Goggle Girl
New member
פרק 5 חלק א!!!
כי אני עצלנית לבדוק אם השרשור השני קופץ ^^; מקסימום ליסטה תשרשר. קיבלתי 721 בסיכומטרי ^_____^ השמש הגיעה לצהרי היום, שולחת את קרניה על ממלכת פורונטיאה. הארץ הייתה שלווה כמו בכל יום אחר, מלבד רגע אחד שהפך את האוויר לסמיך כמו ג'לי. נסיך ומורה עמדו אחד מול השני, חרבות שלופות, בוחנים אחד את השני. "הוא צופה בי." מילותיו של הנסיך כביכול הדהדו באוזניו של וולף שוב ושוב ושוב, עדיין מעיקות עליו, לא משנה כמה ניסה להרגיע את עצמו. 'מה קרה אתמול בלילה ששינה אותו כל כך? רגע... אולי...' הוא הציץ לעבר טאקויה, מנסה ללמוד את הנער, אולי לגלות איזו יכולת נסתרת. 'ייתכן ופגש בנסיך... אבל... הוא התייחס לנסיך כמו אל זר מוחלט בשבועה...' "אל תזלזל בי! וולף!" החרבות נפגשו, מתכת פוגעת במתכת כאשר המורה הצליח להרים את חרבו ברגע האחרון. "מה קרה ל... ארג... לתת לי לתקוף קודם?" "בקרב, יריב לעולם לא יחכה לך. או שתתקוף כשאתה יכול, או שתמות." עיניו של וולף התרחבו עוד יותר ממקודם. הנסיך פשוט לא הפסיק להפתיע אותו בדרך בה השתנה מאז חזר ליל האתמול. "נאמר כמו מפי מי שידע את טיבעו האכזרי של מלחמה." הוא אמר, דוחף את הנער ממנו בחוזקה. קוג'י הצליח לייצב את עצמו. 'הוא נלחם בצורה שונה...' "תכין את עצמך!" קוג'י הכריז, זורק עצמו קדימה שוב. וולף התחמק, אך רק גרם לנער לחייך. 'טוב, זה אחרי הכל וולף... אני לא יכול לצפות להביס אותו סתם ככה...' וולף ניצל את הרגע בו דעתו של קוג'י הייתה מוסחת והכה, דוחף את קוג'י יותר. הנער אחז בידו קלות וחייך שוב, התרגשות מהולה בלחץ על פניו. "השתמשת בצד הרחב של החרב." "באמת ציפית למשהו אחר, קואיצ'י-סאמה?" "...תשמיט את הסיומת." "אבקש את סליחתך?" קוג'י הישיר את מבטו, עיניו מביטות הישר לעיניו של הגבר מולו, אש במעמקים הכחולים הללו. "תפסיק להוסיף 'סאמה' כל הזמן, זה מעצבן." כאבה פגועה מילאה את קולו, גורמת ללוחם להביט בו פעור עיניים. "בחיים האמיתיים, לתואר אין חשיבות אולי מלבד מספר האנשים שתוכל לצוות שיקריבו את חייהם עבורך. זה רק אתה ואני כאן, אין מי שיזרוק את חייו בשבילנו... אתה חושב שאני טוב ממך? אני שווה לך במקרה הטוב. עד שאני אביס אותך בקרב הוגן, כל פעם שתיקרא לי כך רק תעליב ותשפיל את שנינו." אחיזתו בחרבו נחלשה מההלם, אך וולף מייד התאושש וחיזק את אחיזתו עוד יותר ממקודם. 'מילים כאלו מנער כה צעיר ולא מנוסה... אני מרגיש כאילו הוא מלמד אותי כאן.' "כרצונך... קואיצ'י-_קון_." הנער חייך שוב וחשף מעט את שיניו שדמו לניבים. "הרבה יותר טוב." הוא ידע שאסור היה לו, אבל קוג'י הביט לעבר טאקויה בכל זאת. הוא לא יכל שלא להסמיק בראותו שתשומת ליבו של הנער השני הייתה מופנית אליו ולא אל יריבו. והוא חייך בדיוק כמו בבית, במקרה הנדיר בו אביו של טאקויה הסכים להלחם בקוג'י. טאקויה החשיב את אביו כלוחם דגול, וכל פעם שהשניים נלחמו טאקויה שמח. הוא תמיד עידד את קוג'י... וקוג'י תמיד זכה. מייצב את עצמו, קוג'י נשבע שהפעם לא תהיה שונה מהאחרות. "קדימה, וולף!" "האי!" "זה