That Is The Question
הפרק המשלים לפרק הקודם אולי אפילו התעלה על קודמו, שכשהצליח לסגור את כל הסוגיות הפתוחות בצורה מרשימה. הפרק נפתח עם הופעת אורח של אבי בתה של קייטי (בפרק שבו ג'ואי מגלה שהיא יוצאת עם הומו. יש אנשים שהיו קוראים לזה אירוני...) כג'רי מגוויר, המודל של פייסי לצדקנות. בעוד פיטרסון ממשיך להיות התגלמות הרוע האנושי ולנהוג בנקמנות, פייסי ממשיך את מאבק היחיד שלו נגד חוסר הצדק ובוחר לפתוח בתחקיר על מנת לחשוף את מחדליו של פיטרסון, ופחות או יותר, לנקום בו. למרות שהדרך מעט תמוהה (מה? אסור למורה להיות נקמן? מזל שפייסי פשפש בארכיון וגילה את זה), זו היתה דרך מעניינת להמשיך את העימות ולהוביל לסצנה עוצמתית במיוחד, שגדולה אף מהסצנה בשבוע שעבר. באותה שיחה פיטרסון מתגלה כדמות ענקית, שאולי אף גדולה מאבי. אם מישהו ניסה לצייר את פיטרסון כשטן לפי הפרק הקודם, אז הוא גילה שהוא טעה. פיטרסון מכיר בטעויות שלו, מודע לכך ששגה ואף מספיק גדול כדי להכיר בנכונות המעשה של פייסי. אבל את כל זה הוא מצליח לעשות באותה נימה מעצבנת ושטנית. זו לא היתה השתפכות מייבבת סטייל אבי ב"uncharted waters", הוא הצליח להגיע לאותה תוצאה, הוכחה שהוא אנושי, מבלי להתפס לקלישאות או אפילו להשיל את דימוייו כחלאה. מעבר לכך, הוא עוד הספיק לעקוץ חזרה, לא בעוד הערה בוטה, אלא בהעלאת נקודה מטרידה ונכונה. הוא טועה, הוא יודע שהוא טועה, אבל הוא לא הולך לרדת על הברכיים וגם לא להודות שהאחר צדק. הוא הצליח ליצור את אחת הדמויות המורכבות והמפוספסות בדוסון קריק ועל כך אפשר לומר חבל (פייסי ופיטרסון לא עדיפים על דוסון וברוקס?). ומצד שני, לפחות הוא פרש בשיא רגע לפני שהפך לעוד דמות רגשנית מהולמרק, כך הוא הראה לנו שיש אנשים חרא בעולם. זה לא אומר שהם רשעים מוחלטים, אלא רק שיש גם הרבה אפור. יחד עם זאת, הטיפול בתסביך הגיבור של פייסי די התפספס. מה שהתחיל טוב בפרק שעבר, הלך לאיבוד, כשג'ק, כמו פייסי, הרס את הכל עם התנצלות. אני לא אומר שג'ק לא היה צריך להוקיר תודה לפייסי, אבל היה מקום ל(עוד) התנצלות הדדית פה, איזושהי הכרה של פייסי בבעייתיות שבתסביך שלו, ושהוא מצטער שהוא גרר את ג'ק לזה. אח"כ ג'ק יכול להשתפך. במקום זה פייסי קיבל את ההתנצלות וזהו. למען השם, בפני אנדי אתה מסוגל להתנצל אבל בפני ג'ק לא? זה גורם לך לחשוב שהוא לא באמת חש שיש איזושהי בעיה במעשיו (כפי שטען בפרק) ולא הגיע לאיזו הארה, אלא סתם בלע את כבודו כפי שדוסון הציע. וחוץ מזה? אה כן, גילינו שג'ק הומו. אין מה להגיד, סצנת היציאה מהארון, היתה מופתית (אמנם לא כמו סצנות יציאות מהארון אחרות בדוסון קריק, אבל עדיין), משחק משובח של קר (איך התדרדרת למכושפות, איך?), ובכלל נראתה מאוד אמינה. אפשר היה להבין ולהרגיש את הצורך העז של ג'ק להדחיק את רגשותיו ואת הפחד העצום שלו שרק עימות חזיתי עם אביו יכל לשחרר. עם כל הדיבורים על גבורה של פייסי, מה שחסר לי זה דיון על גבורתו של ג'ק שמתעלה מעל כל היריקות של פייסי. אז אולי זה לא מעשה של אביר על סוס לבן, אבל להתעמת עם אביך בנושא כ"כ מודחק, כ"כ כואב, דורש המון אומץ ולא כל אחד יכול לעשות זאת. (תשאלו את פייסי שהצליח לעשות את זה רק כשאביו חסר הכרה...) קצת פרופורציות, ונקודת מבט רעננה על מי פה הגיבור האמיתי בסוף היום. נושא זהות המינית סחף גם את שאר הפרק וכשטיי בתמונה וגראמס במטבח, ויכוח דתי, טיפה טרחני אמנם, אבל בכל זאת חביב, הוא בלתי נמנע. גראמס ממשיכה להפתיע, בקצב שלמען האמת, כבר איבד את אלמנט ההפתעה. טיי מצליח לשמור את הקשר הזה בחיים