אם כבר אז כבר.
בואו ואספר לכם את סיפור החג שלי! אוקי דוקי. אז בשמחה ובששון (
) יצאנו מביתנו הקט (אני, שירה, נועה, נאור, ואמאבא *מזויפים
*). הגענו לבית של סבתא. עלינו במדרגות. פתחתי את הדלת. צרחתי "ש--לוווום!" כמו שתמיד עושים אצלנו, ואז הלכתי לשים את הדיסקמן על המקרר הקטן, בעודי צווחת "הבאתי את פרד!" (הדיסקמן
). אניווי, אחרי כמה זמן, שכלל אותי שרה שירים רבים ומשונים של הביטלס, ישבנו לנו לאכול. לא נגע ישבני הקט בכיסא והושטתי ידי לעבר הפלאפון (אני מודה בזו השנייה שאף פעם לא התעסקתי בפלאפון לפני זה בליל הסדר, ולכן כל הפאשלות שתקראו בהמשך). כתבתי ללאנושתי, Bored much? ומשם התפתחה שיחה מאוד מיוחדת. במיוחד אני זוכרת שכש...מישהו, קרא...משהו, אז לפני שאמרו "אמן", כאילו, כשהוא קרא, אז היה צליל של ההודעה. המפ. כולם קצת הסתכלו עליי
. כולם זה הרבה, זה... שנייה. לאה, אלון, שיר, רוני, אמאבא, סבאסבתא, ריקי, אני, נאור, שירה, נועה, אילן, שרה, שלומי, מירב, דודו (
), טובה, אלי, מעיין, מוריה, תומר, אורטל, סבתא-של-רוני-מהצד-השני...עוד אנשים? בכלופן, התיישבנו בחדווה, כשכמובן כל האמנים שלנו הם כאלה "אמנים" ישנוניים בטירוף, מה שתמיד הצחיק אותי (היו לי המווווווווווון התקפות צחוק
). (את הקטע הבא ספרתי ללאנוש בSMS. לפחות ניסיתי, נו) אנוכי, דודו (
), שלמה (שלומי, לייק דודו)(
), מוריק (מוריה
), מעיין, תומר, נאור...זייהו? אז דברנו כל הזמן, ואילן (הרב
*בדיחה פרטית
*) אמר לנו ככה בעצבים, "טוב, אולי תדברו אחרי שנסיים לקרוא את ההגדה?" אז דודו היה כזה "לא, אנחנו מדברים על יציאת מצריים!
" ואז הוא פנה *
* לתומר ונאור ואמר, "ו
ככה יצאו היהודים ממצרים." וכולנו צחקנו והיו קטעים. ואז אני קולטת שנאור לא הפסיק לצחוק, כאילו הבנאדם על סף מוות מחנק, ואז גם אני התחלתי לצחוק, ואז מעיין התחילה לצחוק עליי...זה היה החלק היותר טוב בפסח הזה
אניהוו בייבי. קטעים מצחיקים, קטעים מצחיקים, קטעים מצחיקים... אה, שחתי לציין שכולם חזרו על אותן הבדיחות שמספרים כל שנה. זה קצת עצוב, את האמת. טוב בלה בלה בלה... הגענו למסקנה שהראש של שלומי הוא "בצורת גלים", בלה בלה בלה... נגמרה הארוחה...אני ושלומי שחקנו קלפים בסתר ("נו, נסיים את ההגדה קודם!" סוף ציטוט, ר. אילן
)...בלה בלה בלה...שחקנו "אסול"...או "פרזידנט"...אני ניצחתי כמובן...הלכתי הבייתה...התעוררתי...התלבשתי...צחצחתי שיניים ושאר ירקות...הלכתי לסבתא..."ש---לוווום!"...אוכל...צחוקים...אנשים-דורשים-ממני-ומשאר-האנשים-בני-גילי-לסדר-את-השולחן-הענקי-המלוכלך-הארוך-למרות-שאני-באתי-לפני-החג-לעזור-לסבתא-על-דעת-עצמי-כי-אני-שאקלית-וחביבה-וחוצמזה-זה-היה-באוטובוס-והקרבתי-מפגשפורום! פה היה קצת בכי מצדי...צרחות...דה יוז'ואל. אז בעקרוני, שחקנו הרבה קליפם/רמיקוב, אנשים עלו לי על העצבים, הצחיקו אותי קלות ("נשבע לך לא בוגד, בחיאת עיוני לא בוגד" זה אשכרה שיר. אני יודעת.), מעיין לא הפסיקה לדבר על סאבלימינל ("הו מיי גאאאאאאד!!! סאבלימינל בא לפתח-תקווה *אסוציאציה: זקנות, *שכחתי* ובני עקיבא, אני לא מאמין שאני גר בפתח-תקווה...* ביום רביעי *או חמישי, אנוכי לא זוכרת*!!!!!!!!!!!!!!!!!!*מעיין מתבוננת בפלאפון שלה תוך כדי כך שדמעות מעפילות את עיניה* אני חייבת להודיע לכולם!!!! וזייהו בעצם. היה חביב. הלכנו לגינה. ראיתי דארק אנג'ל וThat 70's Show. עצבנו אותי. הצחיקו אותי. בלה. *note-מעיין היא קורבן, זו לא אשמתה. טוב, נו.