צעד ראשון....

[Honkeyman]

איפה אני יכול למצוא את רשימת ה-ICQ?

 

[mariposa blanca]

אמרת שיותר קל לך לכתוב

אז רק שתדע שיש פורומים שמתאימים לנושא יש את סה"ר שזה פורום מעולה מנסיון , ויש פורומים שתומכים באובדן ואני בטוחה שבקטע של אמא הם יוכלו לעזור יותר, ואני גם משתתפת בפורום של סה"ר (תמיכה נפשית לצעירים)אני אשמח לראות שאתה כותב שמה ומוציא את מה שיש לך זה עוזר.אתה כמובן יכול לכתוב שמה אבל בסה"ר יש גם אנשים מקצועיים יותר יש להם גם שיחות אישיות. אני מבינה שאחרי שקשה לך לספר את זה ואחרי כל מה שעבר עלייך אתה בטח לא רוצה לאבד את כל המשפחה שנשארה לך . אבל מצד שני גם אי אפשר לחיות בשקר כל הזמן. תשמע אחותך אומרת שהיא לא אוהבת הומואים אבל יכול להיות שאחרי שהיא תידע שאתה כזה לא אומר שהיא ישר תשנא אותך אולי היא כן תקבל את זה כי יש הבדל בין אנשים בחוץ שהם ככה לבין אח שלך שעוד מאוד קרוב אלייך. אני מבינה שאחרי כל מה שקרה קשה כי יש פחד, ואחרי מה שאני עברתי גם אני פחדתי מאוד להישאר לבד , ושאמרתי לאמא היא לא קיבלה את זה היא עדיין לא מקבלת אבל היא פשוט לא רוצה להאמין שאני כזאת היא לא ממש שינתה תיחס שלה אליי. אולי יש אנשים אחרים חוץ מהמשפחה המאוד קרובה שאתה יכול לספר להם ולראות תתגובה שלהם , לחיות בשקר כל החיים זה לא הפיתרון. תנסה לספר אולי לחברים ודברים כאלה כדי לראות מה הם אומרים ואז תחשוב על אחותך והסיכון של כולנו תמיד זה שלא יקבלו אותנו אבל אם לא תנסה לא תדע

 

[גברת שוקו1]

איך נרשמים../images/Emo42.gif

לך לקישור הזה: http://www.tapuz.co.il/pcards/login.asp יש למטה "רישום משתמש חדש". תכניס שם משתמש, סיסמה ודואר אלקטרוני ותלחץ "רישום", זה יביא אותך לדף אחר ואז תמלא את כל שאר הפרטים (לא חובה)

 

[resputin]

רשימת האייסיקיו לא פועלת זמנית,

כך שיקח מעט זמן עד שתוכל להשתמש בה. ובאשר לאדם שלא נרשם למערכת, כנס לדף הראשי של תפוז- בצד יהיה כתוב 'הרשם למערכת' ותפעל לפי ההוראות.

 

[Honkeyman]

צעד ראשון....

