הצהוב פנים רבות לו..
הצהוב הוא קרוב ורחוק באותו הזמן, אגרסיבי, עקשן, חוצפן, חם-מזג וקנאי. יש בו חיות, שגעון, חוסר שיווי משקל וקיצוניות. אי אפשר להתעלם מקיומו, ולמעשה בלעדיו הצבעים האחרים אינם קיימים. אף לא האדום והכחול. הצהוב יודע בדיוק מה הוא רוצה, וכשאני מציירת בצהוב לעתים יש לי תחושה שאני המכחול בידו המיומנת של הצבע, שמצטייר לו מעצמו.. יש צהוב-חלמון-ביצה וצהוב-בננה; הצהוב של ואן גוך, הצהוב של מונדריאן, הצהוב של קנדינסקי; יש טלאי צהוב, שם הוא צהוב של קנאה ושנאה; הצהוב הבלונדיני של מרילין מונרו וממשיכות דרכה בדורות השונים, הוא צהוב של זוהר, שעשועים, חיוכים; "ישו הצהוב" של גוגן; "ציור עם אור צהוב" של מאירוביץ´; יש שדות חמניות צהובות, וגם שדות תירס; ויש עוד כל כך הרבה צהובים, שהיריעה קצרה מלהכילם (הנייר עליו כותבת המחברת שורות אלו הוא צהוב, בלוקצהוב של משורר לא-ידוע.. רק עתה שמתי ליבי לכך...) "...אין זה העידן המתאים להפגין רגשות לצהוב - בעידן הטכנולוגיה והניכור סוגדים רק לאור הכחלחל הבוקע ממקלט הטלויזיה, אבל רגשות לא היו מעולם תלויי זמן ומקום, וכך אני מדלגת על שנות דור ומתאחדת בחדווה עם אקספרסיוניסטים נפעמים ורומנטיקנים סעורים. צהוב. כמעט וכתבתי "כמה מתיקות יש במילה הזו". אבל הטעם האמיתי הוא יותר חמצמץ. אני הכי אוהבת את הצהוב בכמויות קטנות (למרות שאני מתעלפת בקלות גם כשהוא משטח צבע ענק), מנצנץ מפינות לא צפויות, יוצר תחושה שכל העולם מתחת לפני הנראה הוא צהוב ביסודו, לוהט ודמוני, ורק לאמנים בודדים יש האומץ לחשוף אותו שיתפוצץ לנו בפנים..." [מתוך:"צהוב", מאת מיכל בוננו, "משקפיים", מרץ 1992] תאורה מילולית / מאיר ויזלטיר ואז פועל חריג יבוא ידין את צירופינו היומיומיים על-פי אמות-מידה בלתי צפויות כאור צהוב של רמברנדט "...הצהוב קורן החוצה, מקבל תנועה מתוך מרכזו, ומתקרב אל הצופה כמעט בגלוי לעין. ...אם ננסה לקרר מעט את הצהוב (שהוא צבע חם טיפוסי), יקבל גון ירקרק ומיד ייפגע בשתי התנועות (האופקית והאכסצנטרית). ע"י כך יקבל אופי חולני ועל-חושני כלשהוא, בדומה לאדם, השופע שאפתנות ומרץ, שנסיבות חיצוניות פוגעות בשאפתנותו ומעכבות אותו מלהשתמש במרצו. ...הצהוב הוא הצבע הארצי הטיפוסי. הצהוב אי אפשר להעניק לו עומק רב ... בזיקה למצב רוחו של האדם יכול הוא לשמש כתיאור צבעוני של השגעון אך לא של המרה-השחורה או ההיפוכונדריה, אלא של התקפת-הטירוף, של השגעון-העוור, של הזעם המשתולל ... ניתן גם להמשיל את הצהוב לבזבוז השגעוני של כוחות הקיץ האחרונים בשלכת-הסתו הבוהקת, שהכחול המרגיע ניטל ממנה והמריא לשמים..." [מתוך: "על הרוחני באמנות", מאת ואסילי קנדינסקי, 1912] "ציור השמן של קליפורד סטיל, "צהוב", 1951, הוא אלים ופראי בצורתו. בקצהו הימני יש קו אנכי אדום כהה, גוש מחודד כתום בקצהו השמאלי התחתון, ושלושה קוים אנכיים לבנים קטנים בקצוות האחרים של התמונה. הקוים הללו מזדקרים על רקע של משטח צהוב לוהט בעל גוון כמעט אחיד לאורך היריעה ... אם נפרש את התכונות והקוים התפיסתיים הפרצפטואלים של הצורה, הצבע והמרקם, נבחין ברמזים של רגשות חזקים של זעם, כעס, שנאה, קנאה. הצעד הבא שלנו, במבט פנימי ו"משכיל", הוא לייחס את הרמזים באופן היפותטי לפרסונה של הצייר. נאמר, ביודעינו שציירים יכולים ללבוש מסיכה, הציור מרמז על אישיות פראית וסוערת, בין אם זוהי אישיותו של קליפורד סטיל ובין אם לא". אך במבט נאיבי יכלנו לאמר: "הציור מרמז שהצייר הוא פרעי וסוער". בשני המקרים סגולות נמרצות במיוחד אלו ("אלימות ופראיות") מתפרשות על בסיס רמיזה, עם סבירות התאמתן לפרסונה או לאישיות הצייר..." [מתוך: "על פירושה של אמנות אכספרסיוניסטית מופשטת", מאת ג´יי שיר, "עכשיו - ספרות אמנות ביקורת", 1983]