אנשים כן משתנים
למדתי את זה על בשרי
הבנאדם הזה היה פשוט 180 מעלות ממה שהוא היום. אני שומעת את החברים שלו מעידים על השינוי וזוקפים את זה לזכותי..
אני שומעת את המשפחה שלו..
גם אני הייתי בדעה שלך.. אבל אנשים משתנים.
הוא לא גורם לי לבכות 'כל כך' הרבה, אני גם מעידה על עצמי שיש לי נטיה להיות דרמתית יתר על המידה ולעיתים להוציא דברים מפרופורציה או מהקשר..
משהו שאמרתי גם לו- בכל מערכת יחסים יש מהמורות, אנחנו שני אנשים שונים. לא בנויים מאותם חומרים, אין לנו אותו אופי, יהיו לנו עוד הרבה חילוקי דעות.
החכמה היא לדעת שכשיש משהו טוב בידיים צריך להאחז בו ולשמור, ולא להגיד נואש. אהבה היא לא הכל, כן, זה נכון.. אבל אהבה היא היסוד הדומיננטי ביותר במערכת יחסים שהספיקה לעבור דברים כאלו ואחרים. יש לנו אהבה. צריך לדעת שלפעמים.. כן, נבכה, נכאב, נצעק.. אבל יש אנשים שהאושר שהם מעניקים לנו הוא כל כך גדול.. שהבכי שלי מתגמד לעומתו.
כן, הלב שלי כואב והמצב הזה לא אידאלי ולא הייתי מאחלת אותו לאחרים.. אבל אני מקווה מכל הלב שנעבור אותו. היו לנו תקופות יותר ופחות טובות ובקשר, ואת הכל עברנו יד ביד..
אני כן מסכימה עם המשפט האחרון שלך- 'לוקחים אותם כעובדות אם טוב ונכון לך להתמודד איתם או לא..'.
אני לא לוקחת אותו כעובדה חלילה, אבל את הבחירה של להתמודד איתו עשיתי בתחילת הקשר, כשהבנתי שנכנסתי לקשר עם בנאדם לא קל להתמודדות. אני את V הנצחון שלי כבר סימנתי כשהוא בא לקראת הקשר כלכך.. בוויתורים על דברים שהקשו עלינו (העצברנות שלו, חוסר הסבלנות ועוד קשיים כאלו ואחרים שהיום כבר אינם).
אז היום אני לא מקווה שהוא ישתנה.. אני מקווה שאנחנו נשתנה ביחד. שנרים את הקשר הזה בחזרה.. ושלא ניתן לו ליפול..
שוב, כמות האושר שלי לא משתווה לכמות הבכי. אני מבינה את זה כשאני חושבת על החיים שלי בלעדיו ורצות לי תמונות של כל הכיף והשמחה שלי איתו. לא של הבכי. ואני קצת בכיינית.. אז אני בוכה.
אני לא רוצה ולא מתכוונת לוותר עליו בכזו קלות.. גם אם זה יעלה לי בכמה דמעות..