אין לכם מושג כמה קשה לי לכתוב את המכתב הזה... אני.... הומו. לקח לי בערך 2 דקות רק לכתוב את המילה הזו... אני כבר שנים מנסה להוציא את זה... אבל לא מסוגל. אני לא יכול לעמוד מול המראה ולהגיד את זה... אף אחד לא יודע את זה עליי (כולל אותכם... משתמש חדש). אני רוצה להוציא את זה.. הסוד הזה פשוט ממרר לי את החיים. אני כל החיים חי בשקר... בסודיות... אני מסתרר מכל העולם כי אני לא מסוגל לעמוד בזה.. והנה אני עכשיו מתחיל לבכות רק מלכתוב את זה. אני עברתי כלכך הרבה בחיים שלי... והפעם היחידה שהתחלתי אולי לחשוב על להגיד את זה משהו נורא קרה.... אני פשוט לא יודע איך להוציא את זה. אני חי בשקר, בסבל, אני שונא את עצמי, את החיים שלי, אני לא רוצה לחיות ככה! אני רוצה לשנות את המצב הזה כי נשבר לי. אני כבר הגעתי למצב שאני חושב על "לגמור עם זה" וזהו... אבל אני לא רוצה לעשות את זה! אני רוצה לחיות! אבל לא ככה... אני מקווה שזה יעזור לי... הסיבה שזה כלכך קשה לי, היא המשפחה בעיקר.. אני אתחיל פשוט לכתוב את מצבי. אני בקרוב בן 18. אני עוד בילדותי זוכר שהרגשתי משהו מוזר בקרבה לבנים. לא הבנתי מה זה אז. במשפחה שלי, עם הבנים (אבא ואח) לא הסתדרתי, ברמות שכנראה לא תבינו. עם הבנות במשפחה לעומת זאת, הסדרתי בצורה ממש מושלמת. אני ואח שלי תמיד היינו רבים. לא פעם הזמינו משטרה השכנים ממה שהוא גרם לי (הוא מבוגר ממני בדיי הרבה). אבא שלי מעולם לא נקף אצבע בנושא. אח שלי ניסה פעמיים לגרום לאבא שלי להזמין לי משטרה, שיקחו אותי מפה וזה, וכמעט הצליח. כשהייתי בן 13, ההורים שלי התגרשו. אני גרתי אצל האבא והאימא, 50-50, מחוסר ברירה, כמובן שרציתי לחיות עם אימא שלי על בסיס קבוע, אך זה לא התאפשר. אני ואחותי תמיד היינו בקשר מעולה, אנשים אומרים לי שהם בחיים לא ראו קשר כזה טוב. אני הבנתי מגיל צעיר שאני הומו, בסביבות ה-12. תמיד רציתי לספר למישהו... אבל פשוט לא הייתי מסוגל. נכון להיום, אף אחד לא יודע מזאת. אני רועד עכשיו מהכתיבה... אני עדיין לא מאמין שאני כותב את זה. כשהייתי חודש לפני גיל 15, אימא שלי נפטרה. כמה ימים לפני שזה קרה, חשבתי על לספר לה. באמת התחלתי לעקל את הנושא. אחרי זה, בוקר תמים אחד, זה קרה. אני הייתי אמור להיפגש איתה בבוקר, ומשום מה היא לא התקשרה, וזה כבר נראה לי מוזר כי כל בוקר הייתי מדבר איתה. המשכתי לנסות, אך ללא הצלחה. בצהריים, בשעה 2, הלכתי לבית שלנו (הייתי באותו יום אצל האבא). אני ידעתי שמשהו קרה, אבל לא שיערתי שמשהו כזה נורא. אני זוכר שעוד בדרך חשבתי על לספר לה עוד היום שאני הומו. אני ידעתי שהיא היחידה שתוכל אולי להבין אותי, לקבל אותי כמו שאני. הלכתי אליה הביתה בצהריים, ולא