צריכה עזרה

[המתלבטת הראשונה]

צריכה עזרה

היי כולם. החלפתי ניק כי לא נעים לי לדבר על זה. יש לי 2 בנות- הגדולה בת 3- ילדה קצת "קשה", כזו עם אופי. נולדה כזו- או יותר נכון, היתה כזו עוד מבטן. עקשנית, חצופה, בכיינית וכעוסה- אבל יחד עם זאת מדהימה, אוהבת, פקחית, חכמה, מנהיגה- ילדה פשוט מיוחדת! לעיתים, ובמיוחד כשהיא עייפה, היא פתאום לא מסתדרת עם חברות, כועסת מאוד, חוטפת, רבה וצועקת. לרוב זה קורה דווקא בימים שאנחנו נפגשים עם משפחה וחברים- כמו שישי בערב למשל. בשישי האחרונים, לקראת סוף הערב, הילדה שוב התחילה עם ה"קריזות" שלה, והכל שוב- בגלל עייפות. כשהיא נמצאת בקריזות כאלה- אין לי כלים להתמודד איתם וכלום לא עוזר- לא עונש, לא לקחת אותה למקום נטרלי- לא כלום ! הילדה נכנסת לאמוק של צרחות ובכי. אמא אחת, גיסתי המושלמת שתחיה, מסתבר שיש לה הרבה מה להגיד בעניין. היא ישבה היום עם מישהי מהמשפחה והתחילה לדבר איתה על שיטת החינוך שלי וכמה שהיא לקויה. היא בכלל חושבת שהתירוץ שלי שהילדה עייפה, הוא סוג של התנצלות לכך שלמעשה היא לא מחונכת. בעוד שאני יודעת בוודאות שרק שינה חסרה לה. בכל מקרה, כחלק מפיזור רשמיה באחרונה ובסביבת המשפחה הקרובה, היא טוענת שרק "כאפה" לילדה, יכולה לאפס אותה. מממ.. כהוכחה היא תמיד מציגה את בנותיה המחונכות (והמלשניות והמעצבנות והמפוחדות). עכשיו בת'כלס הבנות שלה באמת מחונכות. הן לעומת שלי, לא חוטפות קריזות, לא כועסות ולא צועקות. ואם אחת מהן עושה משהו כזה- היא ישר מחטיפה לה והילדה יודעת להרגע. תראו, אין סיכוי שאני אעשה את זה.. אבל יש תוצאות בשטח. יכול להיות למעשה, ששיטת החינוך של פעם (שיטת המקל והגזר), זו השיטה המנצחת??? ולעומת זאת, החינוך החדש, הפתוח, זה המעודד הסברים ושיחות, הוא הכושל??? מה דעתכן??? נ.ב. אני יודעת שצריך לעבוד על עניין השינה שלה, אבל לפעמים סדר היום מונע מאתנו לבצע זאת. במיוחד בימים קצרים כו יום שישי

 

[shani74]

לא. לא יכול להיות.

אני לא יודעת בנות כמה הבנות שלה, אבל גם לבת שלי היה שלב של קריזות - והוא עבר, בלי מכות ובלי כלום. אנחנו כן מאיימים עליה בעונשים ואף מענישים אותה לפעמים (יתכן שבגיל 3 הבת שלך עוד לא מבינה את המושג של עונש עתידי - אבל יש ילדים שכן) - אבל מעולם לא נזקקנו לשימוש במכות. לדעתי תמשיכי לעשות מה שאת עושה - להעניש (ועוד יותר - לאיים בעונש לפני שאת מבצעת אותו בפועל. נניח "אם את לא נרגעת עכשיו את לא מקבלת קינוח/לא צופה בתוכנית שאת אוהבת/יושבת בצד וכו'". כך את נותנת לה הזדמנות להפסיק את ההתנהגות בלי לקבל את העונש. ואם עכשיו היא עוד לא מבינה - בהמשך היא תבין). בסוף זה יעבור. וכן, מאוד יכול להיות שזה קשור לשינה, וכדאי להימנע ממפגשים בזמנים שבהם את יודעת שהיא עייפה (או לדאוג שהיא תישן).

