את ממש לא גרועה בזה
קודם כל - את אמא שלו וכל מה שתעשי או לא תעשי ע"פ בחירתך יהיה מצויין. תפקידך לחנך אותו ע"פ מה שנכון בעינייך וע"פ מערכת הערכים שלך (שמורכבת גם מהשקפת עולם וגם ממה כן ומה לא עושים אצלכם בבית) ואין שום סיבה שתפחדי מהתגובות שלו או מהמעשים שהוא עושה. נקרא לי שאת ב"הולד" ובמתח כל הזמן ובפחד ממה יהיה הצעד הבא שלו. אז אל!
אל תפחדי. תעשי מה שנכון בעינייך גם אם הוא לא אוהב את זה. בכל זאת, הוא בן 4 ואת בת...קצת יותר
את קובעת את הכללים והוא יתאים את עצמו כמו כל הילדים האחרים במשפחה.
אין לי טיפים כי אני באמת חושבת שמה שמתאים לי לא בהכרח יתאים לך, אבל בכל זאת הנה השנקל שלי:
1. פשוט תחליטי מה וכמה דקות\שעות מסך יש ביום ואל תפחדי מסצנות ולא מצרחות. את קובעת הגבלות לא כי את אמא "רעה" אלא כי ככה זה נראה לך נכון. בכללי הייתי מציעה לך לא לפחד מהתגובות שלו בעניין. יש מצב שאם תכתיבי כללים ותעמדי בהם בביטחון בסמכות שלך להורות לו מתי כן ומתי לא - הוא גם יגיב אחרת...את כבר מראש מצפה לסצנות הנלוות...צפי להבנה ושיתוף פעולה, ובכל מקרה אל תפחדי מדרמות. תהיי בטוחה בעצמך.
2. ארוחת ערב - יש זמן שבו אוכלים. רוצה - יאכל. לא רוצה - לא יאכל. ממש לא להיכנס למאבק, וכשהולכים לישון הבופה כבר סגור (אם מתאים לך שיאכל אז - סבבה. אבל אם לא מתאים לך - אז מבחינתך ברגע שהגיע זמן השינה הוא ישן. הארוחה הבאה היא בבוקר. ושוב - לא לפחד מסצנות וגם לא לצפות להן, הן לא חייבות להגיע...) וכמובן - אם ההחלטה שלך היא שבזמן האוכל אין גישה למחשב\טלביזיה - אז הכל מכובה ואם הוא לא רוצה לאכול אז שיעשה את מה שעושים אצלכם אחרי ארוחת הערב (מקלחת\ספר\הולכים לישון וכו' ע"פ הסדר הרגיל אצלכם.)
3. יש לי אחד כזה ואני מזדהה עם החששות. מציעה פשוט, קודם כל, לא לפחד ממנו (מזה שהוא עלול פתאום לברוח וללכת לטייל בוואט אבר) ואם זה קורה - לטפל עניינית. אני יודעת שעם הבן שלי (בן 8.5. אחיו בן ה 3.5 הולך בעקבותיו...) הקטע בעודף ביטחון וביוזמות שלא במקומן בטיולי שטח זה פשוט להלחיץ אותי ולצפצף על ההוראות שלי. ה"בריחות" מהבית הן רק הדרך שלו להשיג את הדאגה והכעס שלי. כשאני מצליחה לא ליפול במקומות האלה - זה פשוט כבר לא שווה לו...הכללים מאד ברורים, זה לא שיש אי הבנה שלו לגבי מה מותר ומה אסור ולאן מותר ללכת. לדעתי, במקרה של הילד שלי לפחות, הוא עושה דברים כאלה כדי לגרום לי להתקף לב
פשוט הבנתי שני דברים: 1. יש דברים שלא בשליטתי. אני עושה את המקסימום האפשרי - מסבירה את הסכנות, מבהירה מה אסור, דואגת לשים לב מה קורה בשטח ולמנוע אירועים כאלה וחיה בלי החשש המתמיד ממה הוא יעולל הפעם... 2. אם הוא בכ"ז עושה משהו כזה - אני קודם כל עובדת על עצמי לא להרגיש מצופצפת (כי שוב הילד לא שם עלי!) או אמא גרועה (כי אני עושה את המקסימום האפשרי כדי לשמור על בטחונו), ותוך כדי - מטפלת באירוע עניינית. לאחר מעשה - מנתחת את המצב עם עצמי ומבינה שהסמכות שלי לא נפגעה כי היא היתה כאן עוד לפני שהנ"ל נולד ואם הוא כן עושה מה שאמרתי או לא עושה - לא מוריד ולא מעלה ביחס להורות שלי. אני פשוט לא תלויה ברצונו הטוב כדי להרגיש אמא שלו.
בעניין המושג "גבולות" - אני משתדלת לא להשתמש במילה הזו כי היא לקוחה מטרימינולוגיה של מלחמה. אני לא רוצה להיות במלחמה עם הילד שלי. השאיפה שלי היא שנתנהל בשיתוף פעולה בבית ולא במתח מתמיד על מי "עבר את הגבול" הפעם...יש לנו כללים שאני קובעת אותם, כי בכ"ז הפז"מ שלי כאן קצת יותר ארוך ותפקידי כאמא לחנך, ואני בודקת את עצמי כל הזמן, אבל לא מתוך פחד מאיך הם יגיבו או האם הם יעמדו בזה, אלא מתוך התבונות האם זו הדרך הנכונה בעיני.
שימי לב שהוא גורם לך להתעסקות בקטעים המעצבנים שלו שאין לך עם האחרים (לפחות ע"פ מה שאני מבינה ממה שכתבת). אז אל
פשוט תתעסקי בדברים הטובים והחמודים שהוא עושה (ואני בטוחה שהוא עושה). לי זה עוזר "לגלות" אותם מחדש (כשאני מרגישה שקשה לי עם מישהו מהילדים - אני פשוט מתמקדת בדברים הטובים שבו ורואה רק אותם. זה עוזר לי להיות הרבה יותר חיובית ונינוחה ו..פשוט להתאהב בו מחדש
נסי ותהני...)
בכל מקרה - שיהיה בהצלחה!
(ותדעי לך שהילדים הכי מאתגרים הופכים לאנשים מדהימים עם יכולות אדירות!)