הייתה תשובה. בסופו של דבר, אחותי נסעה אליה הביתה, הזמינו מכבי אש שפרצו את הדלת, וגילו שהיא נפטרה מדום לב. אני נשברתי כשגיליתי את זה, עולמי חרב עליי בו הרגע. דבר ראשון שעשיתי זה ברחתי מהבית, חזרתי יום למחרת (מצאו אותי.... בכוח החזירו אותי). כשהגעתי הביתה, נכנסתי לחדר, אני פשוט חשבתי על להתאבד. המחשבה הזו לא עוזבת אותי מאז עד היום, עקב מיליון ואחד סיבות. כמו שהזכרתי קודם, יש לי קשר מעולה עם אחותי, וחשבתי על לספר לה. אבל תמיד היא מדברת איתי על כמה שיש לה בעיות עם הומואים, כמה שהיא לא מבינה את זה, ולעולם לא תבין, והחשוב מכל - לא סובלת אותם. אני לא מוכן לספר את זה לאחותי, אני לא רוצה לאבד אותה. אם אין לי אותה, אין לי כלום! אני היום לא בקשר עם אח שלי. עם אבא שלי אניב קשר בלב ברירה, כי, לצערי, אני עדיין גר בבית (אני במצב שאני לא קורא לו אבא.... המקום היחיד זה כאן). אין לי למי לספר... אני פשוט סובל וסובל, שומר הכל בפנים, לא מוציא כלום. הגעתי למצב, שבו אני נמצא כמעט כל הזמן בביתי. אני הולך לבית ספר, חוזר, ולא יוצא. אני מתבייש לצאת. פשוט לא רוצה. חי בעולם הוירטואלי. אבא שלי חושב שאין לי חברים, אחותי מכירה את חלק מהחברים שלי והיא מתחילה לחשוב שאני סתם דפוק שלא רוצה לצאת, חברים שלי לא מבינים למה אני אף פעם לא בא כשהם אומרים לי לבוא למסיבה או משהו. אני פשוט חי בעולם שקרי! ונמאס לי מזה! אני רוצה לצאת.. אבל אני מתבייש.. אני פשוט מתבייש מהיותי הומו. זה מייסר אותי, הורג אותי מבפנים. היום אני כבר לא יודע מה לעשות.. מחשבות אובדניות באות אליי בזמן האחרון לעיתים תקופות יותר, ואני ממש לא רוצה לעשות זאת.. אני רוצה לחיות חיים טובים. אני רוצה לחיות. אני לא סובל את הצורה בה אני חי כיום. אני נשאר בבית, לא עושה כלום, רק יושב ובוכה, מקלל את אלוהים שעשה אותי הומו. אני פשוט לא סובל את זה! ושלא תחשבו שיש לי בעיה עם הומואים... אבל אני פשוט לא מסוגל לחיות ככה. אני כרגע הולך לעשות עתודה במקום להתגייס, רק כדי לא להיות עם האנשים האלה בצורות האלה בצבא.. אני לא רוצה לעבור את זה.. אמרו לנו, שמי שמסיים את העתודה בהצלחה, מובטח לו קצין, כבר אומר שאני לא יעבור את זה, חוץ מהשבועיים טירונות שאני עושה בקרוב. אני לא רוצה לחיות ככה.. אני פיזית לא מסוגל לחיות ככה, ובטח לא נפשית. אני רוצה לשנות את החיים שלי. אני כבר לא יודע יותר מה לעשות. כל החיים שלי נראים לי כמו סיוט אחד ארוך... אני מתרחק מאנשים, כי אני לא רוצה שאולי איכשהו ידעו זאת עליי. אני מסתגר בחדר שלי, לבדי, כדי להימנע מזאת. אני מקווה שזה יעזור לי.. אני מקווה שאתם תוכלו לעזור לי... כי אני לא רואה אור בקצה המנהרה...

