כשסאם עוזב, לוקחות לדין כמה שניות לקלוט מה קרה.
הוא ממצמץ ותוהה מה לעזאזל קרה עכשיו. מכתב הקבלה של סאם עוד זרוק, מקומט על השטיח, זנוח מאחור, ומבט מהיר מגלה לדין שכך גם שתי חולצות, זוג מכנסיים והאקדח של סאם. אולי גם הוא.
ג'ון כבר לא שם, ודין ממשיך לבהות בדלת; כי סאם עזב, וג'ון אמר לו לא לחזור, ודין פשוט לא מבין.
כשסאם עוזב, לוקחות לדין כמה שעות להפנים הכל.
דין יושב על המיטה במוטל, שקצת חורקת כשהוא נעמד, ופוסע אל הדלת. המשקוף נסדק מכוח הטריקה ודין פורש יד רועדת על הדלת.
הוא פותח בקבוק בירה, חוזר אל המיטה ומחכה. הוא יודע שסאם לא יעשה את זה, לא יעזוב אותו. הוא וג'ון תמיד רבו, אבל סאם יודע שהמשפחה היא מעל הכל, שהוא המשפחה של דין, והוא לא עזב, אין שום סיכוי.
הוא מחכה לסאמי שיחזור במשך שלוש שעות, דרוך ומוכן, מזנק על רגליו עם כל פנס מכונית חולפת. הוא עוד מחכה לו כשג'ון חוזר מהפאב, שיכור לגמרי; הוא מסריח מג'ין, ודין לא חושב שהוא אמור לראות את אבא שלו במצב כזה. רק כשג'ון נשבר ופורץ בבכי, צונח על ברכיו וקובר את פניו בידו, דין מבין.
כשסאם עוזב, לוקחים לדין כמה ימים להתאפס על עצמו.
ג׳ון שותה ושותה ושותה, ודין לא בטוח מה לעשות, אז הוא פשוט הורג כל מה שהוא יכול, ונוהג, ובעיקר שותק.
החיים שלהם מורכבים מהרבה שתיקות בלי סאם, ודין מתגעגע. הוא מתגעגע לשיחות ולצחוק, זין, הוא אפילו מתגעגע לריבים של סאם וג׳ון. לרעש ולחיים ולחיוכים, לגומות לחיים ועיניים חמות.
הוא רוצה להגיד לו שהוא כלבה, ושסאם יקרא לו אידיוט. הוא רוצה לקרוא לו סאמי ולצעוק עליו שיפסיק לגבוה.
הוא רוצה להכריח את סאם לשמוע את המוזיקה שהוא רוצה לשמוע, לאכול צ׳יזבורגר ולצחוק על סאם כי הוא לקח סלט.
כשסאם עוזב, לוקחים לדין כמה חודשים להתרגל.
בהתחלה, הוא עוד יוצא בבקרים וחוזר עם שלוש כוסות קפה. ג׳ון נאנח והלב של דין נשבר טיפה יותר, אז הוא שופך את הכוס השלישית בכיור וממשיך לשתוק.
ולפעמים, לפעמים הוא עוד מחפש את סאם במראה האחורית, קורא או ישן או מסתכל עליו בחזרה. אבל סאם עזב, עזב את אבא ואת הצייד ואת דין, ודין צריך להזכיר את זה לעצמו מידי פעם.
בכל פעם שהוא מתעורר בחדר מוטל עם שתי מיטות, בכל פעם שג׳ון קונה עוד בקבוק דניאלס, בכל פעם שהוא פשוט רוצה לדבר עם מישהו, החלל הריק שסאם השאיר בלב שלו גדל מעט.
כשסאם עוזב, דין מתחיל לחלום.
בהתחלה, הוא חולם זיכרונות. על הפעם ההיא, כשג׳ון נסע וסאם פחד מהרעמים כל כך, עד שהוא זחל למיטה של דין, רועד ומעורער. הוא חולם על היום בו הם ירו בחזיר הבר ההוא, נזכר במבט הגאה של סאם, בחיוך שלו. הוא חולם על אלפי פעמים בהן הוא סיפר בדיחה אידיוטית לגמרי, רק כדי שסאם יוכל להסתכל עליו במבט הזה שלו, המבט שדין יודע ששיך רק לו, עם עיניים מכווצות ופה פתוח בגיחוך, וימלמל עד כמה דין אידיוט. הוא חולם על היום בו סאם עזב.
