פסים וכוכבים

פסים וכוכבים

פסים וכוכבים
רוק אמריקאי – סקירה למתחילים
(המדריך לבניית ספריית המוזיקה הביתית, ללא מאמץ, וללא נוכחות בריטית)
Southern rock - פתיחה ברוח חמה (מדרום תפתח הטובה) שלהי שנות ה-70 (של המאה ה-20...). שעת צהריים. השמש קופחת מדרום. טור ארוך של עשרות שחורים עובדים להם בשדה הכותנה. צליל כביר של רעשי מנוע מתקרב במהירות מכיוון הכביש המהיר, הסמוך לשדה. רעש המנועים הולך ומתעצם ועתה נלווה אליו גם ענן אבק, ההולך ומתקדם לעבר הפועלים. כל הפועלים בשדה פסקו מעבודתם, והם נושאים עיניהם אל הכביש, אל עבר ענן האבק האיום. אחת הפועלות מצטלבת לנוכח המראה המפחיד ולוחשת – "השטן ירד לג'ורג'יה"... שכנתה משתיקה אותה מיד. "זה אינו השטן, זה הרבה יותר גרוע. אלו הם בניו החורגים"... הענן הולך ומתקרב, וממנו יוצאת שורת אופנועי הארלי דייוידסון, ועליהם חבורה של בריונים לבני עור מזוקנים. בראשם רוכב בריון בעל פרצוף אכזרי ומצולק במיוחד, כשלאופנועו קשור תורן קטן – עליו מתנוסס בגאון דגל שבעת הכוכבים של הקונפדרציה הדרומית. מחזה האימים הזה מתקרב לשורת הפועלים, כשלפתע... אני מתעורר, שטוף זיעה, במיטתי החמימה והבטוחה, מדליק סיגריה ומסנן – dumb you, jimmy carter.... וחוזר לישון.
הסבר למתקשים – רוק דרומי הוא הדבר האמיתי. להקות כמו – האחים אולמן (שלא זכתה לחינם בתואר "להקת הרוק האמריקאית הטובה אי פעם", מפי רון מיברג – האיש, האגדה, הזקן וקוטל הברווזים של דודו גבע...), Marshall Tucker Band (תתחילו בשיר fire on a mountain. אוי כמה שהוא יפה) ולינרד סקינרד (הלהקה שהונהגה בידי אחד המוצלחים שבכותבי הבלדות אי פעם – רוני ואן זאנט, והצטיינה גם בנגינה משובחת של כל שלושת(!) הגיטריסטים שלה) הן בדיוק הסיבה לכך שרוק דרומי הוא הדבר הנכון להתחיל איתו. הצליל הוא מחוספס, רווי בנגיעות מוזיקת קאונטרי לצד רוק'נרול, מלא טקסטים פשטניים על גאוות הדרומיים, החיים הפשוטים וה'נכונים' (פשוט תקשיבו למילים של simple man ותבינו על מה מדובר...). המוזיקה עצמה פשוטה מאד, קלה לעיכול (אפילו ג'ימי קרטר, הנשיא ומגדל הבוטנים הודה שהוא מעריץ) ו'יושבת' מצויין על האזנות ארוכות בערבים משועממים... שלושה אלבומי חובה: Lynyrd skynyrd - Pronounced Leh-Nerd Skin-Nerd The allman brothers band – eat a peach (אפשר גם brothers and sisters) Little feat - Dixie Chicken (אפשר גם waiting for Columbus)
Country rock – יסורי דון הנלי הצעיר דון קם כבכל בוקר בשעה שבע בבוקר. היה עליו למהר, אם רצה להספיק ולהגיע לבית הספר. מחדרו שבקומה השניה כבר שמע את אימו צועקת לו מלמטה שהגיע הזמן לרדת ולאכול את ארוחת הבוקר המתקררת. במהירות יצא ממיטתו ופנה לעבר ארון הבגדים כדי להתלבש. הוא לבש את מכנסי הג'ינס המהוהים שלו, שרך את נעלי הספורט, שהיו כבר כמעט קרועות ורץ לעבר הדלת, כשלפתע שם לב שעדיין אינו לובש חולצה. הוא פנה שוב אל הארון, מתלבט באיזה חולצה לבחור. בינתיים, שוב צעקה האם מלמטה, הפעם בטון מאיים יותר, שאם לא ירד מיד - היא תעלה, ואז יהיה ממש לא נעים. בלית ברירה לבש שוב את חולצת המשבצות הישנה ותוך שהוא מכפתר אותה ירד במדרגות. "שוב אותה חולצה, בן?", שאל אותו אביו, עת רכן אל השולחן (כשהוא עצמו לבוש בחולצת משבצות זהה). "ומה?", השיב בחיוך דון, קרץ לאביו, נישק את אימו, אחז בידו האחת בתיק בית-הספר ובשניה בכריך ורץ לעבר ההסעה, העמוסה גם היא בלובשי חולצות משבצות וג'ינסים מהוהים...
ההסבר למתקשים: קאונטרי, לא חשבתם שאי פעם תאהבו את זה, נכון?! טעיתם! קאונטרי-רוק הוא הדבר המתוק ביותר לאוזן, מתוק יותר מצמר גפן ורדרד. אף אחד לא יודע לנגן בגיטרה שלו כמו הבחורים הללו... שלושה אלבומי חובה: The eagles – hotel California ניל יאנג – harvest The Flying Burrito Brothers - Burrito Deluxe (כולל החידוש ל-wild horses של האבנים המתגלגלות)
