צריכה עזרה עם בן ה-4

[לאאט ובזהירות]

אולי באמת

ננסה הורדת מינון דרסטית, ואם זה לא יעבוד, cold turkey.

זה באמת נשמע נורא, אני יודעת.

 

[rnavina]

 

[פרת וחידקל]

מתעלמים = אני שואלת שאלה ולא זוכה לתשובה

או מבקשת בקשה והיא מצד אחד לא מבוצעת ומצד שני אני לא שומעת סירוב. גם כשאני יודעת ששומעים אותי (נניח כי מרימים את הראש ומסתכלים עליי כשאני מדברת. וחוזרים לענייניהם). כמובן שזה לא קורה כל הזמן ולא עם כל שאלה או בקשה, אבל ריכוז מספיק של כאלה בפרק זמן נתון יכול להוציא אותי מדעתי (בייחוד, נניח, בבוקר, כשאבא בחו"ל, אני מיניקה והם צריכים להתארגן לבי"ס).

 

[פרחעציץ]

אני איתך

אבל שהילדה החליטה לפתוח עם חבר בתחרות ריצה שבסופה יש כביש ולא היה ברור אם היא מתכננת לעצור. וכשהיה ברור שהיא רצה יותר מהר ממני אז זה לא היה נראה כמו פתרון כל כך דרסטי. חוץ מזה היות וגם הילדה חשבה שזה רעיון גרוע היא לא חזרה על התרגיל.
זה לא היה בארץ אבל אני לא בטוחה שזה משנה.

 

[maysher]

את יודעת, הייתה לי חברה שהיה לה ילד

עם בעיות תקשורת (את זה הבינו בגיל גדול יותר) הילד בגיל שנתיים שלוש היה בורח לה כי משהו תפס את מבטו. הולך לידך בשקט ופתאום רץ לכביש כי ראה איזה חתול נחמד. אפילו בגיל גדול יותר הוא היה מאוד אימפולסיבי ולא צפוי.
זה מתיש ברמות על כי את כל הזמן צריכה להתסכל על הילד והכי טוב, כל הזמן לתת לו יד. נכון שתרבותית בארץ זה לא מקובל אבל זה היה עושה את החיים שלה הרבה יותר קלים. אני זוכרת שתמיד הסתכלתי עליה בסוג של פליאה/הערצה, כי אין לי מושג איך אני בעצמי היתי מתמודדת עם התנהגות כזאת.

 

[פרת וחידקל]

אני חושבת שאינסטינקט הראשוני שלנו (גם שלי)

הוא להזדעזע כי הקונוטציה היא ש"קושרים את הילד כמו כלב", אבל כשחושבים על זה, אילו בסיטואציה שהצריכו מבחינתי לתת יד כל הזמן (במקום סואן / עם ילד קטן מאוד / עם ילד שנוטה לברוח) הייתי משתמשת ב"רצועה" זה היה נותן לילד יותר חופש ומרחב תנועה.

 

[לאאט ובזהירות]

לשתיכן

 

[לאאט ובזהירות]

צריכה עזרה עם בן ה-4

הילד מחרפן ומתחרפן, ואני צריכה לעשות לו סדרת חינוך. בתור אחת ששונאת דברים כאלה, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, ואיך בכלל אפשר לאכוף דברים על ילד אחד כשיש עוד 3 שגם משפיעים על מצב העניינים וגם זקוקים לתשומת הלב שלי.

באופן כללי הוא לא מקשיב, כשזה בא לידי ביטוי בעיקר ב-3 דברים:
1. מסכים. הילד התמכר קשות, וכל ניתוק שלו מהמסך יכול להוביל לצרחות אימים. (יש הגבלות, אבל זו ברירת המחדל שלו)
2. ארוחת ערב. הוא לא רעב, הוא לא רוצה לשבת, זה לא טעים לו. הוא יאכל קצת, ואז יחזור למסך, ואז לפני השינה הוא נזכר שהוא בכלל רעב.
3. הוא בורח. מילא כשהוא בורח לחדר במקום ללכת לחדר האמבטיה, אבל כשהוא בורח לאורך הרחוב וצריך לרדוף אחריו, זה כבר בעייתי ומסוכן. בל"ג בעומר הוא החליט לטייל. הוא לא הגיע רחוק, אבל הוא לא היה לידינו, ולקח איזה דקה עד שאיתרנו אותו.

נראה לי שמה שצריך כאן זה גבולות מאד ברורים. אזהרה אחת, ואם הוא מתנהג לא בסדר, להגיב באותו הרגע. (אם תברח, אנחנו הולכים הביתה. אם לא תאכל, אין יותר מסך הערב ותלך לישון רעב, וכד')
במקביל, הרבה תשומת לב חיובית, כדי לא להפוך את זה למלחמת התשה.

