פרחים
היום יום הולדתה של אמא שלי, שכבר שלוש שנים לא כאן לחגוג אותו. יש הרבה דברים שהייתי רוצה לספר לה. על הצטיינות הדיקן, על הישגים גדולים וקטנים וסתם על שטויות מעוד יום בעבודה. ואולי במיוחד הייתי רוצה לספר על העובדה שאני רואה אותה יותר ויותר כשאני מביטה במראה. לטוב ולרע. ממנה למדתי מה לא להיות, במובן מסויים החיים שלי היו ממוקדים בלא להיות דומה לאמא שלי. שזה לא נורא כמו שזה נשמע, למדתי להיות בן אדם טוב יותר, מחושב יותר, רציונלי יותר. רק ששחכתי... שחכתי את הצדדים החיוביים שכן הפנמתי. ועל זה הייתי אומרת תודה, אם היתה לי הזדמנות להגיד לה. תודה על החוזק הנפשי, על האומץ על היכולת להתמודד. אני לא יודעת אם זה גנטי או נרכש אבל גדלתי להיות מה שאני בזכותה. ואני לא משלה את עצמי. אומנם שלוש השנים בהם היא איננה היו נורא קשות עבורי, הן גם אפשרו לי לנשום לרווחה כי כבר שלוש שנים לא איבדתי שליטה ורבתי ריבים עקובים מדם שנגמרו בריק גדול ופצעים מזוהמים.לא הרגשתי מוקטנת ומושפלת וחסרת בטחון. רק איתה הייתי מסוגלת לריב ככה. מה שהשאיר אותי מעורערת להרבה מאוד זמן. עד לריב הבא בו הכל יצא החוצה. כל כך הרבה קונוטציות למילה הזאת: "אמא". זיכרונות רכים כמו צמר גפן. חיבוק, ביטחון, עיניים שנעצרות תמיד על משפחות עם ילדים והצביטה שבאה אחרי... אני אכן מתגעגעת.מתגעגעת להיות הילדה, להרגשה שיש מישהו בעולם שאוהב (גם אם בדרכו המוזרה) ללא תנאי. אני מתגעגעת בכל יום ואני לא רוצה שהיא תחזור לחיים. אני היית בת גרועה באותה מידה שהיא היתה אמא גרועה, וזו האמת. שתינו ניסינו, התגברנו על הכאב ומדי פעם ראינו באופק קשת אופטימית מפציעה מבין העננים. החיים הם אף פעם לא מישור, ולפעמים אנחנו נופלים לתוך בורות או מטפסים על גבעות כדי לראות יותר טוב את האופק. אני רואה את האופק, ויש דברים יפיפיים כמעט בהישג יד. ואני רוצה... שתראי אותי ותביני שטעית בדברים מסויימים וצדקת בדברים אחרים ושאני בסדר גמור. אני רוצה שתזכי לחיות את חייך מהתחלה ולספר את הסיפור מחדש, הפעם קצת אחרת. אני רוצה שתזכי לסוף המגיע לך, עם בית וכלב ואנשים אוהבים מסביבך. יום הולדת שמח.
היום יום הולדתה של אמא שלי, שכבר שלוש שנים לא כאן לחגוג אותו. יש הרבה דברים שהייתי רוצה לספר לה. על הצטיינות הדיקן, על הישגים גדולים וקטנים וסתם על שטויות מעוד יום בעבודה. ואולי במיוחד הייתי רוצה לספר על העובדה שאני רואה אותה יותר ויותר כשאני מביטה במראה. לטוב ולרע. ממנה למדתי מה לא להיות, במובן מסויים החיים שלי היו ממוקדים בלא להיות דומה לאמא שלי. שזה לא נורא כמו שזה נשמע, למדתי להיות בן אדם טוב יותר, מחושב יותר, רציונלי יותר. רק ששחכתי... שחכתי את הצדדים החיוביים שכן הפנמתי. ועל זה הייתי אומרת תודה, אם היתה לי הזדמנות להגיד לה. תודה על החוזק הנפשי, על האומץ על היכולת להתמודד. אני לא יודעת אם זה גנטי או נרכש אבל גדלתי להיות מה שאני בזכותה. ואני לא משלה את עצמי. אומנם שלוש השנים בהם היא איננה היו נורא קשות עבורי, הן גם אפשרו לי לנשום לרווחה כי כבר שלוש שנים לא איבדתי שליטה ורבתי ריבים עקובים מדם שנגמרו בריק גדול ופצעים מזוהמים.לא הרגשתי מוקטנת ומושפלת וחסרת בטחון. רק איתה הייתי מסוגלת לריב ככה. מה שהשאיר אותי מעורערת להרבה מאוד זמן. עד לריב הבא בו הכל יצא החוצה. כל כך הרבה קונוטציות למילה הזאת: "אמא". זיכרונות רכים כמו צמר גפן. חיבוק, ביטחון, עיניים שנעצרות תמיד על משפחות עם ילדים והצביטה שבאה אחרי... אני אכן מתגעגעת.מתגעגעת להיות הילדה, להרגשה שיש מישהו בעולם שאוהב (גם אם בדרכו המוזרה) ללא תנאי. אני מתגעגעת בכל יום ואני לא רוצה שהיא תחזור לחיים. אני היית בת גרועה באותה מידה שהיא היתה אמא גרועה, וזו האמת. שתינו ניסינו, התגברנו על הכאב ומדי פעם ראינו באופק קשת אופטימית מפציעה מבין העננים. החיים הם אף פעם לא מישור, ולפעמים אנחנו נופלים לתוך בורות או מטפסים על גבעות כדי לראות יותר טוב את האופק. אני רואה את האופק, ויש דברים יפיפיים כמעט בהישג יד. ואני רוצה... שתראי אותי ותביני שטעית בדברים מסויימים וצדקת בדברים אחרים ושאני בסדר גמור. אני רוצה שתזכי לחיות את חייך מהתחלה ולספר את הסיפור מחדש, הפעם קצת אחרת. אני רוצה שתזכי לסוף המגיע לך, עם בית וכלב ואנשים אוהבים מסביבך. יום הולדת שמח.