פסיכודליה - היפים, המסוממים והפסיכים בגן עדן של מעלה ישבו להם שלושה – ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס וניהלו שיחה ערה על צינגלה שהעבירו מיד ליד. אמר ג'ים – בוא נשחק משחק קצר – אני אזרוק אות לחלל האויר, וכל אחד צריך למצוא שם פרטי שמתחיל באותה אות (ובעברית – "חי, צומח, דומם" בגירסה מקוצרת...). אמרה ג'ימי – "תתחיל אחי", תוך שהוא יונק בהנאה את שארית סיגריית המריחואנה. "טוב, האות הראשונה היא J", אמר מוריסון. - שום דבר לא עולה לראש, אמרה ג'ניס - גם לי לא, השיב מוריסון - הנדריקס היה מסומם מכדי לענות לפתע נכנסו לגן העדן, שלובי ידיים, גרייס סליק ורוג'ר מקגווין. "מה הבעיה שלכם, חבר'ה? ראינו שאתם מתקשים, אז קפצנו למסור ד"ש מלמטה ולתת לכם שמות למשחק...". כמו מה? שאל מוריסון. "jesus, אמרה גרייס, עכשיו שאתה שואל – שום דבר לא עולה לי לראש..." :):):) כך נשארה כל החבורה ערה עד אור הבוקר והסניפה את עצמה לדעת...
הסבר למתקשים: להיות מסומם זה אמנם לא בריא, אבל הרעיונות המוזיקליים שעלו לראש לחברי הדור המייסדים של הפסיכדליה, בשילוב עם היכולת הוירטואוזית שלהם בנגינה (של הנדריקס ומקגוין על גיטרה, ושל מוריסון והבנות תוך שימוש בקולן ככלי העיקרי...) – הניבו כמה מתקליטי המופת של כל הזמנים. חמישה מהמיטב של המיטב: The doors – strange days The byrds – fifth dimension Jefferson Airplane - Surrealistic Pillow Big Brother & the Holding Company - Cheap Thrills Jimmy Hendrix - Are You Experienced
הטרובדורים המקשישים – ענקי הכתיבה (בוב דילן, ניל יאנג, ג'ון פוגרטי, רובי רוברטסון ושאר החבר'ה) שיחה קצרה בבית אבות: - "בוב, תעביר לי את המלח", אמר ג'ון. - "כמה עוד מלח עליי להעביר, לפני שתהיה מרוצה?", ענה בוב - "תעביר את המלח, או שנפגש בבית משפט", ענה בחימה ג'ון. - "בחורים, קחו את זה בקלות", אמר ניל בעצבנות קלה. רק רובי העביר את המלח, כשהוא ממלמל לעצמו – "מתי אני מוצא שולחן אחר במקום הארור הזה"... בקצה החדר עבר לו ברוס ספרינגסטין, כשהוא מלווה את סבתו לשולחנה ונושא תפילה בליבו, "אלוהים, אני מקווה לא להגיע לגיל הזה אף פעם"...
הסבר למתקשים: רוק'נרול הוא עניין פשוט. במיוחד אם אתה מבין היטב את השורשים ממנו צמח ואת היסודות עליהם יש להמשיך ולבנות אותו. החבר'ה האלה הבינו אותו מצויין. הם לקחו מוזיקת פולק בסיסית – חיברו אותה לרוק הישן והטוב, שפכו פנימה את הטקסטים הבוגרים והבשלים ביותר (גם כשהיו צעירים) ויצרו את פס הקול האמיתי של אמריקה (ומה חשבתם, שאמריקה זה אמינם?:) חמישה אלבומי מופת (יש עשרות כאלה, זה רק על קצה המזלג): Bob Dylan – desire CCR – cosmo's factory ניל יאנג – after the gold rush (כן, אני יודע שהכנסתי את יאנג פעמיים. לא יכולתי להתאפק). The band – music from the big pink ברוס ספרינגסטין – born to run.
וכל השאר (CSN, גרייטפול דד ואחרים...) יש עוד מלא, אבל הטור הזה מתחיל לקבל מימדים מפלצתיים... בכל מקרה אל תוותרו על: CSN – הראשון, הנושא את אותו שם (ללא יאנג) CSNY – déjà vu גרייטפול דד – American beauty (לא רק ל"dead head", כך שקל יותר להתחיל ממנו...) Linda Ronstadt - Heart Like a Wheel The Doobie Brothers - The Captain and Me Al green – let's stay together (המטיף הזה שר כמה משירי האהבה המטמטמים של כל הזמנים) ואחרון אחרון חביב (להפעם) – האיש שלא רציתם לשמוע עליו, ובכל זאת – האחד והיחיד: Marvin gaye – what's going on פרידה זה רק מקבץ קצר (אבל מייצג בשביל מתחילים, כאמור) של כל הטוב שיש לאמריקה (כולל קנדה) להציע לכם. המשך יבוא (?)
 

