פרידות

[ה-שונית]

פרידות

זהו שיר פרידה מכל שהיה מוכר מכל שהיה ברור מכל איי היציבות מכל המשענות מכל עמודי התווך מכל עמודי השדרה מכל הידיים המכוונות מכל השבילים בהם חשבתי לפסוע אט אט התפוגגו כולם והשאירוני יתומה

 

[chirab]

רגישות וחדות לשון

לשונית שסופגת את העולם בכל החושים ויורה לעברו ומלטפת אותו ואוספת אותו ובועטת בו, כתבת שיר ממצה. זו לא פעם ראשונה שמילותייך מוצאות הד בתוכי, וזו לא פעם ראשונה שאני כותבת לך זאת. שירה

 

[ה-שונית]

תודה

אבל כבר אין לי כוח לספוג או לירות, ללטף או לאסוף ואף לא לבעוט. פשוט אין בי יותר כוחות. שונית

 

[תלתן אירי ירוק]

גברת חירות.

פעם, מזמן, לפני המון שנים. התעורר לו צרפתי משוגע, והחליט שהוא צריך לבנות פסל! הלך הצרפתי, קנה נייר ודיו, צייר ושרטט, זרק והחליף. ופתאום נולדה לו יצירה. לקח הצרפתי חומר ובנה את הפסל. זה מוזר חשב הצרפתי. פתאום, הפסל נראה קצת קטן. ``מה עושים?`` חשב. ואז החליט, ``אני אבנה את הפסל הכי גדול, הכי סימבולי. ואני אגלה אצילות נפש, ואתן אותו במתנה, לידידיי מעבר ים.`` אוו, המשימה לא היתה קלה. נדרשו חודשים ואף שנים בכדי לבנות את הפסל. לא פעם קרה, שהפסל פשוט התפרק. הוא לא עמד בלחץ הציפייה להשלמתו. אז בנו לפסל עמוד שידרה, וחיזקו אותו בעמודי תווך. הפסל היה מוקף בהמון עמודים והאושר הלך וגאה, כי הנה, היה הפסל מתגבש. לבסוף, הגיע הרגע המיוחל, והפסל היה מוכן. אבל אז צצה בעיה, הוא היה מכוער נורא. הוא לא דמה כלל וכלל, למה שדימיין הצרפתי המשוגע. כרגע זה לא היה פסל כי אם עמודי פלדה שהסתירו את הפסל! ``מה עושים?`` חשב הצרפתי. הרי לא לזה התכוונתי, עכשיו מי יסכים לקבל ממני מתנות? חשב וחשב הצרפתי, מוחו יקד בימים ובלילות, עד שגמלה בלבו החלטה. אני אוריד את העמודים שמכערים את היצירה שלי, ויהי מה! הורידו עמוד והפסל עמד. הורידו עוד חמישה וכלום לא קרה. הורידו עשרים ואז עוד מאה. ואט אט, התקלפו להם העמודים ונגלתה גברת במלוא הדרה. הגיע הרגע המיוחל, נותר העמוד האחרון, המשמעותי מכולם. אמר הצרפתי, ``על החיים ועל המוות`` מה שיהיה, יהיה. הסירו את העמוד המיותם. והנה, עמד לו הפסל איתן. השנים חלפו, הצרפתי המשוגע הלך לפגוש את בוראו. והפסל? הפסל, עמד על שלו. הפסל לא ידע שהוא יהיה מקור למשיכה. למרות שעמד בלב שפך נהר, למרות שמסביבו המולה ומטוסים. רוח, ברד וכפור. פיח ולכלוך ופלשים של מצלמות. הפסל לא תאר שהוא ייצג כל כך הרבה. עוד שנים עברו, יותר ממאה. ואתם יודעים, הגיל, הגיל. הפסל הרגיש קצת עייף ורצה חמלה. פה הוא התחיל לחרוק ושם להתקלף והצבע היפה שלו דהה. אז הפסל חשב ``מה עושים?`` לא היה לו כוח ליועצים, גם ככה, נוברים בתוכי מליוני אנשים מידי שנה. המשיך לחשוב, אבל ההרגשה הרעה לא הרפתה. לבסוף, הגיע למסקנה שאולי הוא קצת עייף. לפעמים כל כך מתחשק לו רק לשכב ולנוח. אבל כל כך הרבה אנשים, אותו אוהבים. הוא מייצג המון. הוא לא יכול כך סתם כך, להתפרק. החליט הפסל, ``יהיה מה שיהיה`` אני קורא לעזרה. קרא לעזרה, באו מומחים מכל העולם, התבוננו בפסל ואמרו: ``לא, לא, לא! הפסל הזה? אבד עליו הקלח``. אולי נתיך אותו, נייצר ממנו מכוניות. הפסל רעד וחשב, אני לא רוצה להיות מכונית אני פסל! פתאום, קפץ מומחה אחד ואמר, ניקח עמודים חדשים, נבריג ונלחים. פה נצבע וכאן נחליף. ובסוף אתם תראו, הפסל יתאושש וכוחו יחזור אליו. ואכן, כך היה, שיפצו והחליפו, הבריגו ועשו עוד המון דברים. לבסוף, הגיע הרגע הגורלי, היו צריכים להוריד את התמיכה. הורידו וקילפו והנה, שוב עמד הפסל איתן. הוא עמד זקוף וגאה, וחשב לעצמו ``כמה טוב שהיו אנשים נחמדים, שכקראתי לעזרתם, באו ועזרו לי``. פעם, נסעתי לניו יורק. מהמטוס, מלמעלה, ראיתי אותה. עומדת, גאה, יציבה. כמו מכריזה: ``מפה אני לא זזה!`` והלהבה שהחזיקה בידה עדיין בוערת...