ואז החלומות משתנים. הוא לא בטוח מתי, או למה, אבל הלילות שלו מתמלאים בגווים חזקים, בגומות ובסאמי. הוא מתעורר סמוק, ולפעמים קשה, ומתפלל שג׳ון בחיים לא יגלה.
עם כל לילה שעובר, החלומות הופכים מפורטים יותר. עוד נקודת חן על הסנטר של סאם, עוד גניחה, כתם נוסף שמתווסף לסדין מיטת המוטל. השיער של סאם מתארך טיפה, וככה דין חולם עליו, גומות לחיים עמוקות וקצוות שיער שנופלות על עיניים צוחקות.
כשסאם עוזב, דין יודע שהוא בחיים לא יתרגל.
סאם היה המשפחה. הוא שמר עליהם ביחד, וכשג'ון מציע שהם יתפצלו, דין פשוט מהנהן. סאם כבר עזב, וכולם עוזבים בסופו של דבר ומוטב מוקדם ממאוחר. אז הוא נשען על בייבי, צופה בג'ון מתרחק בג'יפ שכור על כביש העפר, לכיוון מכשפה בניו המפשיר, ופונה אל מקרה שנראה כמו ערפדים במערב ארקנסו.
הוא לא בטוח אם הוא יכול להגיד שהוא לבד. הוא היה לבד בשבעת החודשים האחרונים באותה המידה כמעט, אבל חדר המוטל גדול מידי, ודין לא יכול לנשום. הוא שולף את אקדח האנפילד 2א' של סאם מכיס צדדי בתיק שלו ומלטף את הצילינדרים.
הוא זוכר את היום בו הם הרכיבו אותו, ביום ההולדת החמש-עשרה של סאם. הוא לא היה טוב במיוחד והקנה היה עקום, אבל סאם שמר אותו מתחת לכרית בכל לילה. ובדיוק כמו דין, גם האקדח נשאר מאחור, בעולם אחר שדין יודע שסאם רק רוצה לשכוח.
הוא עייף, אולי יותר משהיה בכל חייו, כי שבעת החודשים האלו עייפו אותו ולפעמים דין חושב שהוא לא יכול יותר. החלומות על סאם לא נגמרים, ובכל פעם שהוא מתעורר מאחד מהם הוא קשה וכועס, על סאמי ובעיקר על עצמו, הוא מרגיש את הנשמה שלו נדחקת יותר פנימה, את העור שלו הופך קשה יותר, פחות חדיר.
כשסאם עוזב, דין מגלה כמה הוא בודד.
הוא חושב על הלילה בו אמא מתה, על סאם מכורבל בידיים שלו ועל אש ועשן. הוא חושב על כל חגי המולד שהוא וסאמי העבירו בחדרי מוטלים מוזנחים, ועל חג המולד שמתקרב.
הנסיעות שלו ארוכות, מלאות בזפלין ושתיקות, ומידי פעם הוא מעביר בהיסח הדעת יד על ראשי התיבות החרוטים של סאם.
לפעמים הוא חוזר למוטל עם מישהי, אבל בדרך כלל הוא פשוט לבד; שתוי, לפעמים גם פצוע, וכועס; כי סאם לא שם והוא לבד וצריך אותו, כי הוא סאמי, והוא לא היה אמור לעזוב.
זה מוזר לו, לערוך את המחקרים לגמרי בעצמו, לדעת שאין לו על מי לסמוך ולמי להתקשר. אולי לג'ון, אבל כבר שנים שהוא לא סומך עליו, כבר שנים שהוא יודע שג'ון מסונוור בידי המטרה והנקמה, ודין יודע שהוא לבד.
כשסאם עוזב, עוברים שנה ושלושה חודשים לפני שדין נשבר.