מוזר." ארבור אמר, קולו בקושי מתגבר על התרועות מהקהל. "מה?" טאקויה שאל, לא מסיר את עיניו מהקרב. "השמועות אמרו שהנסיך חלש. ממש חלש. וולף אמור היה לנצח עם שתי ידיו קשורות מאחורי גבו בעודו רוקד פולקה. אבל זה..." "מכה טובה!" טאקויה הריע, טיבעו הקופצני מתגבר עליו. "מה אמרת?" "אמרתי שאו שוולף ממש מקל על הנסיך קואיצ'י, או... שהשמועות לא נכונות." "הן חייבות להיות שקר, הבחור הזה חזק, ממש חזק! אני אומר שהוא מנצח!" טאקויה הכריז, מלא בטחון בדבריו. הוא הביט חזרה אל קוג'י בדיוק בזמן לראות אותו עומד בתנוחת קרב שרק שניהם ידעו. זה היה מעין הדבר המיוחד שלהם, משהו שרק השתמשו בו אחד מול השני. והנה הוא חזה במי שעבורו היה זר מוחלט, מבצע את אותה הפעולה. "אתה בטוח, טאקויה? אתה באמת חושב שהוא ינצח?" ארבור שתק בראותו את הבעתו הרצינית פתאום של טאקויה. "זה לא שאני חושב שהוא יכול. זה אני יודע שהוא יעשה בדיוק את זה." 'קוג'י... למה אתה רודף אותי?' "אאאאאאאה, אין טעם! אנחנו אפילו לא יודעים מתי הטקס המטופש מסתיים!" ג'ונפי צווח בתסכול. שני הנערים שאלו כמעט את כולם בכפר. אף אחד לא ידע כלום. 'טוב, אני משער שאני יכול לומר לו משהו...' קואיצ'י חשב לעצמו, לאחר ששקל פעמים רבות לעזור לג'ונפי למצוא תשובות. הוא יכל פשוט לומר ששאל משהו... אבל אפילו זה היה מעורר חשד, כיוון שאפילו אמו של טאקויה הייתה מצוייה באפילה. הוא הלך לאיבוד במחשבות כשהרגיש צביטה בישבנו, אך כשהסתובב הרגיש אחת נוספת בידו. הוא צעק בכאב ומישש את האיזור הכואב. "למה זה היה?!" "אני מאבד אותך. הא?" ג'ונפי מצמץ כשסימן כחול החל מופיע על ידו של קואיצ'י, ניראה לעין כיוון שלחולצה שלבש לא היו שרוולים. "בן אדם, ראיתי את טאקויה מרביץ לך ישר בפנים ואף פעם לא היה לך פנס או משהו. ממתי אתה כל כך רגיש?" הנסיך האמיתי קילל בשקט, מנסה את אוצר המילים החדש שלמד מחוץ לטירה. "אני, אר, אה, קיבלתי שמה מכה הבוקר... האיזור נהיה רגיש... אין שום דבר מוזר בזה. בכלל." הנער המבוכר יותר הניד בראשו, ממזמן וויתר על לנסות ולהבין את המוזרויות החדשות של חברו הותיק. "כדאי אם ככה שנחזור הביתה... אלא אם כן אתה רוצה להתאמן יחד?" קואיצ'י שקל את ההצעה לרגע לפני שהניד בראשו. "לא תודה, ג'ונפי-סאן, אני חייב לחזור לחנות, אבי יכעס אם אאחר." בלינק. "...רק חשבתי שאני אראה איך זה לדבר כמו נסיך. לא ממש כיף, אני חושש." "אה הא. טוב, תסלח לי בזמן שאראה איך זה להיות ארנב הפסחא." קואיצ'י הסמיק די בחוזקה, מודע לעובדה שהוא לא צריך היה לקחת את זה כל כך קשה, אך לא יכל למנוע מעצמו בכל מקרה. זה, והמחשבה על ג'ונפי בתלבושת ארנב הייתה די מטרידה. "טוב, אני... אלך עכשיו. להתראות, ג'ונפי." הנסיך עזב, משאיר את ידידו לנסות ולהמשיך בחיפושו עוד קצת, אך במציאות, ג'ונפי המשיך לעמוד שם, בוהה בקואיצ'י עד שנעלם. 'לא יכול לסמוך עלי מספיק לספר לי את האמת, הא, קוג'י? טסק... טוב, לא ממש יכול להאשים אותו. אחרי 15 שנים בהם לא חשב בהיגיון בגלל טאקויה, אני לא יכול לצפות שיתחיל עכשיו.' וגם הוא פרש לביתו.