 

[Honkeyman]

אני רק רוצה להוסיף...

תמיד ראיתי את עצמי עם בנות. בגיל 8 הכרתי מישהי, התאהבתי בה. נהיינו חברים ממש טובים. אני יודע בבירור שתאהבתי בה.... גם אם לא הייתה משיכה פיזית, הייתי מאוהב בה. אני בקשר איתה עד היום. נכון להיום, היא לא גרה בארץ, ככה שהקשר שלנו בזמן האחרון השתפר נפלאות. משוחחים באינטרנט המון. אני לא מסוגל לצייר תמונה בראש שלי, תמונה שלי עם גבר אחר.. פשוט לא מסוגל.. ואני מבין שאני שונה. שאני לא אוכל להיות עם בת.. אבל אני עובד עצות... גם היא, אולי האדם שיודע עליי הכי הרבה, לא יודעת שאני שונה...

 

[גיל 16 המתוק]

קבל חיבוק.

תראה, קראתי את מה שכתבת וכל הכבוד על האומץ. אנשים חושבים שיותר קל לכתוב בפורום הודעות מאשר להגיד מה שיש להגיד פנים אל מול פנים, אבל במקרים כאלו, בהחלט דרוש אומץ עצום, ואני נותן לך את כל הקרדיט והתמיכה וההערצה. ולתוכן: אני מבין שאתה נמצא בשני קשיים שמשפיעים עליך למשך תקופה ארוכה. (שניים בכלליות כמובן) האחד: היותך נמשך לבני מינך ומתבייש בעובדה, מול עצמך וכמובן מול אחרים, אבל מודע לעצם קיומה. הקושי השני: אירוע טראגי וטראומתי שעברת. (שמתחלק לשני אירועים, הגירושין של ההורים בגיל 13 ומותה של אמך, זכרונה לברכה. (כמובן שההתמודדות עם המוות קשה בהרבה יותר מהתמודדות עם הגירושין.) כמו שאני מבין, הקשיים האלו מתנגשים אחד בשני כמו שעננים בשמיים מתנגשים וזה יוצר ברקים ורעמים. אני מאמין שכששני הקשיים נפגשים אחד עם השני, או שכל קושי מגיע לך למוח לחוד, הברקים והרעמים זה השחור שאתה רואה בראש, ומחשבות האבדן. (המחשבות על התאבדות). קודם, אני יכול להגיד בלב מלא, אתה תוכל להתגבר על הבעיות, כי העובדות הן ש: א. אתה מוכן ורוצה לקבל עזרה ב. אתה רוצה לחיות, ויש רק להעריך את זה. שתי העובדות האלו יחזיקו אותך. אבל אני יכול להגיד לך עובדה שאולי אתה לא מודע לה. הסבל הכי גדול שאתה מצוי בו, הוא שאתה לא משתף אף אחד בבעיות שאתה מצוי בהן. כי אתה מרגיש שאין לך את מי לשתף, נכון? אז כאן באמת הרמת את הרגל כדי לצעוד את הצעד הראשון. זה הדבר השני, הכי קשה שאתה עשית ותעשה! השלב הכי קשה בכל השלבים שתעבור בדרך להרגשה הטובה שתהיה לך (ותהיה, סמוך עלי) - הוא לעשות את הצעד הראשון. אני חוזר ואומר: הצעד הראשון הוא הכי קשה!! ה"הרמת רגל לצעד הראשון" שדיברתי עליה, היא עצם זה שכתבת כאן את המכתב. ה"צעד" עצמו בדרך אל האושר שלך הוא: לדבר עם אנשים שיוכלו לעזור לך בצורה מקצועית, וחברותית. עכשיו אני אסביר בקצרה למה אני מתכוון: כאן בפורום אתה תוכל רק למצוא תנחומים לדעתי (אני מדגיש, לדעתי), אתה לא תוכל לדעתי למצוא פה פיתרון רישמי ואחיד לבעיות ולקשיים. הפורום הזה יוכל לספק לך תנחומים, שזה דבר חשוב מאוד והפורום הזה הוא פורום מדהים לתמיכה ולמילים טובות ואני נותן לו את כל הקרדיט והכבוד שמגיע לו (ויש כבוד) אני חוזר ואומר - הפורום לא יוכל לתת עצות שיהיו נכונות מספיק בשבילך, כי סך הכל הדיון פה פתוח. אתה תקבל המון עצות, עצות שלפעמים לא קשורות אחת לשניה (מכותבים שונים) וזה מאוד מאוד יבלבל אותך. (יתכן והיועצים יתווכחו ביניהם, וזה יהיה על חשבון השירשור שפתחת) מה שיעזור לך להשתקם זה תהליך, תהליך לא ארוך מאוד, אבל ממש ממש לא קצר. התהליך הזה יקח זמן, זו הכוונה. אני רוצה לפנות אליך בהמלצה אישית, ומנסיון אני ממליץ: קיים דבר שנקרא "הקו הלבן". זה קו טלפון, שאתה יכול להתקשר אליו ואפילו לא להגיד את השם שלך, ושום פרט עליך, ואף אחד מהצד השני לא יוכל לדעת מעבר למה שתגיד. (אין להם מזהה שיחות וכדומה) זה מה שנקרא "קו דיסקרטי ואנונימי". בקו הזה יענה לך בחור, או בחורה, שתפקידם הראשון יהיה להקשיב לך. הקו נותן תמיכה בהדרכה מקצועית, לכל אחד ואחת, ואני מאמין שהאנשים שמעבר לקו הם אותם האנשים שיכולים ורוצים מאוד לעזור לך. הם פותחים את הקו בימים א' עד ה', בין השעות 19:30 ל23:30. אני מאוד ממליץ לך, ואפילו מבקש ממך - תתקשר לשם ביום ראשון הקרוב, בדיוק בשעה שמונה! (יתכן והקו יתאחר, קורה..) הטלפון: 03-7325560 תוכל לקבל עוד פרטים באתר שכתובתו: http://planet.nana.co.il/dvd/ כמו שאמרתי: הדבר הראשון שהם יעשו זה להקשיב לך. לשמוע את מה שאתה אומר עם הקשבה מצויינת. הדבר השני, במידה ותרצה, זה לעזור לך. בין אם זה להעביר אותך לטלפון אחר, ששם יוכלו לעזור לך יותר, או אולי אפילו לייעץ לך באותו הרגע - שווה לנסות הכל, כי כמו שהבנתי, אתה רוצה לצאת מהקשיים הנפשיים האלה. אם אתה מפחד לדבר אליהם ולגמגם, ולהסתבך עם המילים, אז פשוט קח את המכתב שכתבת פה בפורום, תערוך אם תרצה, ובטלפון תגיד משהו כמו: "אני מפחד לגמגם, אז אני אקריא מכתב שכתבתי בפורום על עצמי". משם תסביר את כל מה שיש לך להסביר (זה קשה, אבל אחרי שאתה עובר את זה - תאמין לי: ההרגשה מצויינת!!!) אחרי שתסיים להגיד\להקריא את מה שרצית - הם כבר ימשיכו וישוחחו איתך. אם אתה רוצה, אתה תמיד יכול להשיג אותי באי מייל שלי: [email protected] שם מצידי אני אתן לך את הטלפון שלי ואם יהיו לך עוד שאלות אני תמיד אשמח לעזור! בכל מקרה, אני לא אאחל לך הצלחה, כי אני יודע ב100% שתצליח גם בלי האיחולים שלי

