נושבת באוויר
New member
פנצ'ר
הקשר שלנו כבר מתקרב לשנה ו3 חודש.
כן, הייתי בקשר ארוך יותר בעבר.. אבל בחיים לא הרגשתי כמו שאני איתו.
הוא אוהב אותי ודואג לי, נותן לי תחושה כאילו כשאנחנו ביחד החיוך שלי זה האוויר שלו..
אבל עברו עלי כמה ימים (קצת יותר משבועיים) אחרונים על הפנים.. והתקופה האחרונה הייתה מלאה בעיקר בכעסים ופרצופים מצידי.
לפני שבועיים וחצי היה לנו פיצוץ (הוא פגע בי לא במתכוון בהתנהגות כלשהי שלו) וכמעט שמתי לזה סוף. הוא ביקש שאחשוב על זה עוד לילה ובא לקחת אותי למחרת בשביל שנדבר שוב.
העניין הסתכם כמובן פשוט באיבוד הרבה מאחוזי המים בגוף שלי (במשך היומיים האלה בכיתי יותר מבכל החיים שלי לדעתי) ובזה שסלחתי לו.. ביקשתי רק את ההבנה שלו ושמצב כזה לא יחזור. שהוא יבין אותי בלי שאני אצטרך לצעוק 'אני פה, תבין גם את הצד שלי!'.
המשכנו הלאה והוא חזר מהבסיס (שנינו בצבא, אנשי קבע טריים) בסופ"ש והיינו יחד. הוא נשאר בבית גם לעצמאות ויום הזכרון.
שישי-ראשון הייתי אצלו ובראשון בערב הוא בא איתי לטקס זכרון של המשפחה. משם כל אחד חזר הביתה.
ואז היה שוב ריב. אני התעצבנתי על משהו שבדיעבד אני מבינה שהוא לא מצדיק את התגובה שלי.
עוד באותו יום אמרתי לו שאני לא רוצה לריב (אבל לא בפירוש את המילה 'סליחה'). דיברנו בסמסים (שאני יזמתי, ולא הוא) בערב יום העצמאות והוא היה יבש אלי.
במהלך יום העצמאות זה נהיה גרוע יותר. הוא עדיין לא התקשר וכל סמס היה מיוזמתי. והוא היה קר ואדיש. יבש.
שלחתי לו סמס ורשמתי שאני רוצה שנדבר. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. לרגע חשבתי להודיע לו שנמאס לי אבל עצרו אותי מלעשות את זה, לא שבאמת היה לי האומץ.. אני אוהבת אותו והוא חשוב לי מדי.
כשהוא התקשר התנצלתי על ההתנהגות שלי במהלך ערב העצמאות, על ההתפרצות והכעס שלי ואמרתי שזה לא היה מוצדק.
הוא ענה ביובש ואמר שהוא לא יודע מה לעשות עם זה, שהוא צריך לחשוב. שאלתי אם הוא רוצה להפרד והוא אמר שוב שהוא לא יודע מה לעשות ונדבר בהמשך.
שלחתי לו בסמס מיד לאחר השיחה בתמצות את כמה שהוא חשוב לי, שלא שווה לוותר בגלל תקופה מגעילה שעוברת על מישהו, שגם עליו עברה תקופה כזו ואני קיבלתי אותו כמו שהוא ולא הרפתי לרגע.
הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה עכשיו, שכבר תקופה הקשר הזה ברצפה ושהוא יגיע הביתה ואז יחשוב מה אפשר לעשות.
בערב הוא בא לקחת אותי אליו (הציע שנדבר על זה אצלו.. ברור לי שכשאני מגיעה אליו הביתה זה להשאר לישון כי אני לא נוהגת. הוא שאל אם יש לי דרך לחזור מחר ממנו כי הוא נוסע לצבא, בקש ממני להביא משהו שבקשו ממני מהמשפחה שלו, צחק איתי קצת.. [שבר את הקרירות טיפה]. בקיצור- כל הסממנים מראים שאני יכולה לחייך שוב) וכשנכנסתי לאוטו הוא נתן לי נשיקה ושאל לשלומי.
רב הנסיעה הייתה בשקט (לפעמים הוא שאל מה יש לי- כאילו זה לא ברור, לפעמים קצת מוזיקה מהרדיו). הגענו אליו הביתה והיו אצלו קרובי משפחה, אז ישבנו בסלון כאילו הכל בסדר ורק אחרי בערך שעתיים נכנסנו לחדר.