 

[ה-שונית]

ושוב תודה...

על היותך על זווית הראיה המעניינת והיחודית וכל שנותר לבקש... קצת חירות ואז אולי יגיעו גם ימים של שקט שלך, שונית (שלהבתה דעכה)

 

[אור-לך]

ולמה...

שלהבתך דעכה, שונית? תראי איזה אביב יפה נפל עלינו (רק להסניף אותו...) ורק אל תשכחי שפרדות הן גם התחלות חדשות... אור.

 

[יפעת*]

זוית ראייה

כשכל הדרכים מתפוגגות, צריך רק להסתכל, כי הדרכים, שאנחנו לא מתכונים ללכת בהן, פשוט נסתרות. כמו בציורי התלת מימד, צריך רק לשנות את נקודת המבט, ושם מונחות להן דרכים נוספות, היוצאות מאותה הצומת בה את עומדת. לא צריך כוחות, לא צריך תמיכה, רק לנוח קצת ולהמשיך ללכת, ושם, לצד הדרך, תמיד תמצאי עוד מעיין לשתות ממימיו, או עץ ירוק, לנוח בצילו.

 

[ה-שונית]

יפעת יקרה

אכן, החלטתי לנוח על מנת לצבור כוחות להמשיך במסע הקרוי ``חיים``. כל כך הרבה פרידות חוויתי השנה, ולא היתה לי השהות לקחת פסק זמן ולהתאבל עליהן. כל מכרי היו מופתעים מהקלות בה לקחתי את הכל, מהחיוניות שלא פסה לרגע, משמחת החיים הבלתי נדלית. ועכשיו אני באפיסת כוחות. אז נכון, זה עדיין לא הזמן המתאים, אבל נחנקתי. וכשנחנקים צריך לעשות פוס. אז זה מה שאני עושה עכשיו. ולמי שלא מתאים, שיעזוב אותי בשקט. שונית

 

[ה-שונית]

ואם לא היה ברור...

קיימים השבילים שטוויים לי ובהם עלי עוד לצעוד. גם מהם לקחתי פסק זמן ועל כך יש מי שמלין (הורים, חברים וכו`, שבאמת דואגים). אבל אני עכשיו סוף סוף מתאבלת, מתכנסת, מתדיינת עם עצמי ולא מרשה לאף אחד להפריע לי לעשות זאת. שונית

 

[יפעת*]

את צודקת

ואל תתני לאף אחד להפריע לך בזה, כל אחד צריך לדעת לקבל בך גם את התקופות, שאת לא ממש כאן. תעשי מה שאת צריכה לעשות עם עצמך, קחי את הזמן. מנסיון, התקופות הללו מסתיימות בפריחה אישית נפלאה. בהצלחה יפעת

 

[שרי42]

ואני תוהה...

אם זה לטוב או לרע. להפרד מדברים מוכרים, יציבים, משענות, עמודי תווך ושדרה, מידיים מכוונות זה לפעמים עושה לנו טוב, זה מאפשר לנו להביט על החיים בזוית ראיה שונה, חדשה. וזה רע...כי זו ההרגשה הכי מחורבנת שאני מכירה, מין הרגשת ריקנות נוראה ואת יקירתי...בשום אופן לא ``יתומה``...כל עוד אני כאן.

 

[ה-שונית]