אבל אני אאחל לך שלא תדע עוד צער, שתצליח בחיים שלך מעבר לקשיים שעליהם כתבנו, ושתדע שאתה מקסים, אתה כותב יפה מאוד ומתבטא באופן נהדר. זהו להית עמי.

 

[Honkeyman]

לגבי ה"קו הלבן"...

לא.. ממש נראה לי...... ממש לא נוח לי לדבר על עם מישהו... הרבה יותר קל לכתוב..

 

[גיל 16 המתוק]

כמו שאמרתי

ברור שלא נוח! זה צעד מאוד קשה ומאוד לא נעים ונוח! אבל אני מבטיח לך, ויודע במאה אחוז, אתה תרגיש נהדר אחרי שתדבר על הכל. אם אתה באמת רוצה לפתור את הקשיים, אל תחפש סיבות למה אי-אפשר לפתור את הבעיות, תחפש את הדרכים איך כן לפתור, אני נתתי דרך אחת, והנה גם השאר יתנו פה עוד דרכים, אתה תחליט, רק מקווה שלא תתבלבל. עמי

 

[לירונדה]

אז יש משהו דומה...

אם לא נוח לך לדבר ויותר קל לך לכתוב, יש משהו דומה לקו הלבן יש את "המלאכים בורוד", כדאי שתבקר ותוכל לענות לעצמך שם על הרבה שאלות יש לך שם גם רשימת איי סי קיו ומיילים של אנשים שמוכנים להקשיב לך (בכתיבה כמובן)... www.brainbow.co.il

 

[resputin]

הו, כבד.

