פרידות בבוקר

[פסיפלורה40]

פרידות בבוקר

בתי הקטנה זו השנה השניה במסגרת של גן פרטי.
כמעט מאז ומתמיד היה לה קשה להיפרד ממני בבוקר בגן. "אמא, עוד חיבוק" "עוד נשיקה".
בד"כ אני משתדלת שהפרידה תהיה קצרה - בודקת שיש מישהי מהצוות לידה, חיבוק, נשיקה, תזכורת מי יבוא לקחת אותה אותה אחה"צ [בד"כ אני], ויוצאת. למען הסר ספק, עשיתי כל מיני נסיונות - להיפרד וללכת מייד, להישאר זמן מה, ללוות אותה לאחד המשחקים או אחד הילדים ולראות שהיא מתחילה לשחק, לתת עוד ועוד ועוד חיבוק. דבר לא עוזר - תמיד תהיה בקשה לעוד חיבוקי אחרון ...
מהגן אני יודעת שדי מהר אחרי שאני הולכת היא מפסיקה לבכות ומתנהגת כרגיל.
בשנה שעברה זה היה לי מאוד קשה, אך ניחמה אותי הידיעה שאני משאירה אותה בידי צוות מדהים - גננת ומטפלות חמות ומנוסות. תמיד השארתי אותה על הידים של מישהי או יד ביד עם מישהי.
השנה, הצוות של הכיתה הבוגרת יותר פחות חם [האמת, קשה לעמוד בסטנדרטים של הצוות הקודם], והבעיה החריפה. כעת גם הרבה יותר קשה לה להיפרד ממני כשאני יוצאת מהבית.
אני מטפלת בענין מול מנהלת הגן [שמודעת לכך שיש בעיתיות מסויימת בקליטת הילדים בבוקר, לפחות מצד אחת העובדות, והבטיחה לטפל בענין כמיטב יכולתה], אבל ברור לי, במיוחד לאור השנה שעברה, שזה לא רק הצוות החדש. לכן רציתי את עצתכם - מה עוד אני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב [שכאמור, גולש היום גם לפרידות ואפילו קצרות ביציאות שלי מהבית].
תודה ,וחג שמח!

 

[luci sheli]

גם אנחנו עברנו את זה עם הבת שלנו

לא יודעת אם ינחם אותך אבל זה נמשך כך עד אמצע כתה א'...
וזה לא הצוות וזה לא עניין של חברים זה פשוט הקושי הזה של הפרידה.
אנחנו סיגלנו לנו מנהג שאני לא משאירה אותה לבד אלא מחברת אותה למשהי בגן, בד"כ הגננת או הסייעת (או המורה)
ולפעמים אפילו לחברה או לאמא של חברה שנשארה כמה דקות אחרי.
לחבר אני מכוונת שמשהו נותן לה יד / מחבק, שיהיה מגע עם משהו והעיקר לא לעזוב אותה לבד בגן/כתה.
זה בטוח ינחם אותך... היום (כתה ב'), היא כבר יורדת מהאוטו והולכת לבד...
בהצלחה.

 

[fatfat]

לגבי צוות הגן אם אינו חם מעצמו אני סקפטית אם

שיחה אתם תעזור. כשהקטנה עלתה לגן טרום חובה היתה לה סייעת בגן שההגדרה חצוצת סבר היא עדינה עבורה. היתה מברכת את הילדה בבוקר טוב כזה שפעם אמרתי לסייעת: חסר עכשיו שתזילי דמעות כדי שהילדה תיכנס יותר ברצון". הילדה כמובן הגיבה בהתאם, היתה נצמדת אלי ואמנם לא מחתה שלא רוצה ללכת לגן אבל היתה מסתכלת עלי במבט כזה עצוב שלבי נחמץ. פניתי לגננת שהיתה מעולה, חמה ורגישה. היא הבטיחה לטפל בעניין וכנראה שוחחה עם הסייעת שהחלה לקבל את הילדה בחיוך כזה מאולץ שעדיף היה כבר שלא תחייך כלל. הגננת עצמה ניסתה לעזור ובכל הזדמנות שיכלה היתה היא זו שבאה לקבל את הילדה אבל לא תמיד זה עבד.
באותה שנה הגדולה למדה בגן הסמוך שם גם הגננת, גם הסייעת וגם המחליפות היו סופר חמות. כל בוקר קיבלו את הילדים בחיבוקים ונשיקות. בשלב מסויים סיכמתי עם הצוות בן של הגדולה (בשיתוף עם הגננת של הקטנה) שבכל בוקר הקטנה תיכנס לגן של הגדולה, שם קיבלו אותה במאור פנים והרעיפו עליה חום ושתי דקות אחרי שעזבתי היתה עוברת דרך השער האחרוי לגן שלה. אצלינו זה פתר את הבעיה ושנה לאחר מכן היא הועברה לכיתת הגן שבו היתה הגדולה שבינתיים עלתה לכיתה א'.