כי אני עצלנית לבדוק אם השרשור השני קופץ ^^; מקסימום ליסטה תשרשר. קיבלתי 721 בסיכומטרי ^_____^ השמש הגיעה לצהרי היום, שולחת את קרניה על ממלכת פורונטיאה. הארץ הייתה שלווה כמו בכל יום אחר, מלבד רגע אחד שהפך את האוויר לסמיך כמו ג'לי. נסיך ומורה עמדו אחד מול השני, חרבות שלופות, בוחנים אחד את השני. "הוא צופה בי." מילותיו של הנסיך כביכול הדהדו באוזניו של וולף שוב ושוב ושוב, עדיין מעיקות עליו, לא משנה כמה ניסה להרגיע את עצמו. 'מה קרה אתמול בלילה ששינה אותו כל כך? רגע... אולי...' הוא הציץ לעבר טאקויה, מנסה ללמוד את הנער, אולי לגלות איזו יכולת נסתרת. 'ייתכן ופגש בנסיך... אבל... הוא התייחס לנסיך כמו אל זר מוחלט בשבועה...' "אל תזלזל בי! וולף!" החרבות נפגשו, מתכת פוגעת במתכת כאשר המורה הצליח להרים את חרבו ברגע האחרון. "מה קרה ל... ארג... לתת לי לתקוף קודם?" "בקרב, יריב לעולם לא יחכה לך. או שתתקוף כשאתה יכול, או שתמות." עיניו של וולף התרחבו עוד יותר ממקודם. הנסיך פשוט לא הפסיק להפתיע אותו בדרך בה השתנה מאז חזר ליל האתמול. "נאמר כמו מפי מי שידע את טיבעו האכזרי של מלחמה." הוא אמר, דוחף את הנער ממנו בחוזקה. קוג'י הצליח לייצב את עצמו. 'הוא נלחם בצורה שונה...' "תכין את עצמך!" קוג'י הכריז, זורק עצמו קדימה שוב. וולף התחמק, אך רק גרם לנער לחייך. 'טוב, זה אחרי הכל וולף... אני לא יכול לצפות להביס אותו סתם ככה...' וולף ניצל את הרגע בו דעתו של קוג'י הייתה מוסחת והכה, דוחף את קוג'י יותר. הנער אחז בידו קלות וחייך שוב, התרגשות מהולה בלחץ על פניו. "השתמשת בצד הרחב של החרב." "באמת ציפית למשהו אחר, קואיצ'י-סאמה?" "...תשמיט את הסיומת." "אבקש את סליחתך?" קוג'י הישיר את מבטו, עיניו מביטות הישר לעיניו של הגבר מולו, אש במעמקים הכחולים הללו. "תפסיק להוסיף 'סאמה' כל הזמן, זה מעצבן." כאבה פגועה מילאה את קולו, גורמת ללוחם להביט בו פעור עיניים. "בחיים האמיתיים, לתואר אין חשיבות אולי מלבד מספר האנשים שתוכל לצוות שיקריבו את חייהם עבורך. זה רק אתה ואני כאן, אין מי שיזרוק את חייו בשבילנו... אתה חושב שאני טוב ממך? אני שווה לך במקרה הטוב. עד שאני אביס אותך בקרב הוגן, כל פעם שתיקרא לי כך רק תעליב ותשפיל את שנינו." אחיזתו בחרבו נחלשה מההלם, אך וולף מייד התאושש וחיזק את אחיזתו עוד יותר ממקודם. 'מילים כאלו מנער כה צעיר ולא מנוסה... אני מרגיש כאילו הוא מלמד אותי כאן.' "כרצונך... קואיצ'י-_קון_." הנער חייך שוב וחשף מעט את שיניו שדמו לניבים. "הרבה יותר טוב." הוא ידע שאסור היה לו, אבל קוג'י הביט לעבר טאקויה בכל זאת. הוא לא יכל שלא להסמיק בראותו שתשומת ליבו של הנער השני הייתה מופנית אליו ולא אל יריבו. והוא חייך בדיוק כמו בבית, במקרה הנדיר בו אביו של טאקויה הסכים להלחם בקוג'י. טאקויה החשיב את אביו כלוחם דגול, וכל פעם שהשניים נלחמו טאקויה שמח. הוא תמיד עידד את קוג'י... וקוג'י תמיד זכה. מייצב את עצמו, קוג'י נשבע שהפעם לא תהיה שונה מהאחרות. "קדימה, וולף!" "האי!" "זה מוזר." ארבור