 

[yaelyb]

אם את לא מאמינה בא איך היא יכולה להיות טובה??

למה? שתתני לה פליק ותהי עם רגשות אשם והתנצלויות? אני לא רואה שום תועלת בשיטה זו כלפייך (נוציא אם היא נכונה או לא). תראי, תמיד למישהו יש להגיד משהו צריך לדעת לעשות סינון חד, רק שאלה, אם את יודעת שהילדה עייפה היא מתנהגת ככה למה להגיע לזה? למה לא להרדים אותה לפני? אולישנת צוהוריים מאוחרת תוכל להועיל. ולסיום לפני לתת פליקים כמו שרשמת תנסי לעבוד על שעות השינה נראה לי שזה המפתח להתנהגות שלה.....

 

[yaelyb]

../images/Emo163.gif בא=בה.....צוהוריים=צהוריים|אוף|

 

[אמא עמיתית]

כאפה?../images/Emo2.gif

לא מבינה את ההורים המכפכפים האלה... תראי,יש לך ילדה מקסימה,ילדה עם אופי משלה וזה מצוין. לכולנו,וכן גם לילדים למרבה הפלא יש את הזכות לא להיות מושלמים ולהפגין גם מצב רוח רע... באופן אישי,לא מאמינה בשיטות הכאפה למינהן,הדבר היחיד שזה עושה הוא להשפיל את הילד,ואני בטוחה שלא היית רוצה להשפיל את הילדה שלך. אם הילדה צריכה לישון צהריים,תעשו את כל המאמצים לתת לה את האפשרות הזאת גם במחיר סדר היום שלכם. ולגיסתך,שתמשיך לדבר ולהיות מושלמת,מה איכפת לך?

 

[תלמ ינואר]

לא הבנתי איזה תוצאות יש בשטח?

אם מישהו גדול ממני ושמחזיק סכין, יתפוס אותי ברחוב וייתן לי כאפה, יש סיכוי די סביר שאעשה את מה שהוא אומר לי לעשות. אבל מה זה בדיוק אומר, מלבד העובדה שהפחד מפעיל אצלנו יצר הישרדות? קצרה היריעה מלתאר כרגע את כל הנזקים שהתנהגותה של גיסתך תורמת לילדיה, והאמת שגם היא פחות מעניינת אותי, כי את זו שפנית כאן. תראי, לי יש ילדה בת 3 מחונכת מאוד, בכל תחום שתגדירי: היא מקשיבה למה שאני אומרת לה, אפשר לדבר איתה, יודעת לחלוק דברים, מסדרת אחריה ומנקה, יודעת להגיד סליחה כשצריך ועוד... לפני מספר ימים היינו בגינה ואחד הילדים הציע לקטנה שלי במבה. סירבתי בתוקף, ואמרתי פשוט לא כי אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב. והקטנה קיבלה את זה ופנתה לעניינים אחרים. אחת מהאימהות בגינה שהייתה עדה "לפלא" אמרה לי נדהמת "ואוו איך הילדה מקשיבה לך, כל הכבוד". עניתי לה שאנו עובדים מאוד קשה בשביל להיות במקום כזה. עובדים קשה זה אומרים לילדה מיום שהיא נולדה, כמה היא נהדרת, אהובה חכמה ויפה, נותנים חיזוקים חיוביים על כל התנהגות שאנו רוצים לעודד. מצד שני, יש לנו גבולות מאוד מוגדרים וברורים, כך שלילדה ברור מאוד מה נחשב מקובל מבחינת חוקי הבית ומה לא. בנוסף, אנו מאוד משתדלים "לבחור את המלחמות שלנו" ומשתדלים לתת לה כמה שיותר עצמאות - כפי שהיא רוצה, בשביל שתרגיש שיש לה שליטה על חייה. אנו מעט זמן איתה ביום, אבל מקדישים לה את הזמן הזה. מקשיבים לה, מכבדים אותה ואת הרצונות שלה, רוקדים, שמחים וצוחקים. בכל רגע נתון היא יודעת מה עומד לקרות בדקות הקרובות, יש סדר יום מובנה וצפוי, עם מעט מאוד הפתעות "גדולות" עבורה. אנו מקפידים לוודא שאין לה בעיות בריאותיות וכאבים פיזיים, ושהיא ישנה מספיק, ובהתאם למצבה (למשל מידת העייפות) מווסתים את סוג הפעילות ומשכה. ועוד ועוד... בכל רגע נתון אנו מנסים לקבל החלטות שלוקחות בחשבון אין ספור שיקולים וזו אכן עבודה קשה מאין כמוהה.... ויש לנו ילדה שמחה ובטוחה בעצמה, חברותית שאין לי ספק שמקבלת כלים להתמודדות עם האתגרים שהחיים עוד יציבו בפניה והשריטות שישרטו אותה. והנה את כל זה אנחנו עושים אפילו בלי "כאפה אחת לרפואה"... הילדה שלנו לא פוחדת מאיתנו, רוצה את נוכחותנו ומשתפת אותנו במה שקורה לה בחיים. הנקודה היא לחשוב מעבר לרגע המיידי, מה אני רוצה להשיג עכשיו. אלא, לזכור, שאנו מגדלים אדם שיהיה מבוגר, שאנו רוצים שיפנים דברים באמת ולא יבצע אותם מתוך צייתנות, חוסר אונים וכניעה כי הוא מת מפחד. מקווה שנתתי מספר נקודות למחשבה...