מה שהייתי מציעה לך זה למצוא איש צוות אחד שמקבל אותה בקביעות ולסכם שאת מוסרת לו את הילדה מדי בוקר.

 

[פסיפלורה40]

מאוד מסכימה איתך.

אם הצוות לא חם, זה נתון שאי אפשר לשנות. אני גם לא מחפשת את "ההצגה הקטנה" בוקר שעושים להורים, כמובן שיום אחרי שדברתי עם מנהלת הגן קבלתי אותה.

לגבי ההצעה שהעלית, חשבתי על משהו דומה, כי בבוקר מי שמגיע אצלנו בין 7 ל7:30, שוהה עד 7:30 בכיתה שבה הייתה בשנה שעברה, ותמיד יש שם לפחות נציגה אחת מכל כיתה - זו של שנה שעברה, וזו של השנה. הענין הוא שזה עוד מעבר אחד על הבוקר, וגם הייתה לי תחושה שאולי זה מבלבל אותה החזרה לכתה שממנה התנתקה [אם כי אולי זה יכול להיות גם המחשה טובה לכך שיש המשכיות בין המסגרות, ושדברים שעזבת מאחור לאו דוקא נעלמים].

בכל מקרה, לא תמיד המטפלת משנה שעברה ב"תורנות" בוקר, ומכיוון שאני יודעת שאת נתוני הצוות כנראה שלא אוכל לשנות, כיוונתי את השאלה לגבי - האם יש משהו שאני יכולה לעשות אחרת.

בכל מקרה, נתת לי רעיון לנסות למסד את ההגעה המוקדמת בימים שהמטפלת האהובה שלנו נמצאת. בימים שלא, אם אוכל, אולי אדחה את הגעתי לשעה שבה הגננת כבר נמצאת, היא אמנם לא שופעת חום, אבל יש לה הרבה סגולות אחרות, ביניהן - יש לה דרך מאוד מכבדת להתייחס אל הילדים, ודיבור בגובה העיניים עדיף על אי התייחסות לילד בוכה.

 

[חייכנית2]

להסכים להיפרד...

זה קשה לרבים מהילדים שלנו בכל רמה של פרידה.
פרידה ממסגרות שרגילים אליהן,פרידה מאיתנו בבוקר וגם בערב כשהולכים לישון...
פרידה מעלה צליל עמום אבל מוכר ולא אהוד ב"הארד דיסק" של הילדים,היכן שצבורים גם זכרונות ללא מילים,חוויות ראשוניות,לא הכי פשוטות.
אין פטנט מחץ שמתאים לכולם,מה שאני נוכחת הוא שככל שמכינים את הפרידה עם הילד כך שהוא זוכר בכל רגע מה מצפה-כך יש לו יותר תחושה של שליטה וגם מוכנות והסכמה.
בסוף של הכנה לפרידה כדאי לציין גם מתי אמורה להיות הפגישה מחדש,ואם ניתן-גם מה את מתכננת לעשות ביחד איתה כשתיפגשו.
אפשר גם לסכם עם הגננת על תקופה מוגבלת שבה בשעה קבועה שלא מפריעה לפעילות תתקשרי לגן ותפטפטי קצרות עם הבת שלך,וגם תשמעי ממנה מה היא עשתה אחרי שנפרדתן ומה בתכניתה לעשות עד שתיפגשו אחר הצהריים ומה שלומה בכללי.אני בכל פגישה ראשונה עם ילד לבד מבקשת מאמא שלו להתקשר אלינו באמצע הפגישה . הילד נהנה להרים את הטלפון לפטפט דקה ולחזור לפגישה.
אהבתי גם את הדרך של מי שכתבה לפני-העברה לידי מבוגר אחר. לילדים רגישים במיוחד עדיף שהמבוגר יהיה דמות קבועה-אני מאמינה שגם בצוות של הגן החדשה יש מישהי שהיא היותר נעימה..
הייתי מדברת איתה ,לא מהססת להסביר לה שכך זה במאומצים,ורותמת אותה לקבלת פנים חמימה ומקלה מדי בוקר בגן.