הוא כבר התארגן לשינה ואני נשארתי לשבת על המיטה ושאלתי אותו אם אנחנו מדברים עכשיו, הרי הוא אמר שהוא רוצה לדבר.
הוא אמר שקשה לו איתי, שכבר פחות כיף לו, שאנחנו רבים הרבה ולבסוף סובב את הסכין- אמר שכבר נמאס לו.
אני ניסיתי לא לבכות אבל העיניים שלי היו רטובות ונפוחות והכל חיבק אותי כמה פעמים ואמר לי שהוא לא רוצה שאני אבכה ושהוא אוהב אותי.
הסברתי ואמרתי לו שאני לא רוצה לוותר עלינו, שאנחנו צריכים לנסות כי אנחנו חשובים אחד לשני, שהוא יקר לי מאוד ואני אוהבת אותו.
לאחר עוד הרבה דמעות חיבוקים ודיבורים החלטנו להמשיך לנסות (הוא החליט, אני בכיתי לו על הכתף שאני לא רוצה להתחנן והוא אמר שגם הוא לא רוצה שאעשה זאת).
היה לילה נהדר עם כל כך הרבה רגשות.. בבוקר התעוררנו לבוקר רגיל של צבא, קצת חיבוקים וקמים להתארגן בזריזות לפני שיוצאים לעוד שבוע/שבועיים בלי להתראות. אני פתחתי את הידיים לחיבוקים והוא התארגן בזריזות. אני הראתי את החום והאהבה.. שוב. לרגע לפני שיצאנו תפסתי אותו ביד ושאלתי אם אנחנו בסדר. הוא ענה שכן ונתן לי נשיקה.
מאז הוא הלך לצבא עברו 3 ימים (חזר ברביעי בבוקר), וכל אותם 3 ימים הוא יבש מתמיד. אני מראה אהבה והוא מחזיר בקמצנות, באדישות, אם בכלל. כשהוא מתקשר (כי הוא זה בעל הלו"ז הצפוף) השיחות יבשות. את רב השיחה אני מנהלת בנסיון להחיות אותה או להוציא ממנו קצת את היובש, וכשלא אני מדברת- שתיקה.
מאתמול אני שוחה בבריכת תסכול מהמחשבה שזה הולך להגמר, שהקשר הזה הולך להכבות מולי, שכל נסיון שלי להוציא אותו מהאדישות נראה פטתי ומתחנן, ושאני נראית כמו מסכנה שאני מבקשת את האהבה שלו בעוד שרק אני זו שמראה אהבה ורצון אליו.
הוא חשוב לי ברמה שאין מילים לתאר, יקר לי וחלק מהחיים שלי. עברתי לפניו קשר ארוך יותר ורק כשהכרתי אותו הבנתי איך זה מרגיש לקבל אהבה ושמסתכלים עלי בעיניים כל כך אוהבות. אבל הימים האחרונים מוציאים אותי מדעתי והלב שלי כואב מהמחשבה שזה עלול להסתיים כל רגע. אני לא רוצה לאבד אותו, הוא חשוב לי מדי ואני אוהבת אותו כל כך.
אני מאמינה בכנות שגם הוא עוד אוהב אותי, אבל תוהה מה מביא אותו להתנהגות כזו.. אולי הוא מתחרט והבין שהקשר הזה אבוד ולא רוצה לדבר על זה בטלפון.. ועכשיו הוא יהיה אדיש ויבש עד ליום חמישי כשהוא יצא הביתה ונדבר פנים מול פנים.. אולי הוא חושב שאם הוא יהיה קר זה יגרום לי לרצות יותר (לצערי לאגו אצלו יש חלק נכבד).. אני כבר לא יודעת מה לחשוב, אבל הוא לא היה ככה בחיים.
כל שאלה שלי של "מה יש לך?" כשהוא נהיה קר מחדש, הוא עונה שהוא עייף.
אני אובדת עצות וחושבת שמסע החיזורים שלי אחריו לא יעזור עוד.. צריכה לראות שגם מצידו הוא רוצה להציל את הקשר שלנו..
כבר שלושה ימים שאין לי חשק לכלום. אתמול יצאתי ורק רציתי לחזור הביתה. היום חברות רצו לצאת ואני מעדיפה להשאר בחדר לבד. לא לעשות עם עצמי כלום.
בבקשה עזרו לי, כבר כואב לי הראש מלבכות.
