פרידה ../images/Emo16.gif
בהתחלה , עוד חשבתי שזה לא באמת. זו רק פרידה קלה. והנה , הנה תפתח את הדלת ותיכנס. ותעמוד בפתחה , ותחייך , ותבוא ותחבק. ותשאל : ``מה כולם עושים כאן? אני חי !!!`` ולא נכנסת. ועבר עוד יום , עוד שבוע , עוד חודש. ונדמה היה לי שאני רואה את בלוריתך השחורה , הבלונדינית , הג`ינג`ית , בדיוק שם במדרכה ממול. ממש אתה , בקומתך הזקופה , הגבוהה , הנמוכה. ולא היית. הידיים שהושטו בתחילה לתמוך , להחזיק , לחבק , נשמטו אחת אחת. עד שנשארתי לבד. והלב מבקש מקום לשאת אליו את האש הבוערת בתהום הנוראה שנפערה בי. ואין מקום. וכמו אוד לוחש במעמקים , אין האש נראית מבחוץ, אך מה צורבת היא מבפנים. אני עדיין שומעת את כל הקולות: קול הצחוק שחלחל בך , קול שירתך ודיבורך, קול נגינתך. אני רואה את פניך - שזופים , חיוורים, מחייכים , רציניים וביישנים. ואת ידך המונפת לאחוז בהגה הטרקטור, בידית המעדר , בקולמוס הכתיבה , מול מסך המחשב. ומחכה לפגישה מחודשת. ובינתיים כואבת כל שנה , כל שנה מחדש. את כאב האובדן וההחמצה - שלא הספקת לגדול עוד. שלא הספקת להינשא ולהביא ילדים. שלא הספקת לגדל את ילדיך ולראותם נהיים לאנשים. לקום בבוקר אל השמש הזורחת או אל הגשם הדולף ולדעת שיותר לא תרגיש את החום והלחות. לקום בבוקר ולדעת שהפרח שאני מריחה , אתה כבר לא תריח. שהאהבה והציפיות וכל מה שרציתי בשבילך - לא תוכל כבר לקבל. צער ההחמצה על החיים שאינם ועל כל שיכול היה להיות ולא יהיה כבר יותר. הולך וגדל מידי שנה. ואתה נשאר תמיד בתוך ליבי - צעיר ומחייך כמו שידעת. ואני מנסה להיות כפליים. גם בשבילך. כי אתה הרי רואה הכל מלמעלה. ומתוך הסדק שבליבי השבור צומח פרח האהבה אליך והוא אינו כלה לעולם. אמא
בהתחלה , עוד חשבתי שזה לא באמת. זו רק פרידה קלה. והנה , הנה תפתח את הדלת ותיכנס. ותעמוד בפתחה , ותחייך , ותבוא ותחבק. ותשאל : ``מה כולם עושים כאן? אני חי !!!`` ולא נכנסת. ועבר עוד יום , עוד שבוע , עוד חודש. ונדמה היה לי שאני רואה את בלוריתך השחורה , הבלונדינית , הג`ינג`ית , בדיוק שם במדרכה ממול. ממש אתה , בקומתך הזקופה , הגבוהה , הנמוכה. ולא היית. הידיים שהושטו בתחילה לתמוך , להחזיק , לחבק , נשמטו אחת אחת. עד שנשארתי לבד. והלב מבקש מקום לשאת אליו את האש הבוערת בתהום הנוראה שנפערה בי. ואין מקום. וכמו אוד לוחש במעמקים , אין האש נראית מבחוץ, אך מה צורבת היא מבפנים. אני עדיין שומעת את כל הקולות: קול הצחוק שחלחל בך , קול שירתך ודיבורך, קול נגינתך. אני רואה את פניך - שזופים , חיוורים, מחייכים , רציניים וביישנים. ואת ידך המונפת לאחוז בהגה הטרקטור, בידית המעדר , בקולמוס הכתיבה , מול מסך המחשב. ומחכה לפגישה מחודשת. ובינתיים כואבת כל שנה , כל שנה מחדש. את כאב האובדן וההחמצה - שלא הספקת לגדול עוד. שלא הספקת להינשא ולהביא ילדים. שלא הספקת לגדל את ילדיך ולראותם נהיים לאנשים. לקום בבוקר אל השמש הזורחת או אל הגשם הדולף ולדעת שיותר לא תרגיש את החום והלחות. לקום בבוקר ולדעת שהפרח שאני מריחה , אתה כבר לא תריח. שהאהבה והציפיות וכל מה שרציתי בשבילך - לא תוכל כבר לקבל. צער ההחמצה על החיים שאינם ועל כל שיכול היה להיות ולא יהיה כבר יותר. הולך וגדל מידי שנה. ואתה נשאר תמיד בתוך ליבי - צעיר ומחייך כמו שידעת. ואני מנסה להיות כפליים. גם בשבילך. כי אתה הרי רואה הכל מלמעלה. ומתוך הסדק שבליבי השבור צומח פרח האהבה אליך והוא אינו כלה לעולם. אמא