 

[פסיפלורה40]

דברנו על זה מספר פעמים,

אני והקטנטונת, הסברתי לה שאני אחזור לקחת אותה, מתי, הרבה פעמים אם ידועה התכנית מראש אני מציינת אותה, דברנו גם על איך ניפרד, והיא עצמה אומרת - ניתן חיבוק ונשיקה ואז אמא תלך ואני אשחק. אבל ברגע המבחן זה טו מאץ' בשבילה.
אגב, לא ציינתי קודם אבל זה קורה רק כשאני מביאה אותה לגן.

תודה על המענה.

 

[ssr10]

פרידת בוקר

התחלנו השנה גן חדש והיתה קליטה קשה בשבועיים הראשונים שכללו פרידת בוקר של בכי רב ולפעמים לקח לה פרק זמן ארוך לארגע ... הדרך שאני מצאתי שמוכיחה עצמה היום בבוקר להיות מספר דק׳ להראות לה הגן להכיר לה החברים והמטפלות במקרה שלנו ובעיקר לחבר אותה למישהי מהצוות במקרה שלנו היא גם זו שתמיד נמצאת בבוקר. אני מביאה אותה בסביבות 7:15 כשאין עדין ילדים רבים והיא יכולה לקבל את תשומת הלב של אותה מטפלת. אעברתי אותה מהחיבוק שלי לחיבוק של המטפלת, בהתחלה היתה נמצאת עליה פרק זמן ארוך (כשבשבועיים הראשונים בגלל הקושי הרב השארנו לה את החיתול שאיתו היא ישנה ) ואט אט למצב היום בו היא צריכה את החיבוק של המעבר, כמה דק׳ על המטפלת ומשתלבת עם הילדים האחרים או שאף רצה ואומרת לי שלום אמא...
חושבת שדווקא הנסיונות כל פעם משהו אחר מבלבל אותה ההתעקשות על מצב קבוע גם אם היא בוכה בו תכניס אותה מהר לתלם. נראה שהיא בוחנת אותך ( אמרת שזה קורה רק איתך) אם היה לה לא טוב היא היתה עושה זאת עם כל אחד ונרתעת מללכת בכלל לגן.

בהצלחה

 

[pgoldi]

גם אצלנו הקושי יותר גדול כשאני מביאה לגן

אני לא חושבת שזה ממקום של "לבחון" אלא מקום שבו איתי הוא מרגיש הכי באו מרגיש שאטוח שבעולם להראות את הקושי והחולשות שלו, כי הוא יודע שאני מסוגלת להכיל אותו על כל הקשיים שלו. גם החצי מכיל כמובן, אבל עדיין כמי שנשארה איתו חצי שנה בבית כשחזרנו מאוקראינה, יש מעט יותר העדפה אלי מאשר לאבא (או כמו שנהוג לאמר - "אמא זו אמא" וייסלחו לי מראש כל האבות המסורים).

אני מנסה להדגיש בדרך לגן כמה הוא גדול (עבר לגן חדש של גדולים), ושהוא ייפרד ממני כמו ילד בוגר וגדול. מזכירה לו שהרבה יותר נעים לי להיפרד ממנו בחיבוק ונשיקה מאשר בבכי וצעקות, וכמובן לנסות ולשדך אותו למישהי מצוות שתיקח עליו אחריות.

 

[אמא של עקתש]

לבכות זו בחירה

לעיתים טובה למדי. עם ילדי הגדולים (הביולוגים) היה לנו משפט: את/ה יכול/ה לבכות. זו החלטה שלך. אנחנו ניפרד אחרי שנתלה את התיק. זו ההחלטה שלי. לרוב לא היה בכי אחרי שהמשפט הופנם. ןאם היה הם היו אומרים לי "היום אני בוחר/ת להיפרד בבכי".
עם הצעיר (ילד אומנה) אין ענייני פרידה בבוקר אם נשמר הסדר הקבוע: נכנסים לגן, אומרים בוקר טוב. תולים את התיק. בודקים שהמיטה שלו (המזרון) נמצא במקומו (זה כנראה נותן לו בטחון. הרעיון של הבדיקה הזו באה ממנו) ואז נפרדים. הוא משחק ואומר לי בייביי. בכלל, הוא מתאמן המון בלהיפרד בביי ביי. לכל ציפור או כלב, לכל איש ברחוב או בסופר, לקופאיות. לכולם הוא אומר ביי ביי. גם לגן השעשועים ולבריכה ולעגלה שנשארת מחוץ לבית. זו כנראה הדרך שלו לתרגל פרידות.

