נמאס להתבחשש
New member
פריקת עצבים תקופתית
דרום הארץ. חם מופגז ומיותש אני מתחילה לארוז לשמחתי ערמת הארגזים להצפנה ואחסנה די משתווה לזו המיועדת להעפה. מחליפה את החום היבש בזה שמזגג לי את הפנים במין ציפוי שקוף וקבוע. קוראת את הפורום ומתעצבנת. כי מילא שחברים לחוג לא מבינים. להם אני גם לא מנסה להסביר אבל אתם? ומילא לא מבינים אבל סותמים, אבל לא מבינים ומביטים במין חצי התנשאות ומסבירים בחן ובטוב טעם שהחיים קשים לכולם והכל עניין של החלטה או פינוק או וואט אוור. כאילו ידעתם מה זה לגור כמה שבועות באיזו גבעת טרשים מרוחקת מכל מקור צווליזציוני הגיוני ולהגשים חלום מטורף של איזה חולה ספייס רק כי קיבלתי שם קראוון חינם. ולברוח משם לכלום ולאף אחד ובין לבין להתחבט במי אני ומה אני רוצה ואיפה יש בעיר הזו חברת כ"א שתיתן לי איזשהיא עבודה ותסכים שאדפיס את הקורות חיים אצלהם במשרד. ולשרוד כל חודש וכל יום ולנסות גם להנות מזה ולברר עם עצמי ולהתברר ולקום וליפול ולהיפתח וללמוד ולשאול ולתמרןולא להגרר לרחמים כי זה קל ולא יעיל. מי שרוצה לצאת ובטוח שהחיים יחייכו אליו מידי בוקר ועשרות חילונים מעריצים יעמדו בתור ויתעקשו לנקות את ג'יפת ציפורניו. אז זהו שלא. זה צעד מאוד מאוד אחרון שאמור להיות הברירת מחדל האחרונה של או לצאת או לגווע. כי קל וסבב זה לא. לא רק השינוי בתפיסה והמשבר האמוני-רוחני (למי שהיה כזה ביג טיים כמוני) לא רק הנתק מההורים ומהמשפחה (שהיה זמני לשמחתי. אך עדין אין תמיכה אלא ניסיונות התקרבות מחב"תים מעצבנים) אלא עמידה עירומה חסרות הגנות ומשענת מול הצורך הבסיסי של לחיות. עד כאן דברי ליוצא המתלבט. בכל אופן עיצבנתם אותי אז הלכתי לאכול משאריות הפיצה שאכלנו מקודם כשלמדנו למבחן. וכמובן ששני המשולשים שעליהם פינטזתי נוטפי גבינה וזיתים נאכלו ע"י שתי מלאכיות החבלה בדירה. חבל שלא פיזרתי מעל פתיתי קבנוס. מכירים את ההרגשה הזו שנשארה לכם סיגריה אחרונה בקופסה ואתם הולכים לישון בידיעה שיש לכם סגריה אחרונה. ואז בבוקר היא כבר לא שם. אין יותר מידי דברים מעצבנים מזה. יום הנקמה הולך ומתקרב. וגם יום התנתקותי הזמנית והחד צדדית מהנט. גם ככה אני שמעתי לשונות רעות וקנאיות המלחששות שאני אחראית על 50% מכמות המלל כאן (כמות, איכות, אורך, רוחב, פנים, חוץ) אתם עוד תגעגעו אליי!!
דרום הארץ. חם מופגז ומיותש אני מתחילה לארוז לשמחתי ערמת הארגזים להצפנה ואחסנה די משתווה לזו המיועדת להעפה. מחליפה את החום היבש בזה שמזגג לי את הפנים במין ציפוי שקוף וקבוע. קוראת את הפורום ומתעצבנת. כי מילא שחברים לחוג לא מבינים. להם אני גם לא מנסה להסביר אבל אתם? ומילא לא מבינים אבל סותמים, אבל לא מבינים ומביטים במין חצי התנשאות ומסבירים בחן ובטוב טעם שהחיים קשים לכולם והכל עניין של החלטה או פינוק או וואט אוור. כאילו ידעתם מה זה לגור כמה שבועות באיזו גבעת טרשים מרוחקת מכל מקור צווליזציוני הגיוני ולהגשים חלום מטורף של איזה חולה ספייס רק כי קיבלתי שם קראוון חינם. ולברוח משם לכלום ולאף אחד ובין לבין להתחבט במי אני ומה אני רוצה ואיפה יש בעיר הזו חברת כ"א שתיתן לי איזשהיא עבודה ותסכים שאדפיס את הקורות חיים אצלהם במשרד. ולשרוד כל חודש וכל יום ולנסות גם להנות מזה ולברר עם עצמי ולהתברר ולקום וליפול ולהיפתח וללמוד ולשאול ולתמרןולא להגרר לרחמים כי זה קל ולא יעיל. מי שרוצה לצאת ובטוח שהחיים יחייכו אליו מידי בוקר ועשרות חילונים מעריצים יעמדו בתור ויתעקשו לנקות את ג'יפת ציפורניו. אז זהו שלא. זה צעד מאוד מאוד אחרון שאמור להיות הברירת מחדל האחרונה של או לצאת או לגווע. כי קל וסבב זה לא. לא רק השינוי בתפיסה והמשבר האמוני-רוחני (למי שהיה כזה ביג טיים כמוני) לא רק הנתק מההורים ומהמשפחה (שהיה זמני לשמחתי. אך עדין אין תמיכה אלא ניסיונות התקרבות מחב"תים מעצבנים) אלא עמידה עירומה חסרות הגנות ומשענת מול הצורך הבסיסי של לחיות. עד כאן דברי ליוצא המתלבט. בכל אופן עיצבנתם אותי אז הלכתי לאכול משאריות הפיצה שאכלנו מקודם כשלמדנו למבחן. וכמובן ששני המשולשים שעליהם פינטזתי נוטפי גבינה וזיתים נאכלו ע"י שתי מלאכיות החבלה בדירה. חבל שלא פיזרתי מעל פתיתי קבנוס. מכירים את ההרגשה הזו שנשארה לכם סיגריה אחרונה בקופסה ואתם הולכים לישון בידיעה שיש לכם סגריה אחרונה. ואז בבוקר היא כבר לא שם. אין יותר מידי דברים מעצבנים מזה. יום הנקמה הולך ומתקרב. וגם יום התנתקותי הזמנית והחד צדדית מהנט. גם ככה אני שמעתי לשונות רעות וקנאיות המלחששות שאני אחראית על 50% מכמות המלל כאן (כמות, איכות, אורך, רוחב, פנים, חוץ) אתם עוד תגעגעו אליי!!