 

[noabl]

אהבתי מאוד את מה שכתבת...

 

[Yifatule]

../images/Emo45.gif תשובה יפה!

 

[אנטיבס300]

תשובה נהדרת.

 

[שלי נחום]

בפעם הראשונה כאן ומאד נרגשת לקרוא.

מקווה שתקבלו אותי למשפחה. שלי של טל.

 

[יפעתשביט]

השאלה חשובה

איזו שיטת חינוך יותר יעילה/"מנצחת". התשובה קשורה למטרה -מה רוצים להשיג בתהליך החינוך. אם רוצים שקט מידי או משהו אחר כמו מסר של אמפטיה, סובלנות והכלה רגשית לצד הצבת גבולות והקניית כלים להתמודדות. לדעתי, בהתנהלות המשפחתית חשוב שתקחו בחשבון את תגובותיה של בתכם במצבי עייפות. אם המפגשים תמיד נעשים בשעות שהיא עייפה ,בהנחה שהיא לא ישנה קודם, אולי אפשר להזיז את שעות המפגש, או לקצר את שהותכם שם וללכת מיד כשמזהים את הסימנים ש"הנה זה בא".כי ממה שהבנתי אתם לא נהנים מהביקור כשהיא מתחילה להתנהג כך. כדאי גם לשוחח עם הילדה על כך שאתם מבינים את הקושי שלה ולכן תעשו כך וכך כדי להקל עליה וגם משום שהתנהגות כזו אינה מקובלת עליכם, ואולי יהיו לה רעיונות נוספים.

 

[דיינו]

כן ולא - את בעצמך אמרת

מצד אחד הילדות שקטות, מצד שני - מפוחדות. גם לבן שלי (היום בן ארבע, אבל זה מגיל שנה וחצי שנתיים) יש נטייה להתקפי צרחות, דווקא בדרך כלל בבית ולא מחוצה לא, ולפעמים - באמצע הלילה. צרחות איומות שאי אפשר להפסיק אותן. והיו כמה פעמים, ממש ספורות, שאחרי רבע שעה של צרחות, בעלי נשבר ונתן לו סטירה. ו...לתדמהתי זה באמת עבד. הבכי נפסק. ואז התחיל בינינו בדיוק אותו וויכוח שאת כותבת עכשיו (אני כעסתי עליו נורא. ). ובסוף הגענו למסקנה שגם אם זה עוצר את הצרחות באותו רגע - זה לא אומר שזה הדבר הנכון לעשות. כי לטווח ארוך זה לא באמת משפר את ההתהגות שלו. כי אנחנו לא רוצים שיפחד מאיתנו. כי לא רוצים ללמד אותו שככה פותרים בעיות. רוצים שקט, אבל לא בכל מחיר. מה כן עובד? בזמן האחרון, התחלנו להוציא אותו מהבית כשהוא צועק. פשוט אמרנו לו בשקט: די. נגמר. אצלינו בבית לא צועקים. אני לוקחת אותו, כמו שהוא, יחף, גם אם הוא מתנגד, יורדת איתו במדרגות, יוצאת לרחוב ליד הבית (כדי לא לשגע את השכנים). וזהו. פה אנחנו נשארים עד שתהיה מוכן להירגע. זה בדרך כלל עניין של כמה דקות ואז חוזרים.

