צירוף מקרים
לפני יומיים, צירוף מקרים גרם לי הנאה רבה. ישבתי בחדר אכל ליד בן אדם שלא הכרתי מקודם, שישב באותו מקום בפעם ראשונה באופן מקרי, ובהמשך סיפר לי משהו מאד מחמיא על חתני לעתיד. באותו יום ויום לאחר מכן, חשבתי הרבה על הנושא של צירוף מקרים, ובמקרה או שלא במקרה, כשסדרתי את הספרייה מצאתי על אחד השולחנות את הספר: "ניסים קטנים - צירופי מקרים בלתי רגילים מחיי היומיום". לקחתי את הספר הביתה, ומצאתי בו סיפורים מאד מרגשים, שבהחלט יכולים להכלל ברפרטואר של מספרי סיפורים. והנה סיפור אחד מהם לדוגמה: "כל יום ראשון בבקר, בדיוק ב-9.00 היו מתאספים עשרים חברי מקהלת הכנסייה בכנסייה של הקהילה הבפטיסטית המערבית הקטנה שלהם, לחזרה של שעה אחת לפני התפילה. המקהלה היתה מורכבת מחברים ותיקים שהיו מסורים, נלהבים ודייקנים מאד. באחד מבוקרי יום ראשון, הופרע לפתע האוויר הרוגע של העיירה המערבית המנומנת על ידי פיצוץ עז. התושבים מיהרו החוצה לראות מה קורה, והביטו בצער על הלהבות שפרצו מחלונות הכנסייה הקטנה. הם בדקו את השעה, מביטים בשעוני היד שלהם, בשעונים על קירות המטבח, בשעונים המעוררים על גבי השידות בחדרי השינה שלהם. השעה היתה תשע ועשר דקות. אנחות, יללות וצרחות מילאו את האוויר כשתושבי העיירה רצו לעבר הכנסייה. מתנדבי מכבי-אש אשר הקדימו אותם בכמה דקות הניעו בראשם בעצב רב כשהגיעו למקום. בתוך שניות, הכנסייה אוכלה לחלוטין על ידי הלהבות. "ודאי היתה זו התפוצצות גז" אמר אחד ממכבי האש. "זה קרה מהדר מדי. איש מחברי המקהלה לא היה יכול לצאת החוצה בזמן. אני מצטער. לא נראה כי נשארו כלל אי-אילו ניצולים". כל אחד הגיב באורח שונה. מקצת האנשים הרכינו ראשם וסרו מן המקום בשקט, מוכי צער. כמה נשים התמוטטו על הדשא החרוך. אחרים נפלו איש בזרועות רעהו וייבבו בקול קורע לב. משותקים מן ההלם, האנשים לא שמו לב להתכנסות פתאומית של עשרים כלי רכב שעצרו בעת ובעונה אחת במגרש החניינ של הכנסייה. נראה כי איש לא הבחין בעשרים הדמויות בעלות הגלימה שרצו לעבר הכנסייה. "היי, מה קרה?" הם שמעו קול אלט מוכר שואל, מנפץ את הדממה שנפלה על האבלים. "כן, מה קרה?" הדהד קול מוכר אחר, סופרן ערב לאוזן."אלוהים, הכנסייה הפכה עיי חורבות!" שאג בריטון בלתי נשכח. בתימהון, בתדהמ ובאי-אמון של הלם, הביטו תושבי העיירה במראה המופלא של עשרים חברי המקהלה - חיים ונושמים - פוסעים לכיוונם. בפעם הראשונה בשתים-עשרה שנים של שירה במקהלה, כל אחד ואחד מהם - בגלל סיבות שונות, אחרות ולא שקורות זו בזו - איחר. מי מוכן לשתף בעוד סיפורים של צירוף מקרים?
לפני יומיים, צירוף מקרים גרם לי הנאה רבה. ישבתי בחדר אכל ליד בן אדם שלא הכרתי מקודם, שישב באותו מקום בפעם ראשונה באופן מקרי, ובהמשך סיפר לי משהו מאד מחמיא על חתני לעתיד. באותו יום ויום לאחר מכן, חשבתי הרבה על הנושא של צירוף מקרים, ובמקרה או שלא במקרה, כשסדרתי את הספרייה מצאתי על אחד השולחנות את הספר: "ניסים קטנים - צירופי מקרים בלתי רגילים מחיי היומיום". לקחתי את הספר הביתה, ומצאתי בו סיפורים מאד מרגשים, שבהחלט יכולים להכלל ברפרטואר של מספרי סיפורים. והנה סיפור אחד מהם לדוגמה: "כל יום ראשון בבקר, בדיוק ב-9.00 היו מתאספים עשרים חברי מקהלת הכנסייה בכנסייה של הקהילה הבפטיסטית המערבית הקטנה שלהם, לחזרה של שעה אחת לפני התפילה. המקהלה היתה מורכבת מחברים ותיקים שהיו מסורים, נלהבים ודייקנים מאד. באחד מבוקרי יום ראשון, הופרע לפתע האוויר הרוגע של העיירה המערבית המנומנת על ידי פיצוץ עז. התושבים מיהרו החוצה לראות מה קורה, והביטו בצער על הלהבות שפרצו מחלונות הכנסייה הקטנה. הם בדקו את השעה, מביטים בשעוני היד שלהם, בשעונים על קירות המטבח, בשעונים המעוררים על גבי השידות בחדרי השינה שלהם. השעה היתה תשע ועשר דקות. אנחות, יללות וצרחות מילאו את האוויר כשתושבי העיירה רצו לעבר הכנסייה. מתנדבי מכבי-אש אשר הקדימו אותם בכמה דקות הניעו בראשם בעצב רב כשהגיעו למקום. בתוך שניות, הכנסייה אוכלה לחלוטין על ידי הלהבות. "ודאי היתה זו התפוצצות גז" אמר אחד ממכבי האש. "זה קרה מהדר מדי. איש מחברי המקהלה לא היה יכול לצאת החוצה בזמן. אני מצטער. לא נראה כי נשארו כלל אי-אילו ניצולים". כל אחד הגיב באורח שונה. מקצת האנשים הרכינו ראשם וסרו מן המקום בשקט, מוכי צער. כמה נשים התמוטטו על הדשא החרוך. אחרים נפלו איש בזרועות רעהו וייבבו בקול קורע לב. משותקים מן ההלם, האנשים לא שמו לב להתכנסות פתאומית של עשרים כלי רכב שעצרו בעת ובעונה אחת במגרש החניינ של הכנסייה. נראה כי איש לא הבחין בעשרים הדמויות בעלות הגלימה שרצו לעבר הכנסייה. "היי, מה קרה?" הם שמעו קול אלט מוכר שואל, מנפץ את הדממה שנפלה על האבלים. "כן, מה קרה?" הדהד קול מוכר אחר, סופרן ערב לאוזן."אלוהים, הכנסייה הפכה עיי חורבות!" שאג בריטון בלתי נשכח. בתימהון, בתדהמ ובאי-אמון של הלם, הביטו תושבי העיירה במראה המופלא של עשרים חברי המקהלה - חיים ונושמים - פוסעים לכיוונם. בפעם הראשונה בשתים-עשרה שנים של שירה במקהלה, כל אחד ואחד מהם - בגלל סיבות שונות, אחרות ולא שקורות זו בזו - איחר. מי מוכן לשתף בעוד סיפורים של צירוף מקרים?