וככה כותבים הילדים:
אושרה דסלה: "..והמסע החל. עמוק אל תוך הלילה , הלה הצעידה. שלו לך כפרי. שלום לך מחוז ילדותי, שלום לך עולם, אותך ראיתי מאז שעמדתי על דעתי. אני לא בוגדת בכם, אני הולכת לארץ אבותי, לארץ החלומות, אתגעגע אליכם..... ידענו כי הדרך לירושלים ארוכה וקשה, אך האם חייבת היא גם להיות אכזרית? תובעת קורבנות תמימים?..... בינתיים ממשיכים בדרך שאין לה סוף. עוד מעט. עוד קצת...רק התקוה שיש אור גדול בקצה החושך מדרבנת את רגלנו לעוד צעד, לעוד מאמץ...." זהבה גדמו: "עולים שבאו לארץ באופוריה אדירה , ואחרי הרגע הגדול הכל נשבר, והקשיים מתחילים. אך בל נשכח שאותם אנשים אשר סחבו עצמם בכוח רצונם העז.. ממשיכים לדבוק באותה אהבה לירושלים... והילדה הקטנה...מבינה בפעם הראשונה את "ירושלים של זהב". לא כפשוטו אלא כמדרשו. מבינה במציאות הפשוטה הנראת לעין אין ירושלי של זהב. אין ארץ זבת חלב ודבש. אך בחיפוש לעומק אפשר לגלות בארץ זו אוצרות ישרים מפז.... והילדה הזאת - היא אני".