מקווה שאוכל להיות במיטבי גם בחמש בבוקר. ממ. יאללה, נצא לדרך. ובכן, כמו שעמי כתב, ההודעה שלך מתחלקת לשני חלקים, א'. הזהות המינית שלך, חוסר הקבלה האישי ושל הסביבה. ב'. טרגדיות משפחתיות שפקדו את משפחתך ואותך (תנחומי). ואכן, כמו הכותרת של ההודעה שלך, אתה עושה את הצעד הראשון לעבר קבלה עצמית בכך שאתה מדבר על זה. גם אם אתה לא מוכן לדבר עם ה'קו הלבן', לפחות אנחנו נוכל להציע לך ולתמוך בך, ואם בעתיד תרגיש יותר בנוח לשוחח עם מישהו (מהפורום, מ'הקו הלבן' וכו'.) זה יהיה עוד צעד, אבל כל דבר בשעתו. המצב עם אחותך נורא מסובך. גם בכרטיס האישי שלך קראתי הודעה שכמדומני כתבת ב'בנים בלבד' שהיא אמרה "חס וחלילה שתהיה הומו, הייתי מנתקת איתך קשר אם היית הומו" וזה מצייר תמונה די עגומה של המצב, למרות שלדעתי האישית אני לא חושב שהיא באמת היא עושה את זה אם אתם ביחסים ממש טובים ושאפשר לאט לאט להרגיל אותה לרעיון, אבל זה בשלב רחוק יותר. מה שיותר מטריד אותי זה חוסר הקבלה העצמי שלך, מה שמוביל ישר לבושה, שנאה עצמית, בוז ואף מחשבות אובדניות. חוץ מהאנטיגוניזם העצמי שלך אתה גם מנתק ומבדיל עצמך מהסביבה, מבושה או סיבה אחרת, ובכך גוזר על עצמך חיי ערירות. עכשיו השאלה שלי היא מדוע? אם תצא מנקודת ההנחה שהומו אתה תהיה ולא משנה מה תעשה תשאר הומו, יש שתי דרכים לחיות: א'. ליטות לכיוון ההשלמה העצמית וניסיון לחיות באופן שתשלים איתו, תאהב. ב'. חיי סבל של שנאה והתכחשות עצמית. אני מניח שהיותך כמובן בארון כלפי כולם ו"חיי השקר" שאתה מנהל נכנסים כאן למשוואה, אבל משהו אומר לי שאתה רחוק מלספר לאנשים, גם הקרובים ביותר, במיוחד כשעדיין לא השלמת עדיין עם עצמך, אבל צורת החיים שלך כיום פשוט הורגת אותך. לא לעשות כלום, לשבת כל הזמן בבית ולחרוש על אותו הנושא שלא משתנה פשוט במוקדם או מאוחר יהרוג אותך, או יהפוך אותך לזומבי. אתה חייב לצאת, וחייב להתחיל להנות, לא לדחוק את החברים שלך ולהצטרף אליהם החוצה -מה שגם יטיב עמך כי לא תהיה בבית, עם אביך שאתה לא מסתדר איתו ואחיך הגדול, אם הוא חי איתכם. אתה אומר שאין לך בעיה עם הומואים אבל אתה לא יכול לחיות ככה, למה אתה לא יכול לחיות ככה? זו לפחות הודעה ראשונה בסדרה, אשמח לפידבק ומשם אמשיך לייעץ. אם תרצה ליצור איתי קשר בפרטי, לאייסיקיו\מסנג'ר\מייל, שלח לי מסר ונחליף פרטים. עצה אחת אחרונה לי אלייך, שאבקש שלא תדחה על הסף, במיוחד אם אתה עכשיו מסיים תיכון ולפני גיוס (עתודה), אם אתה יכול לעבוד ולממן לעצמך פסיכולוג (הצעתי את זה מכיוון ואני מניח שלא תרצה ללכת לאחד שאביך יממן, מחשש שיגיד משהו למשפחה או משהו. כך אתה הולך באופן פרטי, לבד, ללא ידיעת הסובבים והטרדות. כמובן, הפסיכולוג גם חייב לשמור את מה שאתה אומר לו לעצמו) כדי שתוכל לפתור חלק מהבעיות ולתקן חלק מהמשקעים שיש לך, בעיקר מהטראומות המצלקות יותר בחייך, כי לדעתי זה יעזור לך מאוד. אתה לא חייב לספר לו שאתה הומו, או לגעת בנושא אם אינך מעוניין, למרות שזה כבר שיקול אישי. אני חוזר שוב, נא שקול בשנית לפני שאתה דוחה זאת על הסף.

 

[Honkeyman]

לגבי הלמה אני לא יכול לחיות ככה...

