פלאש בק

[תמר דגן 1]

"המוח הגמיש" של נורמן דוידג'

תודה nate על הצגת הספר החשוב הזה והנגשת המאמר.
אכן יש סיכוי!!

מחקרי FMRI מראים שינויים ספציפיים במבנה המוחי לפני ואחרי טיפול, כך שהשינוי אינו רק סובייקטיבי. יש לו קורלט ממשי במוח.
מומלץ מאוד לקרוא את הספר.
מומלץ מאוד לתת הזדמנות לטיפול ליצור אצלנו שינוי במבנה המוח, אך בעיקר באיכות החיים.

 

[אוראוראור1019]

תמר ונייט - תודה רבה רבה לשניכם.

ידע כל כך בסיסי וכל כך נותן תקווה.
וכל כך מכעיס אותי שמעולם אף אחד לא טרח לספר לי עליו!!!!!!!!!!
והפסיכיאטרית אפילו נתנה לי להבין שהשינוי, אם בכלל מתרחש, הוא מזערי.
מאוד מאוד מכעיס אותי!!!!!!!!!
ושוב תודה רבה לשניכם

 

[אופירA]

פלאש בק

הלם הקרב חוזר אליי.
בקרבות ההם, אבא צעק נורא, כעס נורא. ואני לא הבנתי למה, מה עשיתי לו. למה אני כזו רעה. הוא גם שתק והתעלם בזעם. כאב נורא. ניסיתי ולא הצלחתי להבין במה אני כל כך רעה.
לא ידעתי שהוא פשוט לא יכול. לא יודע. מוציא עלי את התסכול של חוסר האונים שלו. כועס עלי בגלל עצמו. אף פעם לא הבנתי את זה (נדמה לי שאחותי כן הבינה). לא עלה בדעתי בכלל. לא היה לי שמץ של מושג. הייתי בטוחה שאני פשוט לא בסדר שאין כדוגמתה.

אמא כעסה נורא. נזפה נורא. פגעה והשפילה. לא הבנתי אף פעם למה היא מציקה כל כך, מה כל כך לא בסדר אצלי על כל צעד ושעל ורגע ותנועה ונשימה. לא ידעתי שהיא לא יכולה, לא עלה בדעתי כלל. לא הבנתי שהיא מתוסכלת מחוסר האונים שלה, ומוציאה את העצבים עליי. אחרת הייתי יותר מבליגה, יותר מתחשבת וסלחנית ופחות כאובה ונדהמת.
אבל לא ידעתי, לא הבנתי, ותדהמה היתה בת בית קבועה בבית שממנו השתדלתי בעיקר לצאת.
ולחזור ולבקש מקום להיות עצמי.

 

[אופירA]

היכולת של המוח להשתנות באופן מוחשי ומשמעותי קיצונית

הוא בסיסה של שיטת פויירשטיין, שמוכרת ומוערכת ומאומצת בכל העולם ככלי ללמידה משמעותית הן בקרב אוכלוסיות של אנשים בריאים, ובעיקר בקרב אוכלוסיות של אנשים פגועים מאוד במוחם.
גם כל תהליכי השיקום של נכים מתבססים על היכולת של המוח להצמיח יכולות תפקודיות חדשות במקום אלו שנפגעו. להעביר תפקודים מאזורים פגועים לאזורים בריאים.
אי אפשר להצמיח יד, אבל אפשר להצמיח יכולות באופן אדיר.

פרופ' ראובן פויירשטיין היה יהודי שהאמין ביכולות של פגועי מוח ועבד איתם אינטנסיבית בשיטה שפיתח, עם תוצאות מוכחות בשטח עשרות שנים. אך המדע סירב להביט בעובדות ושלל את עקרונות שיטתו, אלו המדברות על יכולת המוח להשתנות ולהתפתח, עד השנים האחרונות.
המדע מעדיף לעיתים קרובות מידי להתווכח עם המציאות, עם העובדות בשטח, וסביר שהפסיכולוגית שלך גם היא היתה קורבן לגישה זו של המדע, והעבירה אלייך את טעותו.