הוא מטפל ברוח בעייתית בוושינגטון כשהוא רואה את המצבה ההיא. אותיות שמו של אחיו הקטן חרוטות באבן, שונות לגמרי מראשי התיבות באימפאלה, ודין מתפרץ.
הוא לא שמע מסאם כבר למעלה משנה והוא דואג ומתגעגע. הוא מנפץ את המצבה וחובט בשוטר הראשון שמגיע לזירה לפני שהוא מצליח להתחמק משם. תוך שתיים-עשרה דקות הוא על כביש 203 בכיוון דרום, לכיוון סטנפורד.
הוא נוסע כמעט כל הלילה וחושב על להתקשר לג'ון עשרות פעמים, אבל כשהוא מגיע הוא לא בטוח מה לעשות. הוא רוצה לדבר עם סאם ; לקנות לו בירה ולקחת אותו למועדון חשפנות שהוא ישנא, לספר לו אלפי בדיחות חדשות שהוא למד ומאות סיפורים על המסעות האחרונים שלו. הוא רוצה להגיד לו שג'ון לא מפסיק לשתות ושהוא לא מפסיק לחלום.
במקום זאת, הוא יושב באימפאלה ומסתכל. סאם צוחק מבדיחה של מישהו אחר ודין מחייך, כי הוא צדק והשיער שלו באמת ארוך יותר. סאם נראה כל כך שונה, בוגר יותר, כמעט גבר, כמעט נורמאלי. דין רוצה לנער אותו ולגרור אותו משם, להושיב אותו באימפאלה ולנסוע כמה שיותר רחוק.
אבל הוא פשוט ממשיך להסתכל. סאמי, סאמי שלו, מוקף בחברים. הוא חובש כובע מצחייה אידיוטי ודין רוצה שהוא ידע כמה מטומטם הוא נראה בו. הם יושבים בקבוצה גדולה בבר של האוניברסיטה ודין נדרך כשנערה בלונדינית מצטרפת אליהם, מנשקת את סאם ומתיישבת על ברכיו.
דין רוצה ללכת משם. הוא רוצה ללכת משם ולנסוע הביתה, אבל אין לו בית לנסוע אליו, אז הוא פשוט נוסע מערבה. הוא לא רוצה לחזור לשם אף פעם,אבל הוא מוצא את עצמו שם, בסטנפורד, פעם בכמה חודשים. הוא מוצא את עצמו צופה בסאם מתקדם ומתפתח ובלעדיו.
בפעם השביעית שהוא מגיע, הוא מסתכן. זה האלווין והוא עייף ואולי אפילו רוצה להיתפס, אז הוא פוסע אל הבר, מזמין וויסקי, מתיישב בתא קטן בפינה וסומך על העשן והאורות שיסתירו אותו. סאם שם והוא נראה מאושר. הוא עם קבוצה קטנה יחסית של חברים והוא שותה בירה שדין היה רוצה להיות זה שקנה לו. מרחוק, נראה שהם חוגגים משהו ודין רוצה שסאם בחיים לא יפסיק לחייך ככה. גם הבלונדינית שם והוא עוד לא בטוח איך קוראים לה; היא לבושה כמו אחות ומנשקת את סאם ודין מקנא יותר משהוא אי פעם יסכים להודות.
דין יודע שבקרוב הוא ידבר איתו, יספר לו שג'ון נעדר כבר כמעט שבועיים ושהוא לא יכול לעשות את זה לבד, אבל סאם כל כך קרוב ודין מפחד. הוא מחליט לגשת אליו אחר כך, לתת לו עוד כמה שעות של נורמאליות ושל אושר.
הנערים שמולו מדברים וצוחקים ודין שותה ושותק, שולח בסאם מבטים חטופים ומקשיב בחצי אוזן. אחד הנערים בשולחן ממלמל משהו וקורץ אל סאם ודין מתכווץ בכיסאו.
"תפסיק להיות כזה אידיוט, ברוס." סאם משיב לו. זה לא בדיוק אותו המבט, העיניים שלו צוחקות יותר והפה שלו חושף מעט יותר שיניים, אבל סאם מביט בנער שמולו במבט שלו. במבט של דין.