אז בוא אני אספר לך מקרה שהיה לי (חזר על עצמו שלוש השנים האחרונות). יש לנו ילד בכיתה, שיצא מהארון. קודם כל, אני חייב להגיד שבמידה מסויימת אני ממש מקנא בו... הלוואי ויכולתי לעשות זאת בעצמי. מצד שני, אני מרחם עליו. כולם יורדים עליו, צוחקים עליו, ומה לא? פעם אחת, כמה חברים שלי לקחו לו את התיק והתחילו לשגע אותו, ואני חטפתי להם אותו והחזרתי לו. אני עדיין לא מאמין שנערים בגיל 16-17 עושים כאלה שטויות... פעם אחת גם הייתה לי שיחה איתו, סתם שנינו הגענו מוקדם לבית ספר וישבנו ודיברנו. הוא אמר לי, שמכל הכיתה הוא לא סובל אף בן, אף לא אחד, חוץ ממני, והתחיל לתחקר אותי למה אני מגן עליו. מישהו אחר מהכיתה שלי, שהיה עד למקרה הזה (עם התיק), כבר להגיד שאני הומו... מזלי חברים שלי היו שם וסתמו לו את הפה... אם הם רק היו יודעים עד כמה הוא צדק... מה שאני מנסה להראות כאן, זה שאני כנראה אאבד אפילו את החברים שלי. אני ממש לא רוצה בכך... רק המחשבה על זה מעיקה בי. לגבי הפסיכולוג, לא.... לא ממש מתאים לי כרגע... אין לי בעיה מבחינת כסף, אנ בהחלט יכול לממן את עצמי, אבל לא מתאים ללכת ולשפוך הכל עליי למישהו, למרות שהוא חייב לשמור זאת אך ורק לעצמו.

 

[resputin]

רגע, שניה.

תראה, נכון, ה'אידיאל', התוצר המוגמר של לצאת מהארון הוא שכולם ידעו, אבל זה תהליך ארוך מאוד וממש לא מחייב. למה אנשים שלא החלפת איתם מילה בחיים שלך ידעו מה הולך במיטה שלך? זה עיניינם? לא. אתה גם לא רוצה שידעו, אז למה הם צריכים לדעת מלכתחילה? הם לא. נוער, בכל הגילאים, הם די מרושעים. תמיד יהיו את האנשים שממררים לאחרים את החיים ותמיד יהיו את אלו, כמוך, שיגנו עליהם. אם מישהו גם יתעניין ל-למה אתה מגן עליו, זה באמת לא משנה מה הזהות המינית שלך, אתה יכול להגיד להם שאתה עוזר לו כי אתה יכול לעזור לו והוא צריך לעיתים עזרה, וגם שהם יכולים לעזור לו כי אותם אנשים מתנהגים כמו בהמות. אל תהפוך את עצמך לעיקר כאן ולכן גם השאלות לאו דווקא יהיו ממוקדות בך. ונעבור לנושא שדי קשור אבל לא ממש, איך אתה יודע שתאבד את החברים שלך? כי הם השתיקו אותו? מה הם אמרו? אתה בטוח שאין אפילו לא אחד מהם ש'בסדר' עם הרעיון של הומואים בכללי, שלא נדבר על חבר שלהם שהוא הומו? כי הם משחקים תפקיד יחסית גדול בתהליך היציאה מהארון שלך כשתבחר לצאת, כי להם בעצם מספרים קודם, לחבורה שמסביבך. אבל שוב, זה בהמשך התהליך, תחילת התהליך היא קבלה עצמית. אז אני יכול לקבל את זה שאתה מפחד\חושש מתגובות של אנשים, אני יכול לקבל את זה שאתה מפחד שידחו אותך, אני יכול להבין שאתה לא רוצה את האופציה להפוך למוקד ללעג וקלס (נעזוב לרגע שאנשים מתבגרים. לא הופכים לפחות מטומטמים, אבל מתבגרים מילדים טיפשים למבוגרים טיפשים.).... אבל זה לא עונה לי על התשובה, למה אתה לא מקבל את עצמך? למה אתה לא יכול להיות הומו? בלי חברה, בלי משפחה, בלי חששות, אתה. ובקשר לפסיכולוג, אני לא אציק לך לגבי זה, אלא פשוט אציין שפסיכולוגים עושים יותר מסתם להקשיב לך שופך את הלב והמעיים בספת עור נוחה, למרות שרק עצם הלספר משחרר אותך, הוא גם באמת עוזר ומייעץ.

