ודאי שהזמן הוא פונקציה
וגם העובדה שפנקס לכאורה לא נפגע. (קשה לשייך את מותו חודשיים אחר כך להתנקשות) אבל במקרה של פנקס יש עוד פרמטרים מענינים. להבדיל מדואק שהיה מטורף משולי החברה, קינן ובן יאיר היו מ"יפי הבלורית והתואר". להבדיל מדואק כאן מדובר בהתנקשות על רקע פוליטי-אידיאולוגי*. ההבדל הגדול הוא היחס לו זכו המתנקשים. ימים ספורים אחרי ההתנקשות רוב העתונים (מלבד "הצופה", עתון תנועתו של פנקס) כמעט לא התייחסו לפרשה. כמעט ניתן היה לראות רצון להעלים את הסיפור הלא נעים מהתודעה הציבורית. דואק נענש בחומרה, עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר זוכו בגלל התנהגות מאוד תמוהה של המשטרה והפרקליטות (ושל השופט בערכאה הראשונה). דואק גונה בחריפות. לעומת זאת, בהתנקשות בפנקס משה דיין הציע לערוב לשחרורם של המתנקשים. קציני משטרה בכירים באו לבקר ביקורי נימוסין את קינן ובן יאיר בזמן מעצרם, אפשרו להם לגור באותו תא וכך לתאם את גרסאות. התנהגות מאוד תמוהה של המערכת, בייחוד כלפי חשודים בהתנקשות פוליטית ששמרו על זכות השתיקה בחקירתם. ה"עולם הזה", ששכר את שירותיו של קינן מאוחר יותר, החל בסדרת מאמרים בזכות קינן ונגד ה"גישה הקלאריקלית" של פנקס (כן, אחרי ההתנקשות). עמוס קינן לא הפך לגיבור ישראל בגלל נסיון ההתנקשות אבל גם לא דבק בו כתם על כך. (מלבד פיטוריו מעתון "הארץ") ושוב, אין לי רצון לגרור את זה לכוון ימין/שמאל, אני די בטוח שאם הקרבן היה פוליטיקאי ערבי/חרדי או שמאל קיצוני, גם אז היחס למתנקשים היה סלחני. * אשר אילני, בספרו "התנקשויות פוליטיות בישראל" מציע גם פרשנות כאילו קינן התנקש בעיקר מתוך שעמום ולאו דוקא מתוך אידיאולוגיה אבל זו פרשנות שלא היתה מקובלת באותה תקופה.
וגם העובדה שפנקס לכאורה לא נפגע. (קשה לשייך את מותו חודשיים אחר כך להתנקשות) אבל במקרה של פנקס יש עוד פרמטרים מענינים. להבדיל מדואק שהיה מטורף משולי החברה, קינן ובן יאיר היו מ"יפי הבלורית והתואר". להבדיל מדואק כאן מדובר בהתנקשות על רקע פוליטי-אידיאולוגי*. ההבדל הגדול הוא היחס לו זכו המתנקשים. ימים ספורים אחרי ההתנקשות רוב העתונים (מלבד "הצופה", עתון תנועתו של פנקס) כמעט לא התייחסו לפרשה. כמעט ניתן היה לראות רצון להעלים את הסיפור הלא נעים מהתודעה הציבורית. דואק נענש בחומרה, עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר זוכו בגלל התנהגות מאוד תמוהה של המשטרה והפרקליטות (ושל השופט בערכאה הראשונה). דואק גונה בחריפות. לעומת זאת, בהתנקשות בפנקס משה דיין הציע לערוב לשחרורם של המתנקשים. קציני משטרה בכירים באו לבקר ביקורי נימוסין את קינן ובן יאיר בזמן מעצרם, אפשרו להם לגור באותו תא וכך לתאם את גרסאות. התנהגות מאוד תמוהה של המערכת, בייחוד כלפי חשודים בהתנקשות פוליטית ששמרו על זכות השתיקה בחקירתם. ה"עולם הזה", ששכר את שירותיו של קינן מאוחר יותר, החל בסדרת מאמרים בזכות קינן ונגד ה"גישה הקלאריקלית" של פנקס (כן, אחרי ההתנקשות). עמוס קינן לא הפך לגיבור ישראל בגלל נסיון ההתנקשות אבל גם לא דבק בו כתם על כך. (מלבד פיטוריו מעתון "הארץ") ושוב, אין לי רצון לגרור את זה לכוון ימין/שמאל, אני די בטוח שאם הקרבן היה פוליטיקאי ערבי/חרדי או שמאל קיצוני, גם אז היחס למתנקשים היה סלחני. * אשר אילני, בספרו "התנקשויות פוליטיות בישראל" מציע גם פרשנות כאילו קינן התנקש בעיקר מתוך שעמום ולאו דוקא מתוך אידיאולוגיה אבל זו פרשנות שלא היתה מקובלת באותה תקופה.