GeForce 5

New member
איזה יופי ../images/Emo13.gif

רוק אמריקאי במיטבו, אחד הז'אנרים החביבים עליי והפחות מקובלים כאן. האמנים האלו זוכים להערכה עצומה בארה"ב (כמובן) עד היום, מושמעים אינסוף ברדיו ובמועדוני הרוק ו...מופיעים כמו פעם (?). וכמובן, בדרכו המיוחדת של הולדן, זה רק משבח את הטעם
 
תבדוק שוב

אולי אתה בכל זאת מיברג?, פשוט אתה והוא מהווים את האנשים היחידים שקראתי מה שהם כותבים ויכולים לכתוב מאמר כל כך מעניין כל כך מרתק וכל כך ממצא בלי להתיחס לסצנת הפרוג האמרקאית. בכל מקרה ממש אהבתי, כל הכבוד, שוב.
 

קרימזון

New member
פפפי, לכלכת

Rush Happy the Man Thinking Plague אמנם אף אחד מהם זה לא זאפה... אבל אמריקה או לא אמריקה?
 
הם לא גדולים

כמו הבריטים או האירופאים (בשנות ה 70 בכל אופן..). איך הפי דה מן? אמרו לי שהם אמורים להיות נחמדים ביותר.
 
בוס, אתה כמובן צודק...

בקשר להיעדר הפרוג (מיברג - אני לא!) :):):) אבל, כמו שכתבתי - המשך יבוא (יש עוד רבים וטובים ברשימה, זה רק לחימום הקנה).
 
במילה אחת - לא.

ובכמה מילים: אין לי מושג מתי יגיע ההמשך (זה תלוי בעיקר בשעות השינה של ג'וניור, בתורנויות בעבודה ובחשק שלי לכתוב על אמנים כמו זאפה, rush, קרול קינג, Captain Beefheart ואחרים...). אז בינתיים, אם לא קשה לך, תפרסם. אני מקווה שההמשך יגיע בקרוב...
 