 

[dib001]

וואו נראה לי אנחנו באותה הדרך

בשום פנים ואופן אני לא אפתור אתבעיות התנהגות בפליקים . מנסיון -הייתי ילדה מאד בכיינית ואמא שלי היתה שואלת אותי למה אני בוכה ,הייתי מושכת בכתפיים ואומרת לה תמיד לא יודעת . אז היא היתה נותנת לי פליק ואומרת עכשיו יש לך סיבה לבכות . התאמתתי עם אמא שלי לא מזמן על זה ואמרתי לה שתמיד היתה לי סיבה ,פשוט לא רציתי להגיד . ומה שהיא עשתה רק החמיר את המצב -לא זה לא יוצר ילדים מחונכים ,זה יוצר ילדים מפוחדים ,חסרי בטחון עצמי . אני עד היום בן אדם שמפחד מהצל של עצמו,הבטחון העצמי שלי נמוך מאד וכל זה בגלל שההורים לא הקשיבו לי אלא פתרו את הבעיות בדרך הקלה -ואגב אני לא אומרת שהיא הרביצה לי ממש לא ,פשוט נתנה פליק עדין שבעייני סימל ,את חוסר היחס שלה אלי. תמיד יש סיבה לבכי ,גם אם זה עייפות . במקרה שלך תשני גישה ,תגרמי לבת שלך לצפות לערב . תהפכי את הזמן הזה ל הכי מיוחד בשבילה. הבת שלי בת שנה ו3 חודשים -היא יודעת שערב זה הזמן שלי ושלה ביחד (אבא שלה חוזר מאוחר בערב) היא מאד אוהבת את המקלחת ואח"כ היא אוכלת ארוחת ערב והולכת לישון . היא מחכה לזה כל היום -כש היא רואה שמחשיך היא לוקחת אותי ומביאה אותי למקלחת -מצביעה לצעצועי אמבטיה שלה ,אני גם קניתי לה בועות סבון למקלחת ואנחנו משחקות . אצלנו זה עובד ,אולי זה יעבוד גם אצלכן .

 

[המתלבטת הראשונה]

