פריקה.

פריקה.

ראשית, אני מתנצלת. סליחה על ההתנהגות האגואיסטית שבשליחת ההודעה הזו לפתע בלי התייחסות לבנות בפורום,
להגנתי אני כאן. קוראת את התיסכולים ומזדהה. פוחדת ונרתעת שאולי אבייש את עצמי עם איזו תגובה ילדותית, כרגיל.
אני יודעת שאם לא הייתי במצב הנוכחי לא הייתי שולחת הודעה כאן.
בטוחה שאבייש את עצמי עם כמה התלוננויות מפגרות של ילדה בת שתיים עשרה, כרגיל.
אבכה כמה קשה לי במכללה. הריכוז שואף לאפס ואני פשוט לא מסוגלת להקשיב למרצים שמכתיבים.
לא מכינה שיעורים כראוי, וכמובן לא עושה כמעט וכלום לשנות את המצב.
שלא אדבר על העבודה בה הבוס ממש לא מרוצה מההתנהלות שלי. אני סגנית מנהלת ואני בכלל לא מתנהגת כמו אחת.
בושה. לא מבינה למה הוא עוד מחזיק אותי.
בעבודה השרוולים למעלה, חייבים. ולא זה מפריע. כבר כמה פעמים הוא ראה את היד. את הצלקות מהסיגריות ועוד כמה שירבוטים חסרי משמעות.

עייפה מהשיגרה של לקום וללכת למכללה, משם לעבודה, בלי לאכול או לשתות שומדבר, כי פשוט אין זמן. אבל זה התירוץ האולטימטיבי..
ועמוק בפנים התקווה שאולי זה ישפיע חיצונית, אבל הגוף כבר מזמן נדפק והתרגל למינימום של המינימום.
באמת שניסיתי להחזיק את עצמי, אבל הייתי חייבת להתחיל ולנקות בצעדים מחפירים.
לפגוע. להעניש.
אני חייבת..
ההתנהלות הלא אחראית הזו גוררת אותי למעשים לא אחראיים.
להתמסטל בלימודים? זה נהדר. לסיים את היום בפאב כשלא אכלתי כל היום? מקסים.
לנסות ולקנות כדורים.
לחזור הביתה ולבלוס, ולשנוא, ולתעב, ולבכות ולישון בתוך השנאה של עצמי.
וכמובן לנסות ולעביר את ההרגשה עם איזו סיגריה שבסופה תתווסף לאוסף שעל הזרוע.
אבל אני לא אנורקסית. אני כבר לא ניראת כזו. אני גם לא עושה דברים קיצוניים כמו פעם. המנוי לחד"כ קפוא כבר חודשיים.
בעניין הזה אני ריאלית, אבל פשוט לא מסוגלת יותר עם המציאות הזו.

אני רוצה לשים לזה קץ.
אני יודעת שאני אשים.
אם אני הבנאדם שאיתו אני אתקע למשך כל חיי, אני לא מעוניינת.


שוב, סליחה.
אני מקווה שלא העמסתי. שלא חפרתי.. לפחות למי שלא היה כוח היה יכול פשוט לסגור את ההודעה.
 

levshavur

New member
שלום לך (טריגר)

אני יכולה להגיד לך מהניסיון שלי שלפגוע בעצמי זה דבר רע וגם מאוד כואב . אני לא יודעת מה קרה בחיים שלך שהגעת לפגיעה עצמית. גם הפרעת אכילה היא סוג של פגיעה עצמית. אני יכולה להגיד לך שפעמיים הגעתי למיון בגלל שלא שתיתי ולא אכלתי כלום (פעם זה גם גרם לי לאולקוס אז כאב לי וכבר לא יכולתי לאכול...)
הבעיות במכללה והבעיות בעבודה זה לא מה שחשוב כרגע את צריכה להגיע לטיפול . אני יכולה להגיד לך שאני עושה השנה 3 קורסי חובה באונברסיטה שלא הצלחתי לגמור בעבר בגלל שהייתי צריכה טיפול...ובגלל המצב הנפשי הסכימו לפרוש לי את התואר ל6 שנים בתנאי שאעשה חצי מערכת כל שנה ...אם תסבירי מה קורה ושאת צריכה טיפול יילכו לקראתך . מה שחשוב עכשיו זה שתיקחי אחריות על החיים שלך...זה מה שבאמת חשוב.
חג שמח
לבשה.
 
פחד

לא מסוגלת להודות במצב. אני לא מפסיקה לחשוב שאולי אני סתם מתבכיינת ומסבכת את כל המצב הזה.
אני רק צריכה לתפוס את עצמי בידיים ולהמשיך.
ואני מפחדץ מהתגובות. שיצביעו את אותה אצבע מאשימה ויגידו כמה מפונקת וילדה קטנה. כזו שלא מסוגלת להחזיק את עצמה.
 

levshavur

New member
שלום לך

אני חושבת שלפחד זה לגיטימי , ואם את פוחדת אז יש סיבה לזה. האם שיתפת
מישהו מחוץ לפורום?
אני לא חושבת שאת מפונקת , אני חושבת שאת צריכה עזרה, זו מחלה ואם אנשים
לא מבינים את זה אז צריך להסביר להם...
אני מקווה שיהיה לך טוב יותר!
לבשה.
 

someone343

New member
יקרה..


את לא צריכה להתנצל..
נעצבתי לקרוא על מה שאת עוברת..
מזדהה מאד עם הדברים שלך
את מטופלת? יש תמיכה סביבך?

