אידיאליזציה והשוואות בין עניינים שאינם קשורים ולא דומים
שני דברים עלייך להבין.
הראשון - כל אדם שהוא סמל, כגון אצן קטוע רגל מצליח, שהוא דמות וסמל להתמודדות עם סבל רב והצלחה להגיע להישגים משמעותיים למרות ובעקבות הסבל שלו - יש לו גם הרגעים שבהם הוא מוריד את הפרוטזה והולך לרופא כדי לטפל בדלקת שהתפתחה בגדם.
זה לא מוריד מהאידיאליזציה של דמותו ולא משנה והופך את כל התמונה. זה חלק בלתי נפרד מההתמודדות שלו, הקשיים. והתיאור שלהם לא הופך את הצלחתו לפחות מוצלחת.
את מבינה מה אני אומרת בזה?
אני עוזרת לעצמי בכמה אופנים, האחד הוא הלעודד את עצמי ואת האחרים בעת ובעונה אחת, לחזק את הכוחות החיוביים והאופטימיות. ובעת ובעונה אחת יש גם האופן השני, להוריד את התחבושת ולמרוח משחה אנטיביוטית על הזיהום ולגנוח. לפקוח את העיניים ולדעת שלעולם לא אצמיח רגל חדשה שאין בה גדם מזדהם. אין סתירה בין השניים, כי אם לא היה זה, לא היה זה.
הדבר השני הוא ההשוואה בין מין לשאינו מינו. את בת 24, ונמצאת לאחר דרך ארוכה של שינוי. אני בגילך הייתי בדיוק באותו מצב, אחרי 2 טיפולים ודרך ארוכה של שינוי חברתי. אבל אני גם אשה בת 53 שאת עדיין רחוקה מלהיות בניסיון החיים ובהתמודדויות שלה, החיים והקשיים לא הסתיימו בגיל 24 וטוב שכך. חוץ מזה, אני לא ילדת הפוסטר של התקשרות נמנעת אלא ההיפך הגמור - של מאבק בהתקשרות לא בטוחה, ואי אפשר לעשות השוואות בין כל המצבים השונים!
כאן כרגע אני מדברת על משהו אחר לגמרי ממה שלמדת ממני את. לא קשור בכלל. אני מדברת על כך שאי אפשר לבוא לבן אדם שעבר עשרות השנים של טיפולים, ושיודע שהיכולת של הטיפול מוגבלת מלהקיף את כל הקשיים, ולומר לו "למה לסבול כל החיים אם יש טיפול". אני מדברת על חוסר הצניעות בלהציע לאדם שעבר טיפול לא מוצלח מסוים, את אותו הטיפול עצמו, כאילו זה טיפול אידיאלי שנותן 50% הצלחה לפחות. והעובדות בשטח מראות שהוא לא. ושהוא בכלל לא מותאם לבעיות מורכבות ומקיפות וזו טעות להלבישו עליהן.
אני מדברת על כאבים שלא מתרפאים לאורך שנים רבות. האם יש בכך כדי לכבות את ההצלחה של כל הכאבים שכן התרפאו? האם על כך אני מדברת? אם אני מטפלת שנים רבות בדלקת חוזרת ונשנית בגדם שלי (ומתקוממת כנגד מי שמציע לי משחה פשוטה...), אז כל ההצלחות שלי כאדם שהתותב איפשר לו להיות כאחד האדם נמחקו ואינן? מה הקשר? האם ההצלחות אינן מתירות לי לטפל במה שכן ועדיין מציק? ולכאוב אותו?
לצד הפסיכיאטר שבתחילת השרשור (ורבים נוספים כדוגמתו שהיו בחיי!). הרי לצידו מסתובבות עוד 2 פסיכיאטריות לא חמדניות כלל, שעשו עבודה נהדרת במשך עשרות שנים (וגם היא לא חפה לחלוטין משגיאות). האם בגלל זה אינני יכולה לדבר על החווייה עם אותו הפסיכיאטר? האם עלי לעצום עיניים גם כלפי השגיאות המסוימות שהן עשו, רק משום שעבודתן בסיכום הכללי היתה נהדרת? או שדווקא היכולת לנפות ולהצביע על הכשלים וחומרתם היא הערובה ליכולת להרוויח את היתרונות והתועלת, משום שהיא היא הידע המתוחכם לשפוך את המים המלוכלכים ולשמור מכל משמר על התינוק, ולא להיאלץ לשפוך הכל יחד...
אז מדוע את שואלת אם לא הבנת נכון, כי כרגע אני מדברת על בעיות נקודתיות ועל נקודות בחיי אדם מסוים עם קשיים מסוימים בן 53 שלא נפתרו בטיפולים? זה סותר את מה שהיה טוב? זה סותר את העוצמה החיובית? זה סותר את הבריתות הטיפוליות שהיו ועשו שינויים משמעותיים כל כך? אדרבא, זה מדבר על כך שאין אידיאליזציה של טיפול, גם לא של הטיפולים המוצלחים.
לכן פתחתי שרשור של עצמי, שרשור שמטפל כולו במים המלוכלכים, אחרי שהנחנו את התינוק בחוף מבטחים מלאכי, שמור ורענן. אם לא נטפל ביסודיות ובליזול באמבטיה המזוהמת, לא נוכל להמשיך ולרחוץ אותו בפעם הבאה בבטחה.
ולגבייך - איזהו חכם, הלומד מכל אדם. אבל לומד חכם, שאינו משווה השוואות זהות בכל העניינים, ויודע מה קשור לדרך שלו בגיל 24, ואיפה הגבהים והצבעים שלנו כבני אדם לעולם אינם זהים.
אשמח לתגובתך.