צרור החיים...
רציתי לשתף אתכם בקטע מהיומן שלי, שמדבר על אושויץ 1, ביתן מדינת ישראל - אוהל יזכור. ... הלכנו בדרך סלולה היטב. התברר לנו, כי אחד העונשים במחנה היה שקושרים אותך לאבן עגולה ששוקלת כמה טונות, ואתה צריך ללכת איתה הלוך ושוב כדי לסלול את הדרך הזו בה הלכנו. זו הסיבה שהיא כל כך איתנה וסלולה היטב. כיום הביתנים משמשים כמוזיאון המחנה המציג פריטים מחיי האסיר ומפריטים שנמצאו במחסני המחנה, וכן ביתנים ששיכים למדינות שונות בהם הם מנציחים את זכר הנספים מאותה המדינה. הביתן של מדינת ישראל זהו חדר יזכור. בתוך החדר, כך נאמר לנו, חובה לשמור על שקט. קר בחוץ. רוחות. קר בפנים, בלב...ביד אחת אחזתי נר נשמה דלוק, שכן יש להדליקו מחוץ לביתן, והדף, עליו רשומים שמותיהם של משפחתי, משפחתי שנספתה בתופת ההיא, בתופת הזו, על אדמתה אני עומד. נכנסתי לביתן, שקט. חושך. נכנסתי לחדר. חושך. האור היחידי בוקע מהקיר שעליו רשום משפט בארמית, וגם מהרצפה - חלק מהרצפה עשוי זכוכית, תחתיו יש אפר- אפר אדם. ברקע מתנגנת לה התפילה, עם החזן בעל הקול הפיוטי, הקול שאני כל כך מכיר מימי שואה ואזכרות...עמדנו שם, 78 אנשים. שקט. רק החזן נשמע ברקע. שלוש דקות עמדנו שם ושמענו את התפילה, וצמרמורת עברה לי בכל הגוף. שיערי סמר, וליבי רעד. הרכנתי ראש, את עיני עצמתי. ניסיתי לעשות פארפרזה של אותו המקום לפני כ-60 שנים בלבד. ואז, כמעין טלפטיה בלתי מוסברת, החלה רעות לקרוא את שמות בני משפחתה שנספו בשואה, הלכה לעבר מרכז החדר, הניחה את חתיכת הניר ואת נר הזכרון על הזכוכית מתחתיה האפר. ואחריה, קם עודד. ואחריו, הילה ושחר. וזה היה מחזה מדהים. כמעין אורגן בקפידה, לא הופרע סדר ההקראות. אף אחד לא התפרץ. כאילו נערכו חזרות רבות ועכשיו זוהי ההופעה. השתרר שקט וחיכיתי שהבא בתור ידבר. הרמתי ראשי, וצעדתי צעד. את שמותיהם קראתי...את זכרם הזכרתי...את צוואתם העברתי, את רוחם השקטתי. סבתא של אמא, סבא של אמא, דודה של סבתא, דודה של סבא, כל בני משפחת שוסטר - 85 אנשים בני אותו כפר. והרי לא אוכל להקריא את שמות כולם! רוצה אני, אך לא יכול. ועכשיו לצד השני - משפחת ברזינה! משפחה כה יפה בתמונות, מסתדרים לפי הגובה וסבתא הכי קטנה עומדת בהלצה. הנחתי את חתיכת הניר עם המסגרת השחורה, בתוך המסגרת נמצאים הקדושים ומחוצה לה - צרור החיים.
רציתי לשתף אתכם בקטע מהיומן שלי, שמדבר על אושויץ 1, ביתן מדינת ישראל - אוהל יזכור. ... הלכנו בדרך סלולה היטב. התברר לנו, כי אחד העונשים במחנה היה שקושרים אותך לאבן עגולה ששוקלת כמה טונות, ואתה צריך ללכת איתה הלוך ושוב כדי לסלול את הדרך הזו בה הלכנו. זו הסיבה שהיא כל כך איתנה וסלולה היטב. כיום הביתנים משמשים כמוזיאון המחנה המציג פריטים מחיי האסיר ומפריטים שנמצאו במחסני המחנה, וכן ביתנים ששיכים למדינות שונות בהם הם מנציחים את זכר הנספים מאותה המדינה. הביתן של מדינת ישראל זהו חדר יזכור. בתוך החדר, כך נאמר לנו, חובה לשמור על שקט. קר בחוץ. רוחות. קר בפנים, בלב...ביד אחת אחזתי נר נשמה דלוק, שכן יש להדליקו מחוץ לביתן, והדף, עליו רשומים שמותיהם של משפחתי, משפחתי שנספתה בתופת ההיא, בתופת הזו, על אדמתה אני עומד. נכנסתי לביתן, שקט. חושך. נכנסתי לחדר. חושך. האור היחידי בוקע מהקיר שעליו רשום משפט בארמית, וגם מהרצפה - חלק מהרצפה עשוי זכוכית, תחתיו יש אפר- אפר אדם. ברקע מתנגנת לה התפילה, עם החזן בעל הקול הפיוטי, הקול שאני כל כך מכיר מימי שואה ואזכרות...עמדנו שם, 78 אנשים. שקט. רק החזן נשמע ברקע. שלוש דקות עמדנו שם ושמענו את התפילה, וצמרמורת עברה לי בכל הגוף. שיערי סמר, וליבי רעד. הרכנתי ראש, את עיני עצמתי. ניסיתי לעשות פארפרזה של אותו המקום לפני כ-60 שנים בלבד. ואז, כמעין טלפטיה בלתי מוסברת, החלה רעות לקרוא את שמות בני משפחתה שנספו בשואה, הלכה לעבר מרכז החדר, הניחה את חתיכת הניר ואת נר הזכרון על הזכוכית מתחתיה האפר. ואחריה, קם עודד. ואחריו, הילה ושחר. וזה היה מחזה מדהים. כמעין אורגן בקפידה, לא הופרע סדר ההקראות. אף אחד לא התפרץ. כאילו נערכו חזרות רבות ועכשיו זוהי ההופעה. השתרר שקט וחיכיתי שהבא בתור ידבר. הרמתי ראשי, וצעדתי צעד. את שמותיהם קראתי...את זכרם הזכרתי...את צוואתם העברתי, את רוחם השקטתי. סבתא של אמא, סבא של אמא, דודה של סבתא, דודה של סבא, כל בני משפחת שוסטר - 85 אנשים בני אותו כפר. והרי לא אוכל להקריא את שמות כולם! רוצה אני, אך לא יכול. ועכשיו לצד השני - משפחת ברזינה! משפחה כה יפה בתמונות, מסתדרים לפי הגובה וסבתא הכי קטנה עומדת בהלצה. הנחתי את חתיכת הניר עם המסגרת השחורה, בתוך המסגרת נמצאים הקדושים ומחוצה לה - צרור החיים.