 

[אוראוראור1019]

תודה אופירה

 

[אופירA]

גיוס

יושב שם פסיכיאטר מולך. בכיר מאוד. סופר מומחה. לוקח ממך אלפי שקלים כל חודש, במשך כמעט שנה.
אז הוא אמור להיות איתך, מגויס לצד שלך. אתם אמורים לעבוד ביחד, להיות יחד.
וכשעובדים בצוותא, יש חילוקי דעות, אי הבנות ואי הסכמות. אז מסבירים ומגשרים ומתפשרים ומלבנים ביחד. הכל לעשות ביחד.
ולפעמים אי ההבנות גדולות ודורשות המון הסברים, ועוד הסברים, ועוד, ועוד. ועדיין יש עימות ומחלוקת ואי הבנה. ואתה מסביר לו שוב כדי לגייס אותו לצד שלך. כי הוא מוכרח לקלוט את המצוקה שלך, שהוא לא ער לה.

ופתאום אתה מגלה, אחרי חודשים ארוכים של אלפי שקלים, שהוא בכלל לא קולט. שאין טעם לגייס אותו בכלל. באיזה שלב הוא ערק לצד השני, הפך לאויב שלך, הוא נגדך, הוא לא עובד איתך כבר הרבה זמן. שקוע בעצמו, ולא רק שלא ער למצוקה שלך, בכלל לא שומע מה אתה אומר לו כבר הרבה זמן.
אתה נדהם לגלות פתאום, שכבר הרבה זמן החייל שעבד איתך הוא האויב שלך, הוא מאיים על רווחתך ואתה צריך לטכס נגדו מלחמה.
אז אתה מטכס נגדו מלחמה ומנצח. בסוף. אחרי הרבה מלחמה. יקרה.
מקבל צל"ש. חייל אמיץ, יודע מלחמה. כל החיים מדים, לא יודע מה זה נעלי בית...

 

[אוראוראור1019]

כל החיים מדים. לא יודעת מה זה נעלי בית

אני כל כך מבינה (ומזדהה כמובן).
אז קודם כל, את כרגע בשחזור וזה יירגע.
אני יודעת שקשה להאמין כשנמצאים בזה, אבל זה יקרה.
כרגע כל הכאב צף,והילדה ההיא חיה מאוד.וכאובה מאוד. ואולי גם זועמת.
שום דבר לא הצדיק את מה שעשו. לא משנה כמה אומללים היו הם בעצמם.
אפשר כמובן בדיעבד להבין אותם ממרחק השנים, אבל נדמה לי כאילו אני שומעת את קולה של הילדה הקטנה שהיית מבין המילים שלך. אם הייתי יותר טובה, יותר מבינה, יותר סלחנית, אז אולי....
(אולי מה?.. אולי היו אוהבים יותר?... אולי היו אלימים פחות?...)

זה יום השנה שלנו, לא?.. החגים.
גם עצם היציאה מהשגרה, וגם היא מגרדת יותר מתמיד את גלדי הפצעים בהזכירה את מה שאמור היה להיות ולא היה,
לי אישית היא מזכירה גם את האמון של הילדה הקטנה שהייתי, התמימות, להאמין שיהיה טוב, שחייב להיות....
אחות פצועה, הייתי שולחת לך חיבוק, אבל לא נראה לי שאת מהזן שאוהב חיבוקים....
על כן, אסתפק בלכתוב שאני איתך.
וכתבי עוד.
אל תישארי עם זה לבד.
(ותודה שכתבת גם בשבילי. גם את המילים שלי. אני כבר יומיים בפלשבקים אינטנסיביים ולו נותנים מנוחה.)

 

[אופירA]

אולי היה מפחיד פחות!

כמו שעכשיו, כשאני מבינה מה אנשים לא יכולים, זה כבר לא מפחיד.

החג לא מעורר בי כלום. יש הסיטואציות בחיים שמעוררות.

עכשיו תסבירי לי משהו לגבי חיבוקים

. נכון, אני לא אוהבת חיבוקים. אבל נניח שהייתי אוהבת. מה העניין בדיוק להציע חיבוק לאדם זר, שלא מכירים? מילא, את מציעה חיבוק וירטואלי, ועל רקע החיבור המשותף וההיכרות שכן יש לנו. אבל הייתי בקבוצת אנשים שנפגשת כל שבוע לשמוע שיעור, ואשה אחת התעניינה בי כדי ליצור חיבור והיכרות, והציעה לי חיבוק עוד לפני שנוצר החיבור וההיכרות, למרות שאמרתי לה מפורשות שאני לא מתחברת לשיעור (באתי לשם לעבוד, להקליד עבור חירשת). את החיבוק שלה קיבלתי, מרוב ההלם. ממש לא רציתי בו.