זה לא הכל

קודם כל- תודה לכולן על התשובות, אבל יש לי כמה דבם לחדד- ראשית, גם אצלי בבית יש גבולות מאוד מאוד ברורים. הילדה פקחית, מבינה ה-כל, מודעת למעשים שלה, לתוצאות ולהשלכות. אמנם, מבדיקה שערכתי עם עצמי, יוצא שהקריזות שהיא חוטפת הן ביום שישי בערב, כשכולם מתכנסים אצל חמתי בבית או כאשר אנשים מסויימים כמו סבתא שלי למשל, מגיעים אלינו הביתה. עכשיו- בימי שישי, יום קצר מטבעו, דיי קשה לי להשכיב אותה לישון. אני עסוקה כל היום בהכנות לשבת, קניות, ניקיון וכו'.. ויוצא שהילדה רוצה להיות מעורבת בהכל (ובצדק), כך שלמרות שהיא עייפה בצהריים- היא לא נרדמת. ואם זה היה תלוי בי, היינו נשארים בבית בערב וחוסכים את כל הבלגן. א-בל, כמו בכל משפחה, אם זה יקרה- יסתכלו עליי כאילו אני "רוצה להפריד" את בעלי מהמשפחה. בעוד שהסיבה האמיתית היא ששעת השינה של הילדה עוברת ואז אנחנו סתם נכנסים למצבים לא נעימים. ובנוגע לזמנים שסבתא שלי ו/או אנשים מסוימים אחרים מגיעים- הילדה מתנהגת בחוצפה גדולה- א. כי היא יודעת שאנחנו בבית, ואני לא פתאום אקום ואקח אותה חזרה הביתה ב. כי אם אני אשים אותה בעונש, היא פשוט תצרח בקולי קולות, תעשה סקנדל ותשיג את מטרתה ג. אני לא בעד להבטיח עונשים ולקיים אותם לאחר שהמומנט עבר ובכל זאת- ושוב, אני לא מתכוונת להתחיל להשתמש באלימות, אבל ייתכן ולהחטיף פה ושם "כאפה" לילד אכן עושה את העבודה??? ז"א, פעם ילדים היו הרבה יותר מחונכים, פחות מרשים לעצמם, יותר מנומסים. גם במערכת החינוך ניכר הבדל. וחוצמזה, יכול להיות שהעמדת ילד במקומו, שלא באופן שיטתי כמובן ולא בצורה מסיבית, אכן מותרת ותורמת לעיתים??? האם מותר פעם ב- להחטיף מכה ? אתן יודעות.. כדי שהילד יזכור את הכאב וימנע מהתנהגות שכזו בעתיד... ובנוגע לבנות של גיסתי- הן חלילה לא ילדות מוכות, אבל הן מחונכות. תראו, אני מאמינה שגם ככה ההורים שלה חינכו אותה ואת בעלי, ובינינו- אני לא רואה שהם סובלים מהתנהגות בעלת חסכים ו/או חוסר בטחון ו/או מה שזה לא יהיה. הם נורמטיבים, בעלי בטחון עצמי, נותנים כבוד להורים (אפילו יותר מדי) ויש להם ערך למשפחתיות. מה דעתכן???? מעניין אותי לדעת...

 

[תלמ ינואר]

הנה דעתי, עשו את ובן זוגך ניסוי של 3 חודשים

אם יצליח לכם, תתחילו לתת כאפות לילדה. זה הניסוי שאני מציעה לכם לעשות: בכל פעם שיש בינך ובן בן הזוג אי הסכמה, או שהשני עושה משהו שלא מוסכם על האחר, תנו זה לזו ולהיפך כאפה. זו הרי לא התעללות נכון? אז בטח לא יהיה איכפת לכם להתנסות ב"כיף הזה. ואחרי 3 חודשים של קבלת "כאפות קטנות", תראו איך אתם מרגישים? האם זה הכניס שלווה ורגיעה לחייכם? אושר ושמחה? שיפר את מערכת היחסים שלכם? אם בכנות אתם יכולים לומר שלתת ולקבל כאפות זו אכן דרך שעושה לכם טוב, אז קחו את הילדה לשיחה, אמרו לה שהגעתם למסקנה שלתת כאפות זו דרך טובה עבורכם ושמהיום גם היא עומדת לקבל כאפות. ה"קטצ' כאן, הוא שאם זה כל כך טוב, אין סיבה שהיא גם לא תוכל לתת לכם כאפות נכון? הרי כבר הסכמנו שזה טוב? אחרי עוד 3 חודשים שבהם כל אחד נותן ומקבל כאפות, תעצור ותעשו שוב חושבים איפה אתם נמצאים... אני בספק אם בשלב הזה עדיין תשאלי האם לתת כאפות זה בסדר. מה שעומד מאחורי ההצעה שלי (שהיא רצינית לגמרי), זה העובדה שהסיבה היחידה שאת בכלל שואלת את השאלה הזאת אודות לתת כאפות או לא, היא שאת פשוט יכולה לתת מכות למישהי שקטנה ממך פיזית וחסרת אונים. היות ובן זוגך אינו כזה וכך גם המבוגרים האחרים בסביבתך, הסיכוי שהם יזכו לקבל ממך כאפה הוא כנראה קטן מאוד. הנקודה היא, שאנו כמבוגרים מרשים לעצמנו להרביץ לילדים רק כי אנחנו יכולים וכשאנו לא יכולים (בגלל שהצד השני חזק מאיתנו פיזית ואנו חוששים מתגובתו או מפחד החוק שאוסר זאת) כעובדה, אנחנו אפילו לא שוקלים זאת כאופציה. בסופו של דבר, לא משנה איך תכני זאת ותנסי להצדיק את הדברים בעיני עצמך, אין שום הצדקה בעולם להרביץ לילד קטן שכל העונש שלו זה שבחרת שהוא יבוא לעולם ודווקא אתם ההורים שלו. הבעיה שאת מתארת היא ממש לא של הילדה אלא שלכם, אז לפני שמתחילים להשפיל אותה ולרמוס את כבודה, עדיף שתטפלו בעצמכם ותעשו עבודה עצמית מעמיקה. נכון זה יותר קשה מלחלק כאפות, אבל אני מבטיחה שהתוצאות תהיינה הרבה יותר מתגמלות וטובות לכולכם.