בעניין הפרוג האמריקאי

הסקירה המופלאה של הולדן לא עסקה, ולדעתי בצדק רב, בפרוג האמריקאי. לא שאין דבר כזה, חלילה, ולא שאין להקות שפרצו לתודעת אוהבי הפרוג בשאר חלקיו של העולם המערבי, אלא שלפרוג האמריקאי כמה סימני היכר, שמלבד כמה יוצאים מן הכלל, מבדילים אותו מהפרוג האירופאי, ולטעמי לפחות, הופכים אותו לז'אנר שולי בים יצירת הרוק בארצו של הדוד סם. להקות הפרוג האמריקאיות המוכרות יותר משנות השבעים, Kansas, Styx הצליחו יפה בשוק האמריקאי מכיוון שהם יצאו עם מוצר שהקהל האמריקאי, במיוחד זה שהתחנך על ברכי מוסיקת הקאנטרי-רוק הדרומית, היה יכול לבלוע. צליל צורמני של גיטארות, נגינת סולו מהירה ווירטואוזית, שירה בדציבלים גבוהים, טקסטים שעסקו בדרך כלל במה שהאמריקאים אוהבים (ולא בסוריאליזם שאפיין את הטקסטים הפרוגרסיביים האירופאיים). הפרוג הזה ינק הרבה פחות ממוסיקת הג'אז, כפי שקרה בבריטניה ובצרפת, והרבה יותר מהקאנטרי. אפילו הבלוז-רוק, השפיע מעט על הלהקות הללו. גם מוסיקת העם האמריקאית (ה "בלו גראס" ולא הקאנטרי!!!) השפיעה מעט מאד על הפרוג המקומי, בשונה מאירופה שם היתה לפולק השפעה ניכרת על הייצירה הפרוגרסיבית, הן בטקסטים, הן בטקסטורות והן בכלי הנגינה (Jethro Tull, Strawbs, Gryphon, Gentle Giant, Steeleye Span וגם להקות מהיבשת). פה ושם אפשר לראות השפעות אופראיות בפרוג האמריקאי, אבל הן אינן משתוות לא בתזמור ולא בשירה לאיכויות של הפרוג האיטלקי (PFM) ואף לא הצרפתי (Ange מצד אחד, ומהצד האוונגרדי יותר - Magma). התוצר של המוסיקה הפרוגרסיבית האמריקאית, הוא הפרוגרסיב-מטאל, שבייסודו הוא אמריקאי, גם אם הוא זוכה להצלחה במרחבי המזרח. להקות כמו Dream Theater, Queensryche, Symphony X עוסות מוסיקה מאד מהוקצעת, במקרים רבים - סינטטית- עמוססה בוירטואוזיות ומשמרת את הקו שהחלו בו Styx או Kansas. אינני פוסל את המוסיקה הזו, אבל מעניין שאפילו היא זוכה להערצה גדולה יותר באירופה מאשר בארה"ב, הכמהה לבידור יצרי, מהיר, ומספק - ונעבור לפרסומות. ואולם, בין כל אלה אי אפשר להתעלם מכמה מקרים יוצאי דופן. כאלו הן להקות כמו Happy the Man שהושפעה מהפרוג הבריטי, בשלהי שנות השבעים, ויצרה מוסיקה שנשמעת כמו Camel אבל לא כפלגיאט, אלא מקורית, מרעננת ולא ממש אמריקאית; או להקה כמו Spock's Beard שמנסה, אם כי לא תמיד בהצלחה, ליצר מוסיקה שתהווה התמודדות עם האתגר העצום שיצרה Gentle Giant לעולם הרוק אחרי שנטשה אותו ב 1980. דוגמא אחרת היא כמובן פראנק זאפה, שמפאת היותי מבין קטן ביותר בייצירתו, לא אלאה אתכם בהנחות בלתי מבוססות. מן המעט שאני מכיר, עולה שזאפה היה יוצא דופן לא רק מבחינת המוסיקה שהוא יצר, אלא מהרבה בחינות אחרות אותן אני משאיר למומחים ממני. ולסיום, להקה שממחישה אולי יותר מכל את התפתחותו של הפרוג האמריקאי. ללהקה קראו Ambrosia. הם הוציאו את אלבומם הראשון, ב 1975, בהפקתו של אלאן פארסונס הבריטי, שהפיק שנתיים קודם לכן את Dark Side של פינק-פלויד, וזכה על כך לתהילת עולם. מדובר בחבורה מוכשרת ביותר מסאן דייגו שבקליפורניה, ששילבה מרכיבים מכל הטוב שהציע הפרוג הבריטי באותן שנים. שירת אה-קפלה נהדרת מבית המדרש של Gentle Giant ושל Yes; נגינה מוקפדת מבית המדרש של Camel; מרקם צלילי עשיר מבית המדרש של Jethro Tull ויכולת לתת לשירים מידה קטנה של פפריקה שתהפוך אותם לקליטים יותר, כפי שעשתה למשל Supertramp. האלבום הראשון הוא פשוט חוויה אסתטית ממדרגה ראשונה והוא מומלץ לכל מי שלא שמע אודותם (הלהיט מהאלבום היה Nice, Nice, Very Nice). אלא מה, האלבום הבא שלהם כבר התדרדר אל הפינה החמה של הרוק האמריקאי. פומפוזיות, צדיבלים, נגינה מהירה על הגיטרה ובאלבום השלישי הם כבר נשמעו כמו ה Eagles או כמו Foreigner. אלה היו כמה מילים על למה הולדן לא עסק בפרוג האמריקאי בצדק (אלא אם כן, שמתי בפיו מילים שלא היו יוצאות מפיו בשום פנים ואופן...) יקי
 