 

[שחר חרישי]

יש אנשים שחיבוקים באים להם בקלות

שמבחינתם לחבק זה כמו לחייך. אולי אותה אישה זיהתה אצלך איזושהי בדידות או צורך בחום אנושי, ובאופן ספונטני הגיבה לזה. אני יכולה לקבל חיבוקים מהסוג הזה וזה מרגיש לי טוב. (לא שזה קורה לי הרבה, כן?)

 

[אופירA]

היא זיהתה אצלי עצבנות וחוסר סבלנות

בגלל שאחרי שעתיים של הקלדה אינטנסיבית, לא היה לי סבלנות לקטע של ה"הפי הפי ג'וי גו'י" שהיא הנחיתה עלי. אמנם הסברתי לה שתנסה להקליד שעתיים ללא הפסק, ונראה אם היא לא תהיה מותשת וכן תהיה ידידותית להפליא.
אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שעל כל שאלה שלה (למה את לא מחייכת, למה את לא מתחברת, למה את לא רוצה חיבוק, למה לא תבואי כל הזמן), הייתי צריכה לענות לה: מה, על כל דבר את שואלת למה? ככה, זה אני, בלי הסברים.
אבל במקום זה נפלתי למלכודת של לתת הסברים על כל דבר, כולל על "למה את לא מחייכת"!!! הצילו!!!

 

[אוראוראור1019]

אופירה, את מערבבת (לדעתי)! ואני רחוקה מלהיות מומחית לחיבוקים

אני אישית לא אוהבת להתחבק עם כל אחד ובכל מצב. וגם חיבוקים וירטואליים אני לא שולחת לכל אחד ולא בכל זמן. אני שונאת את המקומות שבהם נהוג להתחבק ואז אנ י חווה את זה כפולשנות פיזית כלפיי שלוקחים את זה כמובן מאליו שאני מעוניינת בחיבוקים.
אבל במייל שלי אלייך המצב אחר לגמרי, וחבל שאת לא מבחינה בחמימות שלי שהוקרנה כלפייך ספציפית והייתה לדעתי מספיק רגישה כדי לזהות גם את אפשרות הרתיעה שלך.
ואת בתגובה כותבת לי:

"מילא, את מציעה חיבוק וירטואלי, ועל רקע החיבור המשותף וההיכרות שכן יש לנו."

מילא?....
כאילו מה?.... החיבוק שלי הוא הרע במיעוטו?!
חבל מאוד אופירה.
אני נתתי לך מתנה יקרה. פתחתי אלייך את לבי, ואת כותבת לי "מילא את.."
חבל
אבל עוד יותר חבל לי עלייך.
כי אם היית מרשה לעצמך להרגיש את האכפתיות והחמימות שלי, אולי זה היה עושה אותך לא בודדה. אם היית מרגישה את הערך של זה והייתה לזה משמעות וחשיבות והיית פותחת את לבך כדי לקבל את זה.

 

[אופירA]

אל תקחי את זה לשם! הרע במיעוטו מתוך מה?

מתוך שלל החיבוקים המוצעים לי?
ברור שלא זו כוונתי. הכוונה שלי שאת החיבוק שאת מציעה אני מבינה. כאילו כתבתי במקום "מילא", "לפחות".
עדיין אני לא אוהבת חיבוקים, ומעדיפה טפיחה על השכם או לחיצת יד חמה, או סתם מילות הזדהות או הערכה. את זה אני מבינה, ואת זה אני גם מעניקה לזולתי.
חיבוקים זה משהו פחות אותנטי בעיני, במקרים האלו, כי חיבוק מספר לי משהו על אהבה שאין לה כאן מקום, בין אנשים שלא קשורים זה לזה בקשר חם מיוחד. אבל מילות הערכה, חיוכים, טפיחה על השכם או אפילו לחיצת יד חמה הם יותר מותאמים לדעתי לסיטואציה של אנשים שמכירים אבל לא מכירים, קשורים ומזדהים אבל לא מחוברים לגמרי כמו בני משפחה או ידידי לב עמוקים במיוחד, שהם מעטים.
קשה לי להסכים לחיבוק גורף מכל מי שמזדהה איתי במשהו, כי חיבוק מבטא בשבילי את ידידות הלב העמוקה הנדירה יותר.