 

[חייכנית2]

אני אוהבת לקרוא אותך אבל

בכנות-קשה לי הפעם עם המשפט "לבכות זו בחירה".
מה פתאום בחירה. בשיר שגדלנו עליו "דני גיבור" של מרים ילן-שטקליס ,הבית נגמר ב"אז למה אמא למה בוכות הדמעות מעצמן".
בכי ,כשאיננו מניפולציה ואיננו תפקיד של שחקן בסרט או הצגה...כשבכי הוא מהחיים -אין עליו שליטה והוא לא נבחר. הוא פשוט קורה,פורץ.
הבעיה הגדולה היא עם תגובת הסביבה שבדרך כלל לא מרגישה נינוחה עם בכי ושוברת את הראש איך להעלים אותו.[אמא של ע.-זו לא אמירה שמכלילה אותך]
ושוב אזכיר את ד"ר אלתה סולטר שאמרה שבכי ,גם כזה שנשמע לנו קורע לב ,הוא חיוני להתפפתחות תקינה. באחד הספרים הראשונים שלה היא מזכירה במעין מאמר מוסגר ילדים מאומצים שנוטים לבכות הרבה בראשית האימוץ,כי מרגישים שסוף סוף יש מישהו שמקשיב להם.ספרים מרכזיים שלה תורגמו לעברית,נדמה לי שההוצאה היא אחיאסף.לא קשה לאתר באינטרנט.

 

[אמא של עקתש]

אנחנו גם מסכימות

המשפט הזה "שלי" בהחלט מאפשר לילד לבכות וממש לא מנסה להפסיק אותו מהצורך הזה שלו.
העניין של בחירה מתאים לי ולילדיי אותם אנחנו מגדלים לאחריות אישית (ולא לקורבנות. סליחה על המילה הקשה. לא מצאתי אחרת מתאימה יותר) גם בהתנהגות שלהם. הרי יהיו כאלו שיגיבו בבכי ויהיו כאלו שיגיבו בדרכים אחרות מקובלות יותר או פחות.
בעיני בכי היא דרך מקובלת וטובה אם היא עוזרת לילד ולכך המשפט מכוון: (רוצה לאמר: קח אחריות על ההתנהגות שלך וגם אם תבחר לבכות זה בסדר מבחינתי).
אגב, בני הרביעי (מתוך 5) כשעלה לכיתה א' היה בוכה לעיתים. אז הוא אמר למורה: הדמעות באות לי לעיניים, אני לא יודע למה, אבל אמא אמרה שמותר לי לבכות. זה מסכם את האמירות של שתינו יחד.
יום טוב!

 

[English]

גישה מעניינת. יש מה לנסות על בני 12?

 

[אמא של עקתש]

לנסות מה?

נדמה לי שילד בן 12 שבוכה, כדאי לבחון היטב את הסיבות והנסיבות ולהתייחס בהתאם.

 

[English]

לא על בכי אלא יותר על הבחירה להיעלב

 

[אמא של עקתש]

זו דרך חיים

באותה סיטואציה בדיוק יש אחד שיעלב עד עמקי נשמתו ואחר שיעביר את זה מעליו. אחד שיתפרץ בצעקות של כעס ותסכול ואחר שיעצור את תחושותיו בתוכו ושלישי שזה בכלל לא ירגיז אותו.
אנחנו משתדלים לקחת אחריות על ההתנהגות שלנו וכך גם מלמדים את ילדנו. וכן, משתדלים גם לבחור את הרגשות מתוך מחשבה על מה עושה לנו טוב ומקדם אותנו.
אני מניחה שזו דרך חיים שאפשר להתחיל להתאמן בה (כי כל החיים האלו זה אימון אחד גדול) בכל גיל.
אתן דוגמא:
בתי השניה, כשהיתה בכיתה ג', "זכתה" למורה עם ביטויים קשים כלפיה. המורה, לדבריה, אהבה את הילדה אך מצאה בה בגרות כזו שאיפשרה לה לדבר אליה ועליה בחופשיות ובלי מחשבה למה זה יכול לגרום לילדה. עם כל אמירה כזו, כשהילדה היתה מספרת לנו, אני נעלבתי קשות. וכעסתי. אבא נקט בדרך אחרת: מכיוון שלדעתו זה לא היה ביטוי נכון למציאות של הילדה הוא החליט להבליג (או במילה אחרת "לצפצף") על המורה. הילדה (לשמחתי!) בחרה בדרך של אביה והיתה מעבירה את הביטויים ליד האוזן ולא נותנת להם לחדור אליה. אני חושבת שזה חיזק לה את הבטחון העצמי, ואת הבטחון בעצמה וביכולת ההתמודדות שלה. ואם תגידו שזה "לא חינוכי" אענה מיד שהמורה הזו לא ראויה להקרא מחנכת...