איכשהו כבר שבוע שני ברצף, אלוהים יודע איך (זה בטח קשור לתפילות...), ועם כמות הקסם האישי שלו הוא נראה כמו התאום הטוב (בערך) של כריס. אבל כאן זה נגמר? לא. קיבלנו גם קצת דוסון וג'ואי, וכרגיל כשהם לא המנה העיקרית בעונה השנייה, הם נהדרים. זה התחיל עם הצעה תמוהה של דוסון לג'ואי. הוא אמנם הבטיח להמשיך הלאה, אבל כולנו יודעים שזה רחוק מהאמת. לצערי, הדרך היחידה להבין את מעשיו של דוסון הוא להחשיבו כמניפולטור קטן. הוא הרי הודה במהלך הפרק שהוא יותר מחושד בזהותו המינית של ג'ק, וכאשר הוא רואה את יחסיה של ג'ואי מתפרקים הוא מזדרז לייצב את עצמו בתור הידיד התומך, ולסלק אפילו מראית עין קלילה של זינוק לריבאונד. כמובן שבהמשך זה מתקלקל, וכל תהליך ההתבגרות לכאורה, נהרס כשדוסון לא מצליח להתאפק בריקוד. זו לא הפעם הראשונה שדוסון לא מצליח לשמור על ריסון עצמי בהעמדת הפנים, אבל זה דוסון שאנחנו אוהבים, והוא ודאי עדיף על הדוסון שמצליח כ"כ עד בשלב מסויים העמדת הפנים היא כבר לא העמדת פנים (ע"ע עונה 4). אבל אם כבר העמדת הפנים הלכה, אז בוא נעשה את זה בסטייל. דוסון מלווה את ג'ואי הביתה אך מבחין שהיא מוטרדת וכשהוא שואל אותה למה, הוא מקבל את אחת השאלות המובנות מאליהן בסדרה. כל הדימוי העצמי הנמוך הזה, זה היה חמוד בעונה הראשונה, באמת, אבל חשבתי שעברנו את זה, וחוץ מזה, קחי מראה ותסתכלי על עצמך, נו באמת... אחרי חצי שנייה שדוסון היסס אם היא צינית, הוא ענה לה מכל הלב (האמת שג'ואי הגישה לו את זה על מגש של כסף. הזדמנות של דוסון עכשיו להשתפך על הסקסיות של ג'ואי? הוא אפילו לא צריך את השאלה...). ג'ק לקח אותה כי היא בחירה בטוחה? אם כבר , אולי כי היא הבחורה היחידה שיכולה לגרום אפילו להומואים להסס (או להוליד ילדים...). אבל מה שהיה חשוב בסצנה הזו, היתה השאלה המהדהדת שדוסון השאיר בסיום. דוסון העלה את השאלה מדוע ג'ואי בחרה בג'ק? האם הוא היה בחירה בטוחה? האם בחרה בכוונה בקשר בלי עתיד כי למרות שלא רצתה להיות עם דוסון לא דמיינה קשר ממשי ואמיתי עם מישהו אחר? אני אישית לא ממש מסכים, אבל זוהי שאלה נהדרת לדיון (ואחד הצעדים היותר היעילים של דוסון העונה) ופותחת המון קווי מחשבה. זו היתה צריכה להיות העונה השנייה, ההערות הקטנות האלו שגורמות לך לחשוב, לחפור. השאלות המהדהדות האלו, כמו של דוסון, כמו של פיטרסון בסיום הסצנה עם פייסי, הן אלו שנותנות לפרק את העומק שכ"כ דרוש לו. אבל לצערנו, שוב הפתח לא נוצל ושאלתו של דוסון נותרה ללא מענה או התייחסות ראוייה. היא היתה יכולה להיות פתח לשפיכת אור על סיבת הפרידה ומפתח לחזרה, אבל במקום זאת, הכותבים בחרו לדבוק בשרירותיות וחבל. אבל על זה כבר אדון בפרקים הבאים... הפרק מסתיים עם הודאתו של ג'ק בארוחה החגיגית של ג'ואי (אמנם לא יצא לי לדון בזה, אבל החיקוי של ג'ואי לשטיחון רצפה ליד ג'ק הוא די מוזר, ואירוני אל מול ההתרפסות של דוסון. כנראה שככל משהו יותר בלתי אפשרי...), ועם קבלת החדשות הכואבות, חזרה ג'ואי אל המקום הכי בטוח ומוכר שהיא מכירה, הסולם שמוביל אל חדרו של דוסון. כשג'ואי נפרדה מדוסון, לדוסון לא היה ג'ואי לרוץ אליה, וכשג'ואי סיימה את הדייט הראשון עם ג'ק ורצה לדוסון, הוא לא היה שם. הצדק הפואטי היה אומר שדוסון לא היה צריך להיות בחדר גם הפעם כדי להבין שאי אפשר להרוס גשרים (או סולמות) ולעלות עליהם בחזרה. אבל מתרפס כבר אמרנו? אלא שדוסון לא עושה את זה רק כי זה בלתי אפשרי, הוא עושה זאת בגלל אהבה, טהורה ותמימה. וזה כבר משיל מכך את הפאתטיות ושוזר בסיום הנוגה פיסות קטנות של רומנטיקה.