 

[דיינו]

טוב זאת לא תשובה רצינית.

את גם לא שולחת את בן הזוג שלך להירגע בחדר נכון? או אומרת לו "היום אין טלוויזיה"? אין שוויון מלא בינינו לילדים ולא נכון לדעתי להתייחס אל זה ככה. יש דברים שבהם אנחנו מחליטים ולא הם, יש רגעים בהם אנחנו צריכים לאכוף את הסמכות שלנו עליהם, והשאלה היא באיזה אמצעים אנחנו עושים את זה.

 

[בּלו]

ממשיכה אותך -

נכון, אין שוויון מלא בינינו לבין הילדים. הם הילדים ואנחנו ההורים - עד כאן מוסכם. בואי נבחן רגע איך מתנהגים במערכות שוויוניות ולא שוויוניות: הנה מערכת שוויונית לדוגמה: שני ילדים בגן, חברים רוב הזמן. לפעמים יש חיכוכים - למשל: ילד א' משחק במשאית, ילד ב' מאד רוצה גם את המשאית ומחליט לקחת אותה מילד א'. ילד א' מתרגז ובצדק, כי ילד ב' חרג מההתנהגות המוסכמת עליו. מה עושה ילד א'? פועל לפי האינסטינקטים שלו ומכה את ילד ב' בהתאם למידת הכעס שלו... מערכת שוויונית? לכל הדיעות כן. האם זו התנהגות שתעודדי אצל ילדך בשאיפתך ללמד אותו את חוקי ההתנהלות בעולם הבוגרים? סביר להניח שלא. והנה המערכת הלא שוויונית שלנו: אמא ובן. הורה וילד. ערב, ילד קצת עייף, קצת רעב, קצת עמוס גירויים מיום ארוך של התמודדות עם העולם, החליט להתמרד בנושא האמבטיה. היום לא מתחשק לו להתרחץ ויהי מה. והנה גם הוא חורג מההתנהגות המוסכמת על אמו היקרה. ועכשיו כמו ששאלת, איך צריכה להתנהג האמא? פליק ולאמבטיה? מעולה! זכרי גם לאמר לו להפליק בחזרה לילד א' מחר בגן... או שמא - במסגרת המערכת הלא שוויונית, תיזכר אמו היקרה, שבעצם היא המבוגר במערכת ושעומדות לרשותה תיבות כלים מילוליות והתנהגותיות שיכולות לסייע בפתרון הבעייה. אולי עם דמעות בדרך, אולי גם הקול יעלה ואולי ימצא פתרון שיחייך את כולם. תסלחי לי על הציניות - הקלות שבה מתעופפות סטירות או המחשבה על שימוש בהן שעלתה מהשרשור הזה, גרמה לי להתקפה שכזו... וכן, אני מכירה את התחושה, שהילד שלך צורח כל כך חזק, או מתנהג בצורה כל כך אבסורדית, שנדמה לך שרק פליק יחזיר אותו למקומו - מעולם, אבל מעולם לא חציתי ולא אחצה את שלב התחושה - הילדים שלי הם לא שק החבטות של התסכול שלי.

