לאופיר (שם יפה...)
1.אינני יודעת מה מתרחש במגזר החרדי, אך המוטו המרכזי בבתי הספר הדתים-לאומים הם "תשאלו! תשאלו! תשאלו!" שעות עיון מרובות וסמינרים מוקדשים לדיונים וחיפושים אודות הדרך, הלך מחשבתו של הא-ל ועצם קיומו. שיעורי "מחשבת האמונה" הם הפופולריים ביותר בסקטור שלנו והמחקר "האם אני אכן צועד בדרך האמיתית, הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. 2.נכון, קשה מאוד להתנתק ממשהו אמיתי. הייתי רוצה מאוד לצרף לך מכתב. אוהד היקר, ראשית כל חשוב לי שתבין כי אין ברצוני לשלח חיצים באף אחד. להיפך. אני מאמינה שניתן לפתור את הסכסוך והקרע בעם רק ע"י הוספת אהבת חינם ולא ע"י מלחמה מתמדת ולא מועילה בשנאה. האנשים שעומדים בשלטון, כפי שידוע לך, לא מייצגים חלק נכבד מן העם. ולצערנו, החלטות רבות המשפיעות על אורח חיינו הלכה למעשה פוגעות ואף מזיקות לעיתים. אבל כרגע, אני לא חושבת שכדאי לשבת ולהתמרמר על מר גורלנו ועל כך שחברי הכנסת מושחתים, גורמים לנו לשנוא זה את זה וכו´ - אין בכוחם של דברים מן הסוג הזה לתרום במשהו. במסגרת האישית שלנו, בעבודה היומיומית האפורה שלא מראה תוצאות מיידיות, בחיוך וברכת "בוקר טוב" לשכן קרח או חובש כיפה - אנחנו יכולים לעשות הרבה. אינני יודעת מה מתרחש במגזר החרדי, אך במגזר שלנו שעות עיון מרובות, סמינרים והרצאות מוקדשים ללמה עלינו לכבד, להוקיר ולאהוב אחד את השני (בתשובה ל"מדוע טענותיך בתחום ה"אחדות" מופנות אלינו?") גם אם דעותיו אינן מתיישבות עם שלנו בקנה אחד. יתרה מזאת, בתורה ישנו ציווי מפורש: "לא תשנא את אחיך בלבבך" - עלינו לבער כל רגש של שנאה לאח, כיון שמהר מאוד מחשבה ורגש מתפרשים למעשים בפועל. אני לא יודעת למה ציפיתי כשביקשתי לפרסם באתרכם את הדעות שלנו. אני מניחה שלא הייתי מצפה מכיפה לפרסם מאמר מן הסוגים שאתם מפרסמים ובאותה מידה לא אוכל לדרוש זאת מכם. החלום הזה, לליברליזם מוחלט בלא שום אינטרס אישי להשפיע, יוותר, ככל הנראה, בזמן הקרוב, בלא מענה. עם זאת, אני עדיין מאמינה כי אתם נוהגים בחוסר הגינות נורא כלפי עצמכם. המגזר שלנו (אני מדברת על הסקטור הדתי-לאומי) מתמודד כל הזמן עם ביקורות קשות נגדו. לא על-מנת להשתופף כל הזמן ולהיות מחוסרי אמונה בדרך ולא מפאת מזוכיזם חלילה, אלא משום שהשאיפה התמידית שלנו היא לא להיות "בסדר". המגמה היא "השתלמות" - להיות תמיד טובים יותר, הרצון להשתפר ולהשתכלל מפעם בכוח ובעוצמה אדירה בתוכנו. הסיבה השניה להתמודדות שלנו עם הצד האחר (מפגשים חברתיים עם בתי ספר חילונים, עיסוק מתמיד במאמרים כגון "מות האלוקים" של חיים חפר, האשמות כנגד תנועת בנ"ע וכו´) היא יעילותה של ההחשפות. תמיד היה לי פחד כזה, להתעורר בוקר אחד בגיל 70 ולהחליט שכל חיי היו הבל הבלים; שאהבתי לחינם, שהענקתי לשווא ושהקרבתי עבור כלום. על-מנת שזה לא יקרה אנחנו חוקרים כל הזמן. השיעורים הפופולריים והאהובים ביותר בישיבות ובאולפנות הם שיעורי מחשבת האמונה. במסגרת שיעורים אלו עוסקים תלמידים בהבנת דרכיו של הקב"ה, בהבנת הדרך בה אנו פוסעים, בחשיבה על סיבות, בשאלות על שואה, אינקויזיציה וכולי. האם אתה מסוגל לתאר לעצמך כמה אומץ נדרשתי לגלות כאשר חלפתי בין המאמרים שלכם וקראתי אותם אחד לאחד בעיון רב? לפני כל לחיצה לכניסה למאמר דוגמת "והאדם ברא את אלוקים" נשמתי עמוק והבטחתי לעצמי שאני עדיין אוהבת אותו הכי בעולם ואני עדיין מאמינה שהוא זה שהעניק לי את חיי. מצאתי את עצמי עוצרת לפני ואחרי קריאת מאמר ומשגרת לשמיים קריאה: "אלוקים שלי! אני עדיין אוהבת אותך!" אבל אז, בשלב מסוים, הפחד נמוג. וכל משפט רק חיזק בי את ההכרה כי ההתמודדות עם דברים אחרים מחסנת, כיון שהיא מציידת אותך בנימוקים. לא כלפי אחרים, אלא כלפי עצמך. לאחר שחיים חפר הרג לי את האלוקים באושוויץ הייתי בהלם למספר דקות. הייתי בסך הכול נערה בת 14 שנתנו לה סתירה בפרצוף. וזה חייב אותי לשבת ולברר עם עצמי מה אני באמת רוצה מחיי, האם אני באמת מאמינה באלוקים שלי או שאולי אני נסחפת עם הזרם? זה לדעתי מה שאתם מחויבים כלפי עצמכם (לפני הגולשים באתרכם). ההסתגרות בד´ האמות נחמדה, אבל הוכחה כבר כגרועה כאשר החלוצים הראשונים הגיעו לא"י וזרקו לכל הרוחות כל סממן דתי. הרב קוק כתב מאמר המכונה "הדור" בו הוא מהלל ומשבח את נפלאותיו של אותו דור של חלוצים ראשונים. הוא ראה דווקא בהם, באלו שהסירו את הכיפה, את הגאולה. הוא הבין שהם לא מוכנים להסתפק ב"מקיימים מצוות כי מקיימים מצוות." הוא הבין שזה דור שיש לו ראש על הכתפיים והוא מבקש לעשות דברים מתוך הבנה, פשר וסיבה. האם גם אתם תמצא, כמוני, את האומץ להכנס לאתר "כיפה" (הנח בצד את "שופר" כיון שהוא לא מדגם מייצג) ולהיות אמיתי כלפי עצמך?