עמית ע

New member
היא לא שווה הרבה התייחסות

הפרוג הוא סגנון אנגלי-אירופאי, שלא יכול היה "להיוולד" באמריקה, כי לאמריקאים לא היתה מסורת של חינוך למוסיקה קלאסית (מרכיב מרכזי בפרוג). רוב להקות הפרוג בשנות ה-70 באמריקה רק ניסו לחקות את הנעשה מעבר לאטלנטי. מה שנכון זה שחלקן עשו את זה בכלל לא רע (למשל: Happy the Man ו-Yezda Urfa). לגבי זאפה - אין ויכוח שהוא עשה רוק אקספרימנטלי, ואין ויכוח שהוא שילב בו השפעות של מוסיקה קלאסית, אבל אין שום דמיון בין כל דבר שזאפה עשה לבין סגנון הרוק המתקדם הסימפוני. ואם כבר, סצנות נוספות שראויות לדעתי לציון הן סצנת הג'ז-רוק שנולדה בשיקגו עם להקות כמו Chicago, Chase, The Flock ועוד, והפיוז'ן שהביא לעולם מיודעינו מיילס דייויס, עם הרכבים כמו Return to Forever, Weather Report, Mahavishnu Orchestra, The Eleventh House ועוד.
 
יש לנו כנראה הגדרות אחרות לפרוג

ואני לא חושב שרק רוק סימפוני מהדגם של קאמל או ג'נסיס זה פרוג, אבל אני ממש לא רוצה לפתוח את זה כאן, אני כן מסכים שפרוג הוא תופעה בריטית ארופאית, אבל היא בהחלט השפיע על יוצרים אמריקאים רבים. אבל לצורך העניין אני מוכן להסתפק ב"יוצרים אקספרמנטליים" מבלי לקרוא לזה פרוג, לפעמים נראה לי שכל מה שצריך בשביל ליצור שרשור מפלצתי בפורום מוסיקה זה לשלב את המילה הגדרה לצד הביטוי "רוק פרוגרסיבי", היה לנו אחד כזה לפני שבוע אין סיבה לחזור עליו עכשיו.
 

עמית ע

New member
אתה התחלת ../images/Emo3.gif

הויכוח שלי הוא לא על ההגדרה. בפרוג יש הרבה תתי זרמים ורוק מתקדם סימפוני הוא רק אחד. הנקודה היא שעל אף אחד מתתי הזרמים, להוציא זרם שנקרא "זאפה וכל החקיינים שלו" ברוס לא יכול לשיר "Born in the USA". והרי זה נושא האשכול, לא? זרמים ברוק שנולדו באמריקה?
 
אבל אבל, הוא משך לי בצמה

בסדר. לא הבנתי שזה על זרמים שנולדו בארה"ב, אבל זה כבר טחינת מים למהדרין
 

giloni

New member
ולא נשכח את Dixie Dregs הגדולים

הרכב פיוזן, שלפחות בעיני, לא נופל מהענקים של Weather ו Mahavishnu. יקי
 

ganooov

New member
../images/Emo6.gif. ../images/Emo13.gif

א ה ב ת י
. ואם כבר - מיברג לשלטון~!
.
 
למעלה