תודה מראש!
הקשר שלנו כבר מתקרב לשנה ו3 חודש.
כן, הייתי בקשר ארוך יותר בעבר.. אבל בחיים לא הרגשתי כמו שאני איתו.
הוא אוהב אותי ודואג לי, נותן לי תחושה כאילו כשאנחנו ביחד החיוך שלי זה האוויר שלו..
אבל עברו עלי כמה ימים (קצת יותר משבועיים) אחרונים על הפנים.. והתקופה האחרונה הייתה מלאה בעיקר בכעסים ופרצופים מצידי.
לפני שבועיים וחצי היה לנו פיצוץ (הוא פגע בי לא במתכוון בהתנהגות כלשהי שלו) וכמעט שמתי לזה סוף. הוא ביקש שאחשוב על זה עוד לילה ובא לקחת אותי למחרת בשביל שנדבר שוב.
העניין הסתכם כמובן פשוט באיבוד הרבה מאחוזי המים בגוף שלי (במשך היומיים האלה בכיתי יותר מבכל החיים שלי לדעתי) ובזה שסלחתי לו.. ביקשתי רק את ההבנה שלו ושמצב כזה לא יחזור. שהוא יבין אותי בלי שאני אצטרך לצעוק 'אני פה, תבין גם את הצד שלי!'.
המשכנו הלאה והוא חזר מהבסיס (שנינו בצבא, אנשי קבע טריים) בסופ"ש והיינו יחד. הוא נשאר בבית גם לעצמאות ויום הזכרון.
שישי-ראשון הייתי אצלו ובראשון בערב הוא בא איתי לטקס זכרון של המשפחה. משם כל אחד חזר הביתה.
ואז היה שוב ריב. אני התעצבנתי על משהו שבדיעבד אני מבינה שהוא לא מצדיק את התגובה שלי.
עוד באותו יום אמרתי לו שאני לא רוצה לריב (אבל לא בפירוש את המילה 'סליחה'). דיברנו בסמסים (שאני יזמתי, ולא הוא) בערב יום העצמאות והוא היה יבש אלי.
במהלך יום העצמאות זה נהיה גרוע יותר. הוא עדיין לא התקשר וכל סמס היה מיוזמתי. והוא היה קר ואדיש. יבש.
שלחתי לו סמס ורשמתי שאני רוצה שנדבר. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. לרגע חשבתי להודיע לו שנמאס לי אבל עצרו אותי מלעשות את זה, לא שבאמת היה לי האומץ.. אני אוהבת אותו והוא חשוב לי מדי.
כשהוא התקשר התנצלתי על ההתנהגות שלי במהלך ערב העצמאות, על ההתפרצות והכעס שלי ואמרתי שזה לא היה מוצדק.
הוא ענה ביובש ואמר שהוא לא יודע מה לעשות עם זה, שהוא צריך לחשוב. שאלתי אם הוא רוצה להפרד והוא אמר שוב שהוא לא יודע מה לעשות ונדבר בהמשך.
שלחתי לו בסמס מיד לאחר השיחה בתמצות את כמה שהוא חשוב לי, שלא שווה לוותר בגלל תקופה מגעילה שעוברת על מישהו, שגם עליו עברה תקופה כזו ואני קיבלתי אותו כמו שהוא ולא הרפתי לרגע.
הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה עכשיו, שכבר תקופה הקשר הזה ברצפה ושהוא יגיע הביתה ואז יחשוב מה אפשר לעשות.
בערב הוא בא לקחת אותי אליו (הציע שנדבר על זה אצלו.. ברור לי שכשאני מגיעה אליו הביתה זה להשאר לישון כי אני לא נוהגת. הוא שאל אם יש לי דרך לחזור מחר ממנו כי הוא נוסע לצבא, בקש ממני להביא משהו שבקשו ממני מהמשפחה שלו, צחק איתי קצת.. [שבר את הקרירות טיפה]. בקיצור- כל הסממנים מראים שאני יכולה לחייך שוב) וכשנכנסתי לאוטו הוא נתן לי נשיקה ושאל לשלומי.
רב הנסיעה הייתה בשקט (לפעמים הוא שאל מה יש לי- כאילו זה לא ברור, לפעמים קצת מוזיקה מהרדיו). הגענו אליו הביתה והיו אצלו קרובי משפחה, אז ישבנו בסלון כאילו הכל בסדר ורק אחרי בערך שעתיים נכנסנו לחדר.
