גברת חירות.
פעם, מזמן, לפני המון שנים. התעורר לו צרפתי משוגע, והחליט שהוא צריך לבנות פסל! הלך הצרפתי, קנה נייר ודיו, צייר ושרטט, זרק והחליף. ופתאום נולדה לו יצירה. לקח הצרפתי חומר ובנה את הפסל. זה מוזר חשב הצרפתי. פתאום, הפסל נראה קצת קטן. ``מה עושים?`` חשב. ואז החליט, ``אני אבנה את הפסל הכי גדול, הכי סימבולי. ואני אגלה אצילות נפש, ואתן אותו במתנה, לידידיי מעבר ים.`` אוו, המשימה לא היתה קלה. נדרשו חודשים ואף שנים בכדי לבנות את הפסל. לא פעם קרה, שהפסל פשוט התפרק. הוא לא עמד בלחץ הציפייה להשלמתו. אז בנו לפסל עמוד שידרה, וחיזקו אותו בעמודי תווך. הפסל היה מוקף בהמון עמודים והאושר הלך וגאה, כי הנה, היה הפסל מתגבש. לבסוף, הגיע הרגע המיוחל, והפסל היה מוכן. אבל אז צצה בעיה, הוא היה מכוער נורא. הוא לא דמה כלל וכלל, למה שדימיין הצרפתי המשוגע. כרגע זה לא היה פסל כי אם עמודי פלדה שהסתירו את הפסל! ``מה עושים?`` חשב הצרפתי. הרי לא לזה התכוונתי, עכשיו מי יסכים לקבל ממני מתנות? חשב וחשב הצרפתי, מוחו יקד בימים ובלילות, עד שגמלה בלבו החלטה. אני אוריד את העמודים שמכערים את היצירה שלי, ויהי מה! הורידו עמוד והפסל עמד. הורידו עוד חמישה וכלום לא קרה. הורידו עשרים ואז עוד מאה. ואט אט, התקלפו להם העמודים ונגלתה גברת במלוא הדרה. הגיע הרגע המיוחל, נותר העמוד האחרון, המשמעותי מכולם. אמר הצרפתי, ``על החיים ועל המוות`` מה שיהיה, יהיה. הסירו את העמוד המיותם. והנה, עמד לו הפסל איתן. השנים חלפו, הצרפתי המשוגע הלך לפגוש את בוראו. והפסל? הפסל, עמד על שלו. הפסל לא ידע שהוא יהיה מקור למשיכה. למרות שעמד בלב שפך נהר, למרות שמסביבו המולה ומטוסים. רוח, ברד וכפור. פיח ולכלוך ופלשים של מצלמות. הפסל לא תאר שהוא ייצג כל כך הרבה. עוד שנים עברו, יותר ממאה. ואתם יודעים, הגיל, הגיל. הפסל הרגיש קצת עייף ורצה חמלה. פה הוא התחיל לחרוק ושם להתקלף והצבע היפה שלו דהה. אז הפסל חשב ``מה עושים?`` לא היה לו כוח ליועצים, גם ככה, נוברים בתוכי מליוני אנשים מידי שנה. המשיך לחשוב, אבל ההרגשה הרעה לא הרפתה. לבסוף, הגיע למסקנה שאולי הוא קצת עייף. לפעמים כל כך מתחשק לו רק לשכב ולנוח. אבל כל כך הרבה אנשים, אותו אוהבים. הוא מייצג המון. הוא לא יכול כך סתם כך, להתפרק. החליט הפסל, ``יהיה מה שיהיה`` אני קורא לעזרה. קרא לעזרה, באו מומחים מכל העולם, התבוננו בפסל ואמרו: ``לא, לא, לא! הפסל הזה? אבד עליו הקלח``. אולי נתיך אותו, נייצר ממנו מכוניות. הפסל רעד וחשב, אני לא רוצה להיות מכונית אני פסל! פתאום, קפץ מומחה אחד ואמר, ניקח עמודים חדשים, נבריג ונלחים. פה נצבע וכאן נחליף. ובסוף אתם תראו, הפסל יתאושש וכוחו יחזור אליו. ואכן, כך היה, שיפצו והחליפו, הבריגו ועשו עוד המון דברים. לבסוף, הגיע הרגע הגורלי, היו צריכים להוריד את התמיכה. הורידו וקילפו והנה, שוב עמד הפסל איתן. הוא עמד זקוף וגאה, וחשב לעצמו ``כמה טוב שהיו אנשים נחמדים, שכקראתי לעזרתם, באו ועזרו לי``. פעם, נסעתי לניו יורק. מהמטוס, מלמעלה, ראיתי אותה. עומדת, גאה, יציבה. כמו מכריזה: ``מפה אני לא זזה!`` והלהבה שהחזיקה בידה עדיין בוערת...