פרידות בבוקר

[יסמין@]

את כמובן תנהגי לפי

הבנתך. לדעתי. אם הילדה נכנסת לכזו מצוקה ורוצה ללכת מייד מהגן וכבר נפרדת מכולם - כדאי לכבד את רצונותיה ואת רגשותיה. זה מזכיר לי איך ילדים יוצאים בשאגה מהכיתה בסיום השיעור ובסיום היום. זה מאוד טבעי: השיעור הסתיים, או. יום הלימודים הסתיים בביה"ס או בגן אז מייד רוצים לצאת החוצה ולא להתמהמה.

את השתמשת במילה "בעיה" בהקשר לתגובה הרגשית הסוערת של בתך בסיום היום, כשהיא רוצה לצאת מייד מהגן וזה לא מתאפשר לה, וביקשת עצה. כתבתי את דעתי, שכמובן אינה מחייבת. כאמור, נהגי לפי הבנתך.

 

[טליה מספרד 1]

גם אני פועלת כמוך

גם היום גם בימי שישי הלחוצים תמיד משתהה ומשחקת ומכירה את חבריו לגן
המסר שלי מאוד ברור: כיף להגיע לגן, זו לא ברירת מחדל זה לא ביביסיטר

לנו היתה בעיה דומה כשרק נכנס לגנון בתחילת חיינו יחד
היה זורק את כל מה שיש לו בידיים ורץ אלינו בסוג של בהלה/אימה
רק לאחר מספר שבועות (ללא חופשים באמצע) היה מסיים את מה שהתעסק בו ורק אז היה מתפנה אלינו
לי זה היה נראה חוסר ביטחון שנבוא בסוף היום לקחת אותו ובכל בוקר ובכל צהריים היינו חוזרים כמו מנטרה שאנחנו תמיד נבוא לקחת אותו הביתה

אולי המנטרה עבדה אולי ההשתהות בגן (המסר של גן כמקום כייפי ולא מקום ש"מפקידים" אותי בו לדעתי בהחלט עובד בטווח הארוך) בכל מקרה נראה לי שזה סוג של ביטחון שנבנה עם הזמן בסיטואציה החדשה של כניסה למסגרת

 

[חייכנית2]

שטרודל את מטפלת בזה מצויין

לפעמים בתוך עוצמה של רגשות זה בדיוק מה שקורה למאומצים טריים בגיל הזה -בכי והשתטחות.
אני חושבת שכשהיא רואה אותך מגיעה לגן,היא זוכרת חזק שאת מגיעה אך ורק אליה,ונזכרת שבעצם חסרת לה בכל השעות האחרונות.. שהיא התקיימה בלעדייך.
אני חושבת שזה בסדר גמור-גם לאפשר את פורקן הרגשות באמצעות הבכי וההשתטחות ,וגם להרגיע ולצאת מהגן כשהיא כבר נרגעת.חושבת שלא כדאי לבלום אותה ,או לנסות לשנות משהו וכו,וכי באופן טבעי בסופו של דבר זו התנהגות שתשכח.

 

[China8]

קרה אצלנו גם

בשנה הראשונה אצלנו הקטנה נשארה בבית עם מטפלת עד 16:00 כשעבדתי. כשהתחילה ללכת לגן, שהיה די מרוחק מאיתנו, נהגה לקחת את ההסעה כשאני מעלה אותה להסעה בבוקר והמטפלת מקבלת אותה בבואה חזרה הביתה ב-15:00.
בפעמים הראשונות כשחזרה הביתה, דלת ההסעה נפתחה, היא ראתה את המטפלת ונפלה לזרועותיה בבכי קורע לב.
אני לא זוכרת אם התייעצתי בעבר כאן בפורום, כי זה היה די מזמן, או שקיבלתי אנליזה שהניחה את דעתי במקום אחר. בכל מקרה, אני זוכרת שהוסבר לי שכנראה כשהקטנה בסוף היום רואה פנים מוכרות, שאפשר להתרפק עליהן ולפרוק את המתח מכל היום הקשה (כי לקטנים האלה מסגרת מהוה מאמץ פיזי ומנטלי, ולראיה בהתחלה היא היתה חוזרת ממש סחוטה הביתה) היא מרשה לעצמה להתפרק.
לאחר פעמים ספורות כאלה התופעה פסקה והיא נסעה וחזרה ברצון ללא דרמות כלשהן.
אני חושבת שתופעות כאלה תמיד מבהילות, אבל נראה לי שהן חלק מתהליך של הסתגלות. נשמע שאת פועלת נכון, אני חושבת שדווקא ההשתהות מעט בגן, כמו שאת עושה, ולא בריחה מיידית היא דרך נכונה.
בכל מקרה, זה לא יימשך לנצח... בהצלחה