רשימה חלקית
של מילים יחידאיות בתנ"ך (בנוסף לאלה שציינה שבולת): וְהָאסַפְסֻף (במדבר י"א, ד) בָתָה (ישעיה ה', ו) גָּלְמִי (תהלים קל"ט, טז) הַהַרְמוֹנָה (עמוס, ד' ג) חָרֻם (ויקרא כ"א, יח) וּבְלוּלִּים (מלכים א', ו', ח) מַאְפֵּלְיָה (ירמיה ב', לא) הַסְּתָו (שיר השירים ב', יא) עֶדְנָה (בראשית, י"ח יב) הַפַּרְשְׁדֹנָה (שופטים ג', כב) צָרְכֶּךָ (דברי הימים ב', ב', טו) קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כ"ו, יג) רַפְסֹדוֹת (דברי הימים ב', ב', טו) בַּשְּׂמִיכָה (שופטים ד', יח) תַּרְבּוּת (במדבר ל"ב, יד)
אמנם הבאתי את המילים בצורתן המקורית, אך אין הן קיימות בשום צורה אחרת. ויש עוד מאות, אם לא אלפי מילים יחידאיות. רבות מהן השתלבו יפה בעברית החדשה, לרוב במשמעות שונה מהמקורית, שלא הובנה כראוי. צורות יחידאיות יש הרבה יותר. למשל, הצורה מְאֹדֶךָ (דברים ו', ה) היא צורה יחידאית, אף על פי שהמילה "מאוד" אינה יחידאית כלל. בעלי המסורה ציינו בהערותיהם (מסורה קטנה ומסורה גדולה) צורות יחידאיות, וגם צורות שמופיעות פעמים בודדות. לפי חוק זיפף (Zipf), בכל טקסט בשפה טבעית, ישנן מעט צורות שכיחות מאוד, והרבה צורות נדירות מאוד. אם מסדרים את הצורות על ציר ה-x בשכיחות יורדת (משמאל לימין), כאשר ציר ה-y מציין את מספר ההופעות של כל צורה, מקבלים
גרף מעין זה. אם מציגים את הצירים באופן לוגריתמי, מקבלים קו ישר, כפי שמדגים
הגרף שכאן. למעשה, באמצעות חוק זיפף אפשר לבדוק אם קורפוס מסויים הוא שפה טבעית, אפילו בלי להבין את הטקסט שבו.