 

[תלמ ינואר]

חוסר השוויון ביני לבין הילדה שלי

בא לידי ביטוי בעובדה שיש לי כלים קוגניטיביים חשיבתיים שלה עדיין אין, ואז כמבוגר האחראי, מתפקידי לשמור עליה שתישאר בחתיכה אחת כמה שאפשר (וזו בהחלט הולכת ומתבררת כמשימה קשה בעליל). כך למשל, אם היא יושבת עם הגב לכיוון חזית הספה, אני יודעת שהשלב הבא הוא (כנראה) נפילה לא נעימה על הראש או הגב, ולכן הורה לה לשנות את תנוחת ישיבתה ואם לא תסכים, אפעיל כוח בכדי להוריד אותה מן הספה. אין ספק שזוהי אינה סיטואציה שתתרחש מול בן הזוג. יחד עם זאת, בכל מה שהוא אינו סכנת חיים מיידית או קשור לפעולות של אלימות ופגיעה בעצמה או באחרים (כגון ריצה לכביש / נפילה / סוגיות בריאותיות והיגייניות) הרי שיש בינינו שוויון מלא. ואני לא משתמשת בתירוץ של "רצון לחנך" בכדי לתת כאפות לבן אדם אחר רק משום שהוא קטן ממני בגודל ועדיין לא לגמרי יכול להחזיר לי. במילים אחרות, בכל שאר הדברים שהם "רק לא נוחים לי", כמו למשל להתמודד עם התקפות זעם, יבבות, רצון לעצמאות וכד'... אני עובדת על עצמי בשביל להכיל אותם ולהתמודד עימם, ונותנת לילדה שלי את מלוא הכבוד לצרכים ולרצונות שלה, בדיוק כפי שאני מתייחסת לכל אחד אחר. אגב, באופן עקרוני, אני יודעת שבגן משתמשים בשיטה כזו של חשיבה בצד, או משהו דומה ואין לי שום בעיה עם זה. אבל באופן אישי, מעולם לא שלחתי אותה לשום מקום, אני משתדלת לשים גבולות במגוון דרכים (אפילו בצורה של צחוק והסחת דעת) לא להתעקש על דברים לא חשובים באמת (מבחינתה העולם יתמוטט אם היא לא תקבל את הצלחת הכחולה דווקא, אז אני ממש לא אתווכח איתה, אלא אכבד את רצונה). ואם היא עושה משהו שפוגע בי פיזית (למשל פעם אחת היא ניסתה לנשוך אותי כשהייתה בת שנה וחצי), אני פשוט אומרת "זה לא נעים לי ואני לא אשחק איתך עכשיו כי אני לא משחקת עם מי שמכאיב לי". ואני זו שמתרחקת מהאזור. כך אני לא שמה את עצמי במקום של להיות תלויה בזה שהיא תסכים או לא תסכים ללכת לחדר... עוד דבר שאני עושה, נניח והיא מכניסה לפה צבעים אז אני אומרת לה (נניח) "אסור להכניס צבעים לפה את יכולה לבלוע אותם ולהיחנק, תוציאי את הצבעים מהפה עכשיו". אני עושה את זה כשאני יורדת לגובה שלה (שכך אגב, אני משתדלת בכלל לדבר עימה כחלק מהכבוד שאני רוחשת לה), מסתכלת לה בעיניים, מחזיקה לה בעדינות את היד ומשתמשת בטון תקיף ואסרטיבי. נניח והיא ממשיכה לעשות את זה, אני אומרת לה " X אסור להכניס צבעים לפה זה מסוכן, אם תמשיכי לעשות את זה אקח לך את הצבעים". ובפעם השלישית, אומרת לה, אמרתי לך שאסור להכניס צבעים לפה ושאם תעשי את זה אקח לך אותם. לא הקשבת לי ועכשיו אני לוקחת לך את הצבעים, תוכלי לשחק איתם שוב מחר". וזהו, לא משנה מה היא לא תקבל יותר את הצבעים באותו היום. את צודקת שזה כבר עניין של עמדה אישית, כי הרי ישנם כאלו שיחשבו שגם מה שאני עושה מוגזם... אני אישית שמה את הגבול בנושא של שימוש באלימות כלפי אדם אחר. זו אני ואילו הערכים שלי. הנקודה היא שאף אחד משום מה לא מרגיש בנוח להגיד בצורה פשוטה וישירה "אני בעד להרביץ לילדים שלי", אלא "מכבסים את המילים" (עלאק "כאפות" או "פליקים" במקום להגיד ברורות "מכות"), ומספרים סיפורים שלמים בכדי לתת לעצמם אישור והצדקה בעיני הסביבה למה זה בסדר. ואגב כך גם לא נותנים לשום סטטיסטיקות, נתונים ומחקרים להפריע להם. ניתן להשיג סמכות הורית ללא מכות! חיים עמית למשל, כתב ספר נהדר בנושא "הורים כמנהיגים" וגם את "הורים כבני-אדם" להיות הורים שטוב להם. וחיים עומר כתב ספר "שיקום הסמכות ההורית". לא חסר שום מידע שאפשר להשתמש בו, אודות הנזקים שמכות גורמים לילדים (בספרו "אינטליגנציה רגשית" מדבר ד"ר גולדמן שהיחשפות חוזרת ונשנית למצבים כאלו משנה אפילו את הקישורים העצביים במוח, עד כדי כך ישנה השפעה על הילד כבן אדם), וכיצד כן ניתן לתקשר בדרך בונה עם הילדים. אבל זה מצריך מאמץ והרבה מוטיבציה, להתחיל למצוא את החומרים וגם לקרוא אותם ואז לעשות שינוי בתפיסה וגם ליישם... זה דורש גם לקחת אחריות על עצמנו ועל החיים שלנו, ואין את מי להאשים. בקיצור באסה. אז מורידים כאפה וסוגרים עניין. רק חבל שאנו סוגרים עניינים על גב הילדים שלנו. ואיכשהו כשמדובר על הגב שלנו שיקבל את הכאפה, זה נראה פתאום "תגובה לא רצינית" ולא הגיוני...

