פיק שלי...

The Walrus

New member
פיק שלי... ../images/Emo58.gif

(הפיק כולל ספויילרים עצומים לספר השישי!!!) טוב, אז אחרי הספר השישי, ניסיתי לכתוב את סיום הסדרה... הפיק מחולק ל3 פרקים: -הקרב הסופי בין הארי לוולדמורט -הגילוי של אחרי (בכל ספר חוץ מהשישי יש מין קטע כזה שדