IchKannNichtMehr
New member
פריקה.
ראשית, אני מתנצלת. סליחה על ההתנהגות האגואיסטית שבשליחת ההודעה הזו לפתע בלי התייחסות לבנות בפורום,
להגנתי אני כאן. קוראת את התיסכולים ומזדהה. פוחדת ונרתעת שאולי אבייש את עצמי עם איזו תגובה ילדותית, כרגיל.
אני יודעת שאם לא הייתי במצב הנוכחי לא הייתי שולחת הודעה כאן.
בטוחה שאבייש את עצמי עם כמה התלוננויות מפגרות של ילדה בת שתיים עשרה, כרגיל.
אבכה כמה קשה לי במכללה. הריכוז שואף לאפס ואני פשוט לא מסוגלת להקשיב למרצים שמכתיבים.
לא מכינה שיעורים כראוי, וכמובן לא עושה כמעט וכלום לשנות את המצב.
שלא אדבר על העבודה בה הבוס ממש לא מרוצה מההתנהלות שלי. אני סגנית מנהלת ואני בכלל לא מתנהגת כמו אחת.
בושה. לא מבינה למה הוא עוד מחזיק אותי.
בעבודה השרוולים למעלה, חייבים. ולא זה מפריע. כבר כמה פעמים הוא ראה את היד. את הצלקות מהסיגריות ועוד כמה שירבוטים חסרי משמעות.
עייפה מהשיגרה של לקום וללכת למכללה, משם לעבודה, בלי לאכול או לשתות שומדבר, כי פשוט אין זמן. אבל זה התירוץ האולטימטיבי..
ועמוק בפנים התקווה שאולי זה ישפיע חיצונית, אבל הגוף כבר מזמן נדפק והתרגל למינימום של המינימום.
באמת שניסיתי להחזיק את עצמי, אבל הייתי חייבת להתחיל ולנקות בצעדים מחפירים.
לפגוע. להעניש.
אני חייבת..
ההתנהלות הלא אחראית הזו גוררת אותי למעשים לא אחראיים.
להתמסטל בלימודים? זה נהדר. לסיים את היום בפאב כשלא אכלתי כל היום? מקסים.
לנסות ולקנות כדורים.
לחזור הביתה ולבלוס, ולשנוא, ולתעב, ולבכות ולישון בתוך השנאה של עצמי.
וכמובן לנסות ולעביר את ההרגשה עם איזו סיגריה שבסופה תתווסף לאוסף שעל הזרוע.
אבל אני לא אנורקסית. אני כבר לא ניראת כזו. אני גם לא עושה דברים קיצוניים כמו פעם. המנוי לחד"כ קפוא כבר חודשיים.
בעניין הזה אני ריאלית, אבל פשוט לא מסוגלת יותר עם המציאות הזו.
אני רוצה לשים לזה קץ.
אני יודעת שאני אשים.
אם אני הבנאדם שאיתו אני אתקע למשך כל חיי, אני לא מעוניינת.
שוב, סליחה.
אני מקווה שלא העמסתי. שלא חפרתי.. לפחות למי שלא היה כוח היה יכול פשוט לסגור את ההודעה.
ראשית, אני מתנצלת. סליחה על ההתנהגות האגואיסטית שבשליחת ההודעה הזו לפתע בלי התייחסות לבנות בפורום,
להגנתי אני כאן. קוראת את התיסכולים ומזדהה. פוחדת ונרתעת שאולי אבייש את עצמי עם איזו תגובה ילדותית, כרגיל.
אני יודעת שאם לא הייתי במצב הנוכחי לא הייתי שולחת הודעה כאן.
בטוחה שאבייש את עצמי עם כמה התלוננויות מפגרות של ילדה בת שתיים עשרה, כרגיל.
אבכה כמה קשה לי במכללה. הריכוז שואף לאפס ואני פשוט לא מסוגלת להקשיב למרצים שמכתיבים.
לא מכינה שיעורים כראוי, וכמובן לא עושה כמעט וכלום לשנות את המצב.
שלא אדבר על העבודה בה הבוס ממש לא מרוצה מההתנהלות שלי. אני סגנית מנהלת ואני בכלל לא מתנהגת כמו אחת.
בושה. לא מבינה למה הוא עוד מחזיק אותי.
בעבודה השרוולים למעלה, חייבים. ולא זה מפריע. כבר כמה פעמים הוא ראה את היד. את הצלקות מהסיגריות ועוד כמה שירבוטים חסרי משמעות.
עייפה מהשיגרה של לקום וללכת למכללה, משם לעבודה, בלי לאכול או לשתות שומדבר, כי פשוט אין זמן. אבל זה התירוץ האולטימטיבי..
ועמוק בפנים התקווה שאולי זה ישפיע חיצונית, אבל הגוף כבר מזמן נדפק והתרגל למינימום של המינימום.
באמת שניסיתי להחזיק את עצמי, אבל הייתי חייבת להתחיל ולנקות בצעדים מחפירים.
לפגוע. להעניש.
אני חייבת..
ההתנהלות הלא אחראית הזו גוררת אותי למעשים לא אחראיים.
להתמסטל בלימודים? זה נהדר. לסיים את היום בפאב כשלא אכלתי כל היום? מקסים.
לנסות ולקנות כדורים.
לחזור הביתה ולבלוס, ולשנוא, ולתעב, ולבכות ולישון בתוך השנאה של עצמי.
וכמובן לנסות ולעביר את ההרגשה עם איזו סיגריה שבסופה תתווסף לאוסף שעל הזרוע.
אבל אני לא אנורקסית. אני כבר לא ניראת כזו. אני גם לא עושה דברים קיצוניים כמו פעם. המנוי לחד"כ קפוא כבר חודשיים.
בעניין הזה אני ריאלית, אבל פשוט לא מסוגלת יותר עם המציאות הזו.
אני רוצה לשים לזה קץ.
אני יודעת שאני אשים.
אם אני הבנאדם שאיתו אני אתקע למשך כל חיי, אני לא מעוניינת.
שוב, סליחה.
אני מקווה שלא העמסתי. שלא חפרתי.. לפחות למי שלא היה כוח היה יכול פשוט לסגור את ההודעה.
