מישהו שהוא גם חייל
New member
צבא זה ל-א הכל.
זה קשה כל כך כשיש לך 3 עולמות (הצבא, האזרחות והאינטרנט) שאתה שייך עליהם, ועולם אחד משתלט על שאר העולמות. אי אפשר לתאר כמה אני מתגעגע לשתי העולמות המוזנחים... אני נמצא בעולם הצבא. לפעמים אני אומר לעצמי שהיה עדיף אם הייתי מתנתק מהעולם הזה, מהמחשב, מכל החברים היקרים שלי כאן. בעולם הצבא שום דבר לא בטוח. יש תאריך שחרור אבל אף אחד לא הבטיח שתגיע ליום הזה חיי. ואולי אחתום קבע?... אני יודע שיש לי לבלות כאן, בבסיס הזה, עוד לפחות חודש וחצי. רק אין לי מושג מה יקרה בזמן הזה. ומי יודע מה יהיה אחרי החודש וחצי הזה? אף אחד. באזרחות יש מעט אנשים שאני שומר איתם על קשר. הקשר מאוד רופף. אני שמח שהקשר מחזיק מעמד... אבל קשרים נוטים להפתח אם אין עליהם לחץ. וכשאני בצבא אני לא יודע איך הקשרים מחזיקים מעמד. אני מפחד שחיי יקטעו בהפתעה. יש עוד כל כך הרבה דברים שלא חוויתי, שלא ראיתי, לא ביקשתי סליחה מכולם ולא אמרתי תודה. אני מניח שכל האנשים שמכירים אותי ישלימו עם העדרותי, אבל המשפחה... המשפחה לא. אנחנו בשטח עכשיו. מתאמנים. כבר דברים ממש רצינים, הרבה אש, פגזים. זאת הרגשה מוזרה להיות חלק מהאימונים האטלו... כבר לא מרגש בכלל ירי פגזים וכבר התרגלתי לקול המאג היורה עד כדי כך שאני כבר לא מבחין ברעש חריג. עוד חודש וקצת נגמר הצמפ. היה לי שבוע שעבר משפט. עשיתי פאשלה וקיבלתי עליה עונש. אכזבתי ואין דרך לתקן את זה. חשבתי שאני יהיה חייל טוב שלא מפשל. ברור שאף אחד לא מושלם. לא קשה לי מהחיים בשטח, מזה שלא מתקלחים ורמת ההיגניה גרועה מאוד. גם מזה שכמעט ולא ישנים... ושאין ארוחת סדירות... ולפעמים הבוקר הופך לצהריים... זה באמת לא נורא. אני מסתדר עם הלחצים שנופלים עלינו כאן. עם הכל - מלבד הניתוק מהבית. מהעולם שלי שפעם היה הכל בשביל ועכשיו הוא רק בחלומות. אה...העולם הזה מתעורר כל כמה סופי שבוע... אני מפחד מלחזור הביתה ולגלות שחשבון הדואר שלי נסגר עקב אי כניסה לחשבון... מפחד מלפגוש חברים ולראות שהחברות ביננו נעלמה לה. מלחזור הביתה, ולא לזכור את הדרך.
זה קשה כל כך כשיש לך 3 עולמות (הצבא, האזרחות והאינטרנט) שאתה שייך עליהם, ועולם אחד משתלט על שאר העולמות. אי אפשר לתאר כמה אני מתגעגע לשתי העולמות המוזנחים... אני נמצא בעולם הצבא. לפעמים אני אומר לעצמי שהיה עדיף אם הייתי מתנתק מהעולם הזה, מהמחשב, מכל החברים היקרים שלי כאן. בעולם הצבא שום דבר לא בטוח. יש תאריך שחרור אבל אף אחד לא הבטיח שתגיע ליום הזה חיי. ואולי אחתום קבע?... אני יודע שיש לי לבלות כאן, בבסיס הזה, עוד לפחות חודש וחצי. רק אין לי מושג מה יקרה בזמן הזה. ומי יודע מה יהיה אחרי החודש וחצי הזה? אף אחד. באזרחות יש מעט אנשים שאני שומר איתם על קשר. הקשר מאוד רופף. אני שמח שהקשר מחזיק מעמד... אבל קשרים נוטים להפתח אם אין עליהם לחץ. וכשאני בצבא אני לא יודע איך הקשרים מחזיקים מעמד. אני מפחד שחיי יקטעו בהפתעה. יש עוד כל כך הרבה דברים שלא חוויתי, שלא ראיתי, לא ביקשתי סליחה מכולם ולא אמרתי תודה. אני מניח שכל האנשים שמכירים אותי ישלימו עם העדרותי, אבל המשפחה... המשפחה לא. אנחנו בשטח עכשיו. מתאמנים. כבר דברים ממש רצינים, הרבה אש, פגזים. זאת הרגשה מוזרה להיות חלק מהאימונים האטלו... כבר לא מרגש בכלל ירי פגזים וכבר התרגלתי לקול המאג היורה עד כדי כך שאני כבר לא מבחין ברעש חריג. עוד חודש וקצת נגמר הצמפ. היה לי שבוע שעבר משפט. עשיתי פאשלה וקיבלתי עליה עונש. אכזבתי ואין דרך לתקן את זה. חשבתי שאני יהיה חייל טוב שלא מפשל. ברור שאף אחד לא מושלם. לא קשה לי מהחיים בשטח, מזה שלא מתקלחים ורמת ההיגניה גרועה מאוד. גם מזה שכמעט ולא ישנים... ושאין ארוחת סדירות... ולפעמים הבוקר הופך לצהריים... זה באמת לא נורא. אני מסתדר עם הלחצים שנופלים עלינו כאן. עם הכל - מלבד הניתוק מהבית. מהעולם שלי שפעם היה הכל בשביל ועכשיו הוא רק בחלומות. אה...העולם הזה מתעורר כל כמה סופי שבוע... אני מפחד מלחזור הביתה ולגלות שחשבון הדואר שלי נסגר עקב אי כניסה לחשבון... מפחד מלפגוש חברים ולראות שהחברות ביננו נעלמה לה. מלחזור הביתה, ולא לזכור את הדרך.
רק תאמין, ואנו כאן נתפלל בשביל כולכם