את מוזמנת לכתוב ולפרוק את רגשותייך,
שולחת חיבוק חזק חזק
 
תודה רבה

חיבוק באמת יעזור כרגע.
תודה לך.
אני לא מטופלת. ותמיכה קצת קשה להגיד שיש, אבל לא אגיד שלא.
יש קושי עז לפרוק, כי זה מרגיש כאילו אני סתם בוכה על דברים שטותיים.
 

simplistic

New member
שום דבר שמפריע לך הוא לא שטותי

אם יש דברים שגורמים לך להרגשה פנימית רעה, הם לא שטותיים בכלל. ההיפך - הם מאוד משמעותיים.
 

תמרה45

New member
יקרה גם לי (בהמשך לקודמתי)

אין מה להתנצל באמת..
את במקום קשה.. עם עצמך, על עצמך, מחשבות לא פשוטות, לשאת, לחשוב, לחוש.
גם אשאל- את מטופלת? את בתמיכה כלשהיא שמאפשרת לך איזה מרחב נשימה של הוצאת אוויר החוצה?
תראי איך במילותייך את דואגת לנו, דואגת שאת לא מעמיסה, לא מכבידה, אכפת לך!!
מאנשים, מסביבה, ממה חושבים!
את לא גורם להכבדה. את כואבת, את זקוקה, את מבקשת. וזה בסדר, ומותר.
אני יכולה להבין למה את כותבת לנו ככה,
אבל זה כי המצב שלך הוא לא מצב בריא...
וזה קשה להכיל את זה! ועוד לבד- בכלל קשה!!!
תתחילי לומר את דברייך בובה, תתחילי להצטרף... לא לפחד,
זה יכול להתחיל פה, מדעות שתכניסי למה שבנות כותבות,
ולאט לאט אני מקווה שזה יצא החוצה לעבר העולם שלך, שסביבך,
אבל תתחילי מפה. די לבושה. ולא להאמין לה.
מילותייך ודעותייך מקובלות, וראויות!!! ואני בטוחה שאף יעשירו ושבנות ישמחו מאוד לשמוע!!!!
מעת לעת ומפעם לפעם, הבטחון יגדל..
אבל תתחילי ותראי שהשד לא כזה נורא!
תרגילי את עצמך להאמין ולהבין שהשד לא כזה נורא.
זה קשה לצאת מהבונקר הפנימי הזה. זה מיצר.
אבל אנחנו בחנוכה, תנסי להשתמש קצת מהאור של הנר.
אנחנו פה, נחכה לאור שלך, שיאיר לנו.
ספרי לנו את דעותייך,
וגם לעולם...
אני בטוחה שיש המון המון שמחכה ורוצה לשמוע!!!!!
באהבה!!
תמרה..
 
אני רוצה להגיד תודה.

זה לא ברור מאליו התמיכה הזו, ובזמן האחרון זה מרגיש לי על הסף.
תמיד אמרתי לעצמי שאני לא מפחדת להיות לבד, באמת שלא.
אבל בודדה?
אני כבר מעדיפה למות.
אני רוצה להודות לכן על ההקשבה.
אני רושמת את הדברים ועולות לי דמעות, כי, וואו.. תקופה כה ארוכה ומעיקה, בעיקר נפשית שאני פשוט מחזיקה הכל.
אז תודה.
תודה רבה.
 

levshavur

New member
יקרה

שלום לך
את לא צריכה להרגיש כל כך בודדה , לא כאן בפורום, פה יש תמיכה בשפע, פה יכולים
להבין אותך...וגם במסרים, בפרטי...
חג חנוכה עכשיו ואני מאחלת לך שהאור ייכנס אל תוך חייך...

לבשה.
 

תמרה45

New member
אהובה!!!


אז הנה הצטרפנו להחזיק איתך.. ולהחזיק גם אותך..
את מוזמנת לכתוב פה, ככל העולה על רוחך..
 
"את מוכרת לי מפעם..."

מהכינויים היותר "ישנים" של הפורום הזה
שמחה לראותך כאן, אם כי לא בנסיבות אלו
עצוב לי לשמוע ששוב נפלת לבור המוכר הזה.
כמו שכתבת בעצמך- יאללה, לתפוס את עצמך בידיים ולהתחיל לעבוד.
את יודעת לאן זה יכול להוביל ואת יודעת שאת לא רוצה לחזור לשם.
זו דרך קשה, וארוכה ובלתי נסבלת. אבל איזו ברירה יש לנו חוץ מללכת בה?

 
היי, איצ'יקדנה


כואב לי לקרוא את הדברים שאת כותבת ומספרת,
ובכל זאת מאוד משמח אותי שבחרת לבוא ולשתף אותנו.
מזכירה שאת לא צריכה להתנצל בשום צורה על זה שאת באה לכתוב,
גם אם זה רק לכתוב, גם אם זה רק להודעה וללכת.

נשמע שאת באמת במקום של הרבה הרס, וגם אם יש בו גבולות שלא היו פעם- כמו לא ללכת לחדר כושר- עדיין את יודעת בעצמך לספר שהמצב רע מאוד, ושאת בדרך מאוד הרסנית.
זה באמת נשמע כמו מציאות שקשה מאוד לחיות בתוכה,
אבל יש אפשרות לצאת מזה לכיוון הטוב, ולא רק לכיוון הרע.
אפשר לחיות אחרת, להרגיש אחרת עם עצמך ובתוך עצמך.
אולי זה נשמע בלתי אפשרי מהנקודה שאת נמצאת בה עכשיו,
אבל אני הייתי במקומות המיואשים והשבורים האלו, מלאי השנאה העצמית והאכזבה, במעגל לא נגמר של הרס,
ואני יודעת שאפשר לעבוד ולהרגיש אחרת בתוך עצמך.
הלוואי שתאמיני לי, ותתני לעצמך סיכוי לשינוי כזה.

מה את אומרת?

 
למעלה