הוא כבר התארגן לשינה ואני נשארתי לשבת על המיטה ושאלתי אותו אם אנחנו מדברים עכשיו, הרי הוא אמר שהוא רוצה לדבר.
הוא אמר שקשה לו איתי, שכבר פחות כיף לו, שאנחנו רבים הרבה ולבסוף סובב את הסכין- אמר שכבר נמאס לו.
אני ניסיתי לא לבכות אבל העיניים שלי היו רטובות ונפוחות והכל חיבק אותי כמה פעמים ואמר לי שהוא לא רוצה שאני אבכה ושהוא אוהב אותי.
הסברתי ואמרתי לו שאני לא רוצה לוותר עלינו, שאנחנו צריכים לנסות כי אנחנו חשובים אחד לשני, שהוא יקר לי מאוד ואני אוהבת אותו.
לאחר עוד הרבה דמעות חיבוקים ודיבורים החלטנו להמשיך לנסות (הוא החליט, אני בכיתי לו על הכתף שאני לא רוצה להתחנן והוא אמר שגם הוא לא רוצה שאעשה זאת).
היה לילה נהדר עם כל כך הרבה רגשות.. בבוקר התעוררנו לבוקר רגיל של צבא, קצת חיבוקים וקמים להתארגן בזריזות לפני שיוצאים לעוד שבוע/שבועיים בלי להתראות. אני פתחתי את הידיים לחיבוקים והוא התארגן בזריזות. אני הראתי את החום והאהבה.. שוב. לרגע לפני שיצאנו תפסתי אותו ביד ושאלתי אם אנחנו בסדר. הוא ענה שכן ונתן לי נשיקה.
מאז הוא הלך לצבא עברו 3 ימים (חזר ברביעי בבוקר), וכל אותם 3 ימים הוא יבש מתמיד. אני מראה אהבה והוא מחזיר בקמצנות, באדישות, אם בכלל. כשהוא מתקשר (כי הוא זה בעל הלו"ז הצפוף) השיחות יבשות. את רב השיחה אני מנהלת בנסיון להחיות אותה או להוציא ממנו קצת את היובש, וכשלא אני מדברת- שתיקה.
מאתמול אני שוחה בבריכת תסכול מהמחשבה שזה הולך להגמר, שהקשר הזה הולך להכבות מולי, שכל נסיון שלי להוציא אותו מהאדישות נראה פטתי ומתחנן, ושאני נראית כמו מסכנה שאני מבקשת את האהבה שלו בעוד שרק אני זו שמראה אהבה ורצון אליו.
הוא חשוב לי ברמה שאין מילים לתאר, יקר לי וחלק מהחיים שלי. עברתי לפניו קשר ארוך יותר ורק כשהכרתי אותו הבנתי איך זה מרגיש לקבל אהבה ושמסתכלים עלי בעיניים כל כך אוהבות. אבל הימים האחרונים מוציאים אותי מדעתי והלב שלי כואב מהמחשבה שזה עלול להסתיים כל רגע. אני לא רוצה לאבד אותו, הוא חשוב לי מדי ואני אוהבת אותו כל כך.
אני מאמינה בכנות שגם הוא עוד אוהב אותי, אבל תוהה מה מביא אותו להתנהגות כזו.. אולי הוא מתחרט והבין שהקשר הזה אבוד ולא רוצה לדבר על זה בטלפון.. ועכשיו הוא יהיה אדיש ויבש עד ליום חמישי כשהוא יצא הביתה ונדבר פנים מול פנים.. אולי הוא חושב שאם הוא יהיה קר זה יגרום לי לרצות יותר (לצערי לאגו אצלו יש חלק נכבד).. אני כבר לא יודעת מה לחשוב, אבל הוא לא היה ככה בחיים.
כל שאלה שלי של "מה יש לך?" כשהוא נהיה קר מחדש, הוא עונה שהוא עייף.
אני אובדת עצות וחושבת שמסע החיזורים שלי אחריו לא יעזור עוד.. צריכה לראות שגם מצידו הוא רוצה להציל את הקשר שלנו..
כבר שלושה ימים שאין לי חשק לכלום. אתמול יצאתי ורק רציתי לחזור הביתה. היום חברות רצו לצאת ואני מעדיפה להשאר בחדר לבד. לא לעשות עם עצמי כלום.
בבקשה עזרו לי, כבר כואב לי הראש מלבכות.
תודה מראש!