 

[סתם איזה מישהו]

לדעתי....

אתה צריך לחשוב מי מבין החברים שלך הוא הכי ליברלי ופתוח (והוא צריך להיות חבר טוב שלך), ופשוט לספר לו.... אין לך מושג איזה בטחון עצמי זה נותן לעתיד..... כשנמאס לי להסתיר את הזהות המינית שלי מהחברים שלי, בחרתי בחבר בכי טוב שלי לספר לו..... שמעתי אותו אומר הרבה פעמים שאין לו שום בעיה עם הומואים ומצדו שיהיו לו חברים הומואים..... פעם אחת גם שאלתי אותו :"ומה אם תגלה שאני הומו?" והוא ענה "מה זאת אומרת?! אתה תמשיך להיות החבר הכי טוב שלי כלי קשר לכלום, למה שתהיה לי בעיה עם זה שאתה אוהב בנים?"..... אז סיפרתי לו, ודיברנו על זה 4 שעות באותו היום, ואז ראיתי שאנשים מקבלים את זה בכיף..... אחרי זה סיפרתי לידידה הכי טובה שלי, אחרי זה לעוד חבר, ולעוד אחד..... עכשיו כמעט כל החברים הטובים שלי יודעים עלי, ולאף אחד אין בעיה עם זה..... זאת השיטה הכי טובה ללמוד לקבל את עצמך- לראות שאחרים מקבלים אותך......

 

[resputin]

זה בהחלט צעד חשוב, ובא ישר

אחרי קבלה עצמית, המינימאלית אפילו.. זה נכון, פידבקים חיוביים ותמיכה, אהבה, אנשים שאתה יכול לספר להם, שמנסים להבין מה אתה עובר, נמצאים שם בשבילך זה משהו שאי אפשר לתאר כמה שהוא תומך ועוזר.. אחריש אתה מפסיק לשנוא את עצמך בהיותך הומו ומנסה להתחיל לקבל את עצמך, זה בהחלט יכול להשתלב יופי בתהליך. אה, וח"ח לך שעשית את זה בעצמך .

 

[סתם איזה מישהו]

תודה תודה....

רק שאצלי ההפרש בין קבלה עצמית מלאה לבין היציאה מהארון היה בערך 6 שנים.....

 

[Honkeyman]

אני לא יודע

לא יצא לי ממש לדבר איתם על זה... ואני חושב שאף אחד לא יקבל את זה... לפחות לא ממה שיצא לי לראות עד כה. החברה שאני מגיע ממנה, זה חברה שרובה ממש שונאים הומואים. ואני שונא להיות חלק מהחברה הזו.. אני רוצה לשנות את זה, אבל אני אגיד לך את האמת - אין לי מושג איפה להתחיל אפילו. אני לא מסוגל ללכת ולחפש מישהו שיוכל להבין אותי, לקבל אותי, כמו שאני, בלי שאלות.

 

[resputin]

אתה לא צריך בהכרח ללכת,

הנה, מצאת לך קהל שמוכן לקבל אותך כמו שאתה, ללא שאלות וללא תהיות. אנחנו לא מכירים אותך עדיין וכבר אנחנו יודעים כל כך הרבה עלייך והרבה אנשים משתדלים לעזור לך, שתהיה קצת יותר נינוח ומאושר. אתה מוזמן להשאר בפורום, להכיר את האנשים השונים פה ואולי למצוא לך כמה ידידים\ידידות חדשים לאוסף.

 

[מישמיש חריף]

קבל חיבוק חם ואוהב גם ממני

אני שוב טוען שהומאים שרע להם בבית צריכים לצאת מהבית

 

[resputin]

Easier said then Done.