צום י"ז בתמוז
תאריך י"ז בתמוז נקבע כיום צום ותענית, על שום חמש פורענויות שאירעו בו:
"נשתברו הלוחות"- משה שבר את לוחות הברית כשירד מהר סיני וראה את ישראל חוטאים בחטא העגל.
"בוטל התמיד"- הופסק קורבן התמיד, קורבן ציבור המוקרב פעמיים ביום ומסמל תמידיות. בימי חורבן בית ראשון פרץ הצבא הבבלי לירושלים, אך לא היה יכול להיכנס להיכל ה', כי הכהנים התבצרו בבית המקדש. הכהנים המתבצרים המשיכו בעבודת הקורבנות עד ליום ז' באב, אבל ביום י"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני החורבן, הקריבו בפעם האחרונה את קורבן התמיד ובוטלו הקורבנות.
"הובקעה העיר"- חומות העיר ירושלים הובקעו (נפרצו) פעמיים בחודש תמוז. בימי בית ראשון הובקעה חומת ירושלים בידי הבבלים ב-ט' בתמוז, ובתקופת בית שני הובקעה החומה בידי רומי בי"ז בתמוז. הבקעת חומת העיר הייתה השלב האחרון לפני הכיבוש וחורבן בית המקדש, שהתרחש ב-ט' באב.
"אפסטמוס שרף את התורה"- משערים שמאורע זה התרחש בתקופת הנציב הרומי קומנוס. בעקבות שוד של אחד מעבדי הקיסר, קומנוס ציוה לאסור את תושבי הכפרים הסמוכים למקום השוד. במהלך פשיטת החיילים על הכפרים, תפס אחד מאנשי הצבא ספר תורה, קרע אותו והשליך לאש. סערה גדולה התעוררה בקרב היהודים, ובסופו של דבר הועלה איש הצבא לגרדום.
"העמיד צלם בהיכל"- משערים כי גם את המעשה הנורא הזה, העמדת פסל לעבודה זרה בהיכל ה', בבית המקדש, ביצע אפוסטמוס ב-י"ז בתמוז.
יום צום ותענית. ארבע תעניות נקבעו כזכר לחורבן בית המקדש: י"ז תמוז, ט' באב, צום גדליה ו-י' בטבת. בכל אחד מהתאריכים שבהם נקבעו התעניות קרה אירוע שתרם לחורבן הארץ ולגלות שבאה בעקבותיו. צום י"ז בתמוז מכונה "הרביעי" משום שהוא חל בחודש הרביעי למניין החודשים. נמנעים בו מאכילה ושתייה, אומרים "סליחות", קוראים "אבינו מלכנו", ומוסיפים "עננו" בתפילת עמידה. ראוי להוסיף כי לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, אלא הלמידה מהעבר והפנמת הלקחים ממנו. ימי האבל על חורבן בתי המקדש מתמקדים בהבנה שחורבן בית המקדש נבע ממצבו הרוחני והמוסרי של העם, וממנו גם תיבנה בנייתו לעתיד לבוא.
מיום י"ז בתמוז מתחילים ימי "בין המצרים". שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב מכונים "בין המצרים" ונוהגים בהם מנהגי אבלות. בין היתר, לא לובשים בגד חדש, לא מקיימים טקסי חתונה, לא מסתפרים ולא שומעים מוזיקה. תשעת הימים האחרונים בימי "בין המצרים", החלים בין ראש חודש אב ל-ט' באב, מכונים "תשעת הימים".
ויהי רצון שיתקיים בנו הפסוק: "כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ. (זכריה, ח', י"ט).
תאריך י"ז בתמוז נקבע כיום צום ותענית, על שום חמש פורענויות שאירעו בו:
"נשתברו הלוחות"- משה שבר את לוחות הברית כשירד מהר סיני וראה את ישראל חוטאים בחטא העגל.
"בוטל התמיד"- הופסק קורבן התמיד, קורבן ציבור המוקרב פעמיים ביום ומסמל תמידיות. בימי חורבן בית ראשון פרץ הצבא הבבלי לירושלים, אך לא היה יכול להיכנס להיכל ה', כי הכהנים התבצרו בבית המקדש. הכהנים המתבצרים המשיכו בעבודת הקורבנות עד ליום ז' באב, אבל ביום י"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני החורבן, הקריבו בפעם האחרונה את קורבן התמיד ובוטלו הקורבנות.
"הובקעה העיר"- חומות העיר ירושלים הובקעו (נפרצו) פעמיים בחודש תמוז. בימי בית ראשון הובקעה חומת ירושלים בידי הבבלים ב-ט' בתמוז, ובתקופת בית שני הובקעה החומה בידי רומי בי"ז בתמוז. הבקעת חומת העיר הייתה השלב האחרון לפני הכיבוש וחורבן בית המקדש, שהתרחש ב-ט' באב.
"אפסטמוס שרף את התורה"- משערים שמאורע זה התרחש בתקופת הנציב הרומי קומנוס. בעקבות שוד של אחד מעבדי הקיסר, קומנוס ציוה לאסור את תושבי הכפרים הסמוכים למקום השוד. במהלך פשיטת החיילים על הכפרים, תפס אחד מאנשי הצבא ספר תורה, קרע אותו והשליך לאש. סערה גדולה התעוררה בקרב היהודים, ובסופו של דבר הועלה איש הצבא לגרדום.
"העמיד צלם בהיכל"- משערים כי גם את המעשה הנורא הזה, העמדת פסל לעבודה זרה בהיכל ה', בבית המקדש, ביצע אפוסטמוס ב-י"ז בתמוז.
יום צום ותענית. ארבע תעניות נקבעו כזכר לחורבן בית המקדש: י"ז תמוז, ט' באב, צום גדליה ו-י' בטבת. בכל אחד מהתאריכים שבהם נקבעו התעניות קרה אירוע שתרם לחורבן הארץ ולגלות שבאה בעקבותיו. צום י"ז בתמוז מכונה "הרביעי" משום שהוא חל בחודש הרביעי למניין החודשים. נמנעים בו מאכילה ושתייה, אומרים "סליחות", קוראים "אבינו מלכנו", ומוסיפים "עננו" בתפילת עמידה. ראוי להוסיף כי לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, אלא הלמידה מהעבר והפנמת הלקחים ממנו. ימי האבל על חורבן בתי המקדש מתמקדים בהבנה שחורבן בית המקדש נבע ממצבו הרוחני והמוסרי של העם, וממנו גם תיבנה בנייתו לעתיד לבוא.
מיום י"ז בתמוז מתחילים ימי "בין המצרים". שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב מכונים "בין המצרים" ונוהגים בהם מנהגי אבלות. בין היתר, לא לובשים בגד חדש, לא מקיימים טקסי חתונה, לא מסתפרים ולא שומעים מוזיקה. תשעת הימים האחרונים בימי "בין המצרים", החלים בין ראש חודש אב ל-ט' באב, מכונים "תשעת הימים".
ויהי רצון שיתקיים בנו הפסוק: "כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ. (זכריה, ח', י"ט).