רעיונות? טיפים? אני גרועה בזה. (גם רעיונות חלופיים יתקבלו בשמחה)

 

[nochda]

רעיונות

1. מסכים. הילד התמכר קשות, וכל ניתוק שלו מהמסך יכול להוביל לצרחות אימים. (יש הגבלות, אבל זו ברירת המחדל שלו)-קודם כל, תחביאי את השלט של הטלויזיה ושהמחשב יהיה כבוי תמיד. זמן מסך: רק אחרי ארוחת ערב, תוכנית אחת, עד למקלחת. אפשרות נוספת, בזמן שמכינים ארוחת ערב, אם הוא אינו עוזר בהכנתה, שיראה טלויזיה. יותר מזה לא רואים בכלל.

2. ארוחת ערב. הוא לא רעב, הוא לא רוצה לשבת, זה לא טעים לו. הוא יאכל קצת, ואז יחזור למסך, ואז לפני השינה הוא נזכר שהוא בכלל רעב-הטלויזיה/מחשב חייבים להיות כבויים בזמן הארוחה. לאכול אפשר, רק כשכולם אוכלים. זאת לא מסעדה. לא רעב, שלא יאכל. אח"כ, אין. אגב, אולי ארוחת ה 4 , אם אוכל, משביעה אותו?


3. הוא בורח. מילא כשהוא בורח לחדר במקום ללכת לחדר האמבטיה, אבל כשהוא בורח לאורך הרחוב וצריך לרדוף אחריו, זה כבר בעייתי ומסוכן. בל"ג בעומר הוא החליט לטייל. הוא לא הגיע רחוק, אבל הוא לא היה לידינו, ולקח איזה דקה עד שאיתרנו אותו.- האם הדלת נעולה במפתח קבוע או מפתח רגיל? אם מפתח רגיל, להקפיד שדלת הבית תהיה תמיד נעולה ללא המפתח בחור המנעול.

אכן גבולות היא מילת המפתח. גמילה ממסכם והגבלת הצפיה, בהחלט. אפשר למצוא לו עיסוקים לבד/עם אחים לשעות אחר הצהריים. קריאת ספרים, ציור, לגו, גן משחקים, רכיבה על אופניים.
בני כמה האחרים שלו? וגם שיחה מלב אל לב, כמו אל ילד בוגר יכולה לעזור. להסביר לו כמה ההתהנהגות שלו (לא הוא) לא נעימה לכם ולו.

שיהיה בהצלחה!

 

[לאאט ובזהירות]

תודה

1. אין טלויזיה, הוא צופה בעיקר בטאבלט שלי ובמחשב. אני פשוט צריכה להשאיר את הטאבלט מחוץ להישג ידו. בד"כ ההגבלה היא באמת רק אחרי ארוחת ערב, אבל זה יכול לגרום ליללות מהרגע שנכנסנו הביתה מגן המשחקים. (חוץ מיומיים בשבוע)

2. אני באמת צריכה להקפיד על זה שלא יהיה משהו לאכול אחר כך, לפעמים אני משאירה את הצלחת שלו בחוץ, כי הוא בטח יחזור אליה, אבל זה נהיה מגוחך.

3. הוא לא בורח מהבית, לפחות זה. הבעיה היא בעיקר כשכבר נמצאים בחוץ.

האחרים בני 11, 8 ושנתיים. דיברתי על זה גם עם הגדולים, והסברתי להם שהם מגויסים למשימה, לעזור לי להפעיל אותו או לעשות דברים אחרים כשאני עסוקה איתו. מקווה שהם באמת יעזרו!

 

[אתיופית]

אם זה תאבלט אז תשימי קוד.

אין פה הרבה מה להתווכיח.
הוא רוצה? תגידי לו שירגע ויעשה את הדברים שצריך את תפתחי לו את התאבלט...קחי שליטה.
תעשי קוד כניסה.

 

[אתיופית]

אגב, גם על המחשב הנייח את יכולה קוד כניסה

החוסר שליטה יכול לכבות את החשק, יהיה פחות כועס, ובזמן הזה שהוא רואה שאין גישה פשוט תסבירי למה הגעת למצב הזה שזה ככה סגור, ושאם יראה לך התנהגות שאת מצפה שיראה לך בתור פרס או בתור חיזוק חיובי הוא יקבל את מה שהוא רצה לזמן מסויים.

