פלאסטיק
עבודה, בית, משפחה, תפסו הכל (גם אם באהבה) העיר הזאת, שפעם הייתה קרקע בתולה, הצמיחה בניינים, מתוכה בקעו גורדי שחקים. נראה כמו שכולם חצצו ביני לבין הים. כמה רטוב, כמה טוב. סוף סוף אחרי אולי שנה, חזרתי אל הים, לא אותו ים בדיוק. בניינים בניינים התקרבו אליו עוד ועוד, כמו שרצו לבלועו שלם. נפתח מינימרקט, וכבר אין שם את המוכר הזקן שהלך ומכר ארטיק-קרח. אבל את המים האלו אף כוח לא יוכל לקחת, הם שם מקדמת דנא, עדיין כמו מחכים רק לך. נכנסתי והמים עטפו אותי, ניקו אותי מכל מה שבחוץ, מכל הלכלוך הזה. כמה שעות הייתי בתוכו, כלא רוצה לעזוב, והוא עטף אותו באהבתו. כשיצאתי מהמים ושמתי על עצמי את הבגדים, הרגשתי ישר, נשרפתי. ככל שהעמקתי בהליכתי בעיר לעבר ביתי, הרגשתי את הכאב גדל, שורף עמוק בפנים. למחרת בבוקר שמתי על עצמי את החליפה, כמה כבדה הייתה היא על עורי הצרוב, כמה הכאב עוד גדל. הפגישה נדחתה, שמה אותי לשוטט חסר מעש בקניון, כמה שפעם יכולתי להעביר פה יום, אבל היום הזמן כמו עמד מלכת, והכאב רק גבר. כל חנות נראתה כמו שרתמה רעיון ישן אחר ועשתה לו רומנטיזציה, בובות קטנות מפלאסטיק, בבית קטן מפלאסטיק, עם לב קטן מפלאסטיק. כולם כמו הולכים מהופנטים אחרי הרעיונות הצבועים(הצבוֹעים?)בצבעי פסטל שלווים ומקהיי חושים, מכורים לחיים שלא שלהם. ככל שהלכתי יותר בין כתלי הקניון הרגשתי עוד ועוד מבטים נעוצים בי, מבטים סולדים כמו אומרים לי"אתה לא שייך לפה". הפגישה הסתיימה, חזרתי למשרד, וגם שם המבטים לא פסקו, הבוס אמר לי שאני נראה נורא, ואולי עדיף שאלך הביתה באמת עדיף. בבית עמדתי מול המראה והסתכלתי על פניי המתקלפות והעור האדום, ונח מבטי על עיני העייפות, מותשות מהימים האחרונים. או שאולי הייתי מותש כל הזמן ורק עכשיו אני מרגיש את זה? ישבתי על המיטה והתחלתי לקלף את העור השרוף. עד שבקעתי כמו חדש מתוך העור השרוף. על המיטה לצידי היה עדיין העור שקולף, כולו חתיכות פלאסטיק שקוף וחונק
עבודה, בית, משפחה, תפסו הכל (גם אם באהבה) העיר הזאת, שפעם הייתה קרקע בתולה, הצמיחה בניינים, מתוכה בקעו גורדי שחקים. נראה כמו שכולם חצצו ביני לבין הים. כמה רטוב, כמה טוב. סוף סוף אחרי אולי שנה, חזרתי אל הים, לא אותו ים בדיוק. בניינים בניינים התקרבו אליו עוד ועוד, כמו שרצו לבלועו שלם. נפתח מינימרקט, וכבר אין שם את המוכר הזקן שהלך ומכר ארטיק-קרח. אבל את המים האלו אף כוח לא יוכל לקחת, הם שם מקדמת דנא, עדיין כמו מחכים רק לך. נכנסתי והמים עטפו אותי, ניקו אותי מכל מה שבחוץ, מכל הלכלוך הזה. כמה שעות הייתי בתוכו, כלא רוצה לעזוב, והוא עטף אותו באהבתו. כשיצאתי מהמים ושמתי על עצמי את הבגדים, הרגשתי ישר, נשרפתי. ככל שהעמקתי בהליכתי בעיר לעבר ביתי, הרגשתי את הכאב גדל, שורף עמוק בפנים. למחרת בבוקר שמתי על עצמי את החליפה, כמה כבדה הייתה היא על עורי הצרוב, כמה הכאב עוד גדל. הפגישה נדחתה, שמה אותי לשוטט חסר מעש בקניון, כמה שפעם יכולתי להעביר פה יום, אבל היום הזמן כמו עמד מלכת, והכאב רק גבר. כל חנות נראתה כמו שרתמה רעיון ישן אחר ועשתה לו רומנטיזציה, בובות קטנות מפלאסטיק, בבית קטן מפלאסטיק, עם לב קטן מפלאסטיק. כולם כמו הולכים מהופנטים אחרי הרעיונות הצבועים(הצבוֹעים?)בצבעי פסטל שלווים ומקהיי חושים, מכורים לחיים שלא שלהם. ככל שהלכתי יותר בין כתלי הקניון הרגשתי עוד ועוד מבטים נעוצים בי, מבטים סולדים כמו אומרים לי"אתה לא שייך לפה". הפגישה הסתיימה, חזרתי למשרד, וגם שם המבטים לא פסקו, הבוס אמר לי שאני נראה נורא, ואולי עדיף שאלך הביתה באמת עדיף. בבית עמדתי מול המראה והסתכלתי על פניי המתקלפות והעור האדום, ונח מבטי על עיני העייפות, מותשות מהימים האחרונים. או שאולי הייתי מותש כל הזמן ורק עכשיו אני מרגיש את זה? ישבתי על המיטה והתחלתי לקלף את העור השרוף. עד שבקעתי כמו חדש מתוך העור השרוף. על המיטה לצידי היה עדיין העור שקולף, כולו חתיכות פלאסטיק שקוף וחונק