 

[year of the cat]

כך גם אצלינו

 

[שטרודל מתוק]

אצלנו בעיה הפוכה...

אני וביתי (בת שנתיים וחודש) ביחד כמעט חצי שנה והיא נכנסה למסגרת בתחילת ספטמבר.
בהתחלה היתה בוכה בבקרים, לא בהיסטריה, ונרגעת בצ'יק. עכשיו היא הולכת לגן בשמחה ונפרדת ממני בחיבוק ונשיקה, לפעמים עם משיכת זמן מצידה ולפעמים לא, אבל פרידה רגועה ושלווה ואני משאירה אותה כשהיא משחקת באחת הפינות.
הבעיה היא שכל פעם שאני חוזרת לקחת אותה (והיא יום שלם שם) ברגע שהיא רואה אותי היא פורצת בבכי קורע לב עם דמעות ואף משתטחת על הרצפה וקשה להרגיע אותה. היא במיידית רוצה לצאת מהגן וישר מנופפת שלום לכולם. אני מושכת עוד קצת זמן בגן ולא ישר בורחת איתה משם עד שאנחנו יוצאות בחיוך והיא נרגעת.
הצוות המטפל מאד חם, מאד מחבק, ומספרים לי שהיא משתלבת מאד יפה משתפת פעולה במשחקים ובשירים וסה"כ טוב וכיף לה.
אני לא ממש יודעת איך להגיב להשתטחות ולפרץ בכי העז הזה. אני כמובן מחבקת ומרגיעה והכל בנועם ובחיוך אבל אני לא יודעת איך בדיוק לטפל בזה. ההשתטחות על הרצפה זה תוספת מהשבוע האחרון. כבר היו כמה ימים בסדר והתופעה שוב חזרה על עצמה.
שכחתי לכתוב גם שתמיד בבוקר כשאני עוזבת אני אומרת לה שאבוא לקחת אותה אחרי שתישן ואני מאד משתדלת לבוא בין ההורים הראשונים שאוספים מהגן. אני גם אומרת לה בדרך חזרה באוטו , אחרי שנרגעת, שאמא תמיד באה לקחת אותה מהגן וכיף לי לראות אותה והתגעגעתי.
יש עיצה ?

 

[יסמין@]

וכך כתבת

"ברגע שהיא רואה אותי היא פורצת בבכי קורע לב עם דמעות ואף משתטחת על הרצפה וקשה להרגיע אותה. היא במיידית רוצה לצאת מהגן וישר מנופפת שלום לכולם. אני מושכת עוד קצת זמן בגן ולא ישר בורחת איתה משם"
עצתי היא שתעשי מה שהיא רוצה וצריכה. היא רואה אותך ומרוב שמחה עצומה פורצת בבכי ורוצה מייד מייד מייד ללכת מהגן איתך. מה הבעיה? חבקי אותה, נשקי אותה, אמרו שלום ומייד מייד צאו מהגן. לשם מה להתמהמה אם היא לא רוצה?
את יכולה לומר לה גם לאחר מכן כמה פעמים שכשאת באה לקחת אותה מהגן, אם היא רוצה בכך - את נכנסת לגן ומייד אתן הולכות משם. וכמובן לומר לה שכל היום התגעגעת אליה וכמה את שמחה לראות אותה ואיזה כיף יהיה לכן ביחד וכו' וכו'.

 

[שטרודל מתוק]

ההתמהמהות לדעתי חשובה

כדי לגרום לה להבין שאין צורך לברוח מהגן, שהנה אמא גם אוהבת להיות איתה שם, שזה מקום נעים וכיפי גם לאמא.
הבריחה מהמקום לדעתי תחזק את התחושה שלה שזה מקום שצריך לברוח ממנו בסוף היום.
בכל מקרה מדובר רק על עוד כמה דקות בודדות בהן אני מתארגנת ליציאה מהגן ולוקחת את הדברים שלה אבל עושה זאת ברוגע ובלי לחץ כשהיא נותנת לי יד ביד.
אגב, אני עושה אותו דבר בבוקר. מבלה איתה דקה שתיים ביחד בגן ולא ישר מוסרת אותה ואומרת שלום. גם כאן, מאותה סיבה.

 

[משתפרת]

מסכימה איתך