אמר, קולו בקושי מתגבר על התרועות מהקהל. "מה?" טאקויה שאל, לא מסיר את עיניו מהקרב. "השמועות אמרו שהנסיך חלש. ממש חלש. וולף אמור היה לנצח עם שתי ידיו קשורות מאחורי גבו בעודו רוקד פולקה. אבל זה..." "מכה טובה!" טאקויה הריע, טיבעו הקופצני מתגבר עליו. "מה אמרת?" "אמרתי שאו שוולף ממש מקל על הנסיך קואיצ'י, או... שהשמועות לא נכונות." "הן חייבות להיות שקר, הבחור הזה חזק, ממש חזק! אני אומר שהוא מנצח!" טאקויה הכריז, מלא בטחון בדבריו. הוא הביט חזרה אל קוג'י בדיוק בזמן לראות אותו עומד בתנוחת קרב שרק שניהם ידעו. זה היה מעין הדבר המיוחד שלהם, משהו שרק השתמשו בו אחד מול השני. והנה הוא חזה במי שעבורו היה זר מוחלט, מבצע את אותה הפעולה. "אתה בטוח, טאקויה? אתה באמת חושב שהוא ינצח?" ארבור שתק בראותו את הבעתו הרצינית פתאום של טאקויה. "זה לא שאני חושב שהוא יכול. זה אני יודע שהוא יעשה בדיוק את זה." 'קוג'י... למה אתה רודף אותי?' "אאאאאאאה, אין טעם! אנחנו אפילו לא יודעים מתי הטקס המטופש מסתיים!" ג'ונפי צווח בתסכול. שני הנערים שאלו כמעט את כולם בכפר. אף אחד לא ידע כלום. 'טוב, אני משער שאני יכול לומר לו משהו...' קואיצ'י חשב לעצמו, לאחר ששקל פעמים רבות לעזור לג'ונפי למצוא תשובות. הוא יכל פשוט לומר ששאל משהו... אבל אפילו זה היה מעורר חשד, כיוון שאפילו אמו של טאקויה הייתה מצוייה באפילה. הוא הלך לאיבוד במחשבות כשהרגיש צביטה בישבנו, אך כשהסתובב הרגיש אחת נוספת בידו. הוא צעק בכאב ומישש את האיזור הכואב. "למה זה היה?!" "אני מאבד אותך. הא?" ג'ונפי מצמץ כשסימן כחול החל מופיע על ידו של קואיצ'י, ניראה לעין כיוון שלחולצה שלבש לא היו שרוולים. "בן אדם, ראיתי את טאקויה מרביץ לך ישר בפנים ואף פעם לא היה לך פנס או משהו. ממתי אתה כל כך רגיש?" הנסיך האמיתי קילל בשקט, מנסה את אוצר המילים החדש שלמד מחוץ לטירה. "אני, אר, אה, קיבלתי שמה מכה הבוקר... האיזור נהיה רגיש... אין שום דבר מוזר בזה. בכלל." הנער המבוכר יותר הניד בראשו, ממזמן וויתר על לנסות ולהבין את המוזרויות החדשות של חברו הותיק. "כדאי אם ככה שנחזור הביתה... אלא אם כן אתה רוצה להתאמן יחד?" קואיצ'י שקל את ההצעה לרגע לפני שהניד בראשו. "לא תודה, ג'ונפי-סאן, אני חייב לחזור לחנות, אבי יכעס אם אאחר." בלינק. "...רק חשבתי שאני אראה איך זה לדבר כמו נסיך. לא ממש כיף, אני חושש." "אה הא. טוב, תסלח לי בזמן שאראה איך זה להיות ארנב הפסחא." קואיצ'י הסמיק די בחוזקה, מודע לעובדה שהוא לא צריך היה לקחת את זה כל כך קשה, אך לא יכל למנוע מעצמו בכל מקרה. זה, והמחשבה על ג'ונפי בתלבושת ארנב הייתה די מטרידה. "טוב, אני... אלך עכשיו. להתראות, ג'ונפי." הנסיך עזב, משאיר את ידידו לנסות ולהמשיך בחיפושו עוד קצת, אך במציאות, ג'ונפי המשיך לעמוד שם, בוהה בקואיצ'י עד שנעלם. 'לא יכול לסמוך עלי מספיק לספר לי את האמת, הא, קוג'י? טסק... טוב, לא ממש יכול להאשים אותו. אחרי 15 שנים בהם לא חשב בהיגיון בגלל טאקויה, אני לא יכול לצפות שיתחיל עכשיו.' וגם הוא פרש לביתו.