 

[rnavina]

רעיונות

אצלנו בדרך כלל קודם ארוחת ערב ואז רחצה. המסכים כבויים גם אם יש ילדה שלא רעבה/אכלה קודם. לפעמים אני מרשה לצפות בתכנית עם פיג׳מה ואחרי צחצוח שיניים כמובן בתלות בשעה. אולי כדאי לדרבן אותו עם כזה גזר?
במקרים כאלה לדעתי חשוב לשמור על גבולות ומסגרת ברורה ושגרתית ככל שניתן. למשל תכנית אחת לפני הארוחה ועוד תכנית לפני השינה.
ברחוב אין מנוס מלהשגיח עליו או אפילו לתת לו יד. כמובן תלוי אם את לבד עם ארבעתם או לא.
בן/בת כמה מספר ארבע?
ואני גם בעד גבול נוקשה לגבי האוכל. אמר שלא רעב, ישב קצת ואכל מעט ורגע לפני השינה נזכר שרעב? אז תציעי לו ירק/פרי כזה שלא מלכלך ולא דורש ממך הכנה. לא רוצה? שילך לישון רעב. אף אחד עוד לא מת מזה

 

[לאאט ובזהירות]

זה הסטנדרט

לראות משהו אחרי הארוחה והפיג'מה, אבל אם זה יהיה משהו מיוחד, ולא כהמשך לפעילות ש"נקטעה" בגלל האוכל, יהיה לזה יותר ערך.
בכלל לא חשבתי שהוא מסוגל לברוח כל כך רחוק, בד"כ זה בתוך גן המשחקים, או בסביבה שאני רואה ובשבת הוא ממש ברח בכוונה לכיוון ההפוך. החזקתי יד לקטנה (בת שנתיים) ולא לו. אני צריכה להקפיד על זה יותר, עד שהוא יבין.

אני כבר צופה את הבכי ההיסטרי, אבל כנראה שאין מה לעשות והוא ילך לישון רעב פעם או פעמיים.

 

[moma422]

גם אצלי היו ארועים של בריחה

כולל להתחבא ולא לענות שקוראים להם. במקרה הזה חייבים להיות ממש לא נחמדים. אבל ממש !
בהתחלה להודיע על המדיניות גם לשאר הילדים ולעמוד עליה בכל מחיר!
גם אם את מרגישה שאת מענישה את אחרים. להסביר שאין מה לעשות "דוד" ברח ולא נשמע לי ואנחנו חייבים לחזור הביתה כי זה ממש מסוכן מה שהוא עשה.

תתיחסי לזה כמו כל נושא בטיחותי , יהיה לך יותר קל. את שומרת עליו לא מענישה את האחרים.

 

[moma422]

שאלות:

כמה שעות מסכים יש עכשיו? כמה את רוצה לתת?
איך מתנהלות שעות המסך של האחים/יות ?

עד כמה את זקוקה לשעות מסך שלו - שיהיה רגוע (שנ"צ למשל...)?

 

[nochda]

לגבי שעות מסך של אחים

אצלינו טווח הגילאים הוא 2-13 (5 ילדים)

לגדולים אין כמעט שעות מסך טלויזיה/מחשב בכלל כי יש להם הרבה שיעורים ועיסוקים אחרים.

והקטנות יותר 2-6 רואות טלויזיה רק לפני או אחרי ארוחת ערב (עד למקלחת)

יש ימים שבגלל עיסוקים אחרים, לא רואות בכלל טלויזיה. זמן מחשב, אין להם בכלל.

 

[moma422]

וואו 5 זה לא פשוט

חוץ ממסגרת ברורה שתחליטי עליה עם עצמך מראש, לפי מה שנוח להתנהלות הבית, כמו שהציעו כבר.
וסגירת מסכים/ העלמת שלטים/עכברים...בשעות שאינן רצויות לך
אני יכולה להציע גם שימוש בטיימר.

 

[לאאט ובזהירות]

יותר מדי

וזה אחרי צמצום.
יש שני "ימי מחשב" שבהם מותר להיות במחשב גם אחר הצהריים (כמובן שאלה הימים בהם הילדים לא בחוגים או בתנועת הנוער

), ובשאר הימים מותר להיות רק אחרי ארוחת הערב.

נראה לי שבאמת אצמצם, כך שזה יהיה רק אחרי ארוחת הערב. בצהריים יצטרכו למצוא עיסוקים אחרים (אם כי אני צריכה לעשות את זה בזהירות, כי הגדולים לא בעונש. מקסימום יהיו במחשב רק כשאנחנו בגן המשחקים)

 

[moma422]

לא פשוט ....

אולי לגייס את הגדולים לעזרתך? שיעזרו להעסיק אותו, כי קשה לו בשלבים האלו.
לגבי מסכים אחרי ארוחת ערב, קצת בעייתי, כי זה אכן מוריד מוטיבציה לאכול.
באיזה שעה אוכלים ארוחת ערב אצלך?