 

[אוראוראור1019]

מבינה, אופירה ולוחצת את ידך בחום

ובהערכה לכל העבודה שאת עושה על עצמך, להתמודדות שלך ולאינטליגנציה שלך.
וגם לאכפתיות שלך ולמסירות שלך לעזור לא/נשים. גם לנחישות שלך לדבוק באותנטיות שלך, ועם זאת היכולת להבהיר את עצמך כמו שעשית עכשיו.ותודה שהבהרת.

 

[אופירA]

את לא יודעת כמה חיזקת אותי עכשיו, בתגובה האוהדת שלך

 

[אוראוראור1019]

אני כל כך שמחה אופירה

 

[בילי79]

אפשרות אחרת

יתכן שאותה האישה הסיקה מכך שאמרת שאת לא מתחברת לשיעור, כרצון לקירבה ופתיחות הדדית מצידך כלפיה, והיא הגיבה בדרך שנראתה לה כפתיחות הדדית. (ומבחינתה את היא זו שיזמה את השיחה).
לפעמים אנשים לא מבינים מסרים ויש עניין של תרבות ואופי וכמובן פירוש שונה. (את רואה בחיבוקים מטרד הכרחי בעוד היא רואה בהם הנאה, לדוגמא).

אם את לא מעוניינת אך נענית בכל זאת ומעדיפה את רצונו של הזולת, את למעשה לא מקיימת כראוי את הכלל "ואהבת לרעך כמוך".
למרות שיש מצוות השבת אבידה, במקרים מסוימים למשל כשהשבת האבדה תגזול מזמן המוצא עד כדי שיפסיד בזה כסף יותר מן האבדה עצמה, המוצא פטור מן המצווה. מותר לך להעדיף את טובתך גם אם היא עלולה לפגוע בחברה לעבודה.

מהתאור שלך יתכן שהחברה נמשכת לאנשים אסרטיביים - יכול להיות שההתנהגות שלך כלפיה שנראית לך חסרת סבלנות וחסרת טאקט מושכת אותה.
לפעמים הדרך הטובה ביותר להתמודד היא לומר את האמת בסגנון:
"אני מחבבת אותך אבל לא מרגישה קרובה מספיק כדי להתחבק איתך".
וכנ"ל לשאלות האחרות שלה. יתכן שהיא רצתה לשמוע ממך תגובה אסרטיביות כפי שכתבת: "מה, על כל דבר את שואלת למה?"
אבל אני מבינה אותך, כנראה לא הרגשת מספיק בנוח כדי לדבר איתה בכנות על הרגשות האמיתיים שלך. זו לא בושה לומר לאדם את האמת.
מצד שני זו גם לא חובה.

 

[מרתה אולוביץ]

 

[שחר חרישי]

אופירה, את כל כך מיטיבה לתאר את החוויה.

תדהמה, אכן. גם אצלי היה ממש ככה, את יודעת? גם אצלי הבית היה המקום שבו תמיד הייתי לא בסדר ואף פעם פעם לא הבנתי למה, או מה צריך לעשות כדי כן להיות בסדר.
מעניין למה זה חזר אליך עכשיו, ואם זה חלק מתהליך החלמה שאת עוברת...
חיבוק.

 

[מישהי1631]

שולחת חיבוק.

מזדהה איתכן - אופירה, אוראור ושחר.

 

[Mלכת השלג]

וואו.

אני כל כך מזדהה עם התיאור שלך, ממש מילה במילה. הכעס התמידי, הביקורת, הצעקות והתפרצויות הזעם, הברוגזים והשתיקות, ההשפלות. וגם אני לא הבנתי מה פגום בי, מה לא בסדר, מה יש בי שמהווה "סדין אדום" עבורה. לשמחתי אני לא סובלת מפלאשבקים. זוכרת בראש, מנותקת רגשית. היחס כלפי "סתם" עבר אינטגרציה לתוך האישיות שלי ועד היום אני מתכווצת בכל פעם שמישהו צועק או סתם כועס עלי... חסרת ביטחון, אסרטיביות ויש האומרים גם חוט שדרה.
בכל אופן אני כל כך מצטערת על הפלאשבקים שאת חווה וגם על הפגיעות מצד אנשי מקצוע שאמורים לעזור. הלוואי שהייתי יכולה להקל עלייך איכשהו.
שולחת חיבוק של חברה לקרב ומקווה איתך להקלה ורגיעה.