 

[תלמ ינואר]

ועוד משהו שאני רוצה לשתף...

לפני מספר ימים קיימתי הרצאה באיזושהי מסגרת מקצועית, במסגרת עבודתי. כהכנה להרצאה שלי רציתי להתאמן עליה, אז שאלתי את הקטנה אם היא רוצה לשמוע פרזנטציה והיא אמרה שכן. מיניתי אותה להיות מפיקת האירוע, ואמרתי לה לאסוף כמה שיותר משתתפים שיקשיבו להרצאה, ולקרוא לי כשהכל מוכן. ואכן, אחרי זמן מה היא קראה לי "אמא בואי לפרזנציה" (או משהו כזה..), וכשנכנסתי לחדר, כל הדובים והבובות שלה היו מסודרים בשורות, על כיסאות ועל הספה והיא התיישבה לידם. במהלך ההרצאה היא שמרה על שקט מופתי, ומידי פעם אמרה "כן נכון" בקול רם ועם הראש. אחרי שעשיתי פרזנטציה (הפעם לא מול פו ואיאה...), הודיתי לה וסיפרתי לה שההרצאה הייתה מאוד מוצלחת וזה בגלל שהיא עזרה לי להתאמן ולהתכונן אליה. הפנים שלה קרנו מאושר, עד כדי כך היא שמחה לשמוע. אז תגידו לי אתם, איך לתת לה כאפות נראית כאיזושהי אופציה בכלל? הילדים שלנו הם כל כך תמימים וטהורים. כל מה שהם רוצים זה שנשמח בהם ונאהב אותם. שנתייחס אליהם וניתן להם ביטחון בעולם הזה שמבלבל אותם והם לא מבינים עדיין איך הוא מתנהל. הם רק רוצים להיות כבר גדולים ולהרגיש שגם להם יש איזושהי שליטה במה שקורה, שיהיה להם מקום להשעין בו את הראש ולנוח. זהו, זוהי כל "האשמה" שלהם. ואני חושבת, כמה מנותקים מעצמנו אנו צריכים להיות בשביל לתת לנשמות הצעירות הללו "כאפות" ועוד לספר לעצמנו ולאחרים למה זה נכון לעשות את זה? פשוט עצוב בעיני.

 

[רונית י]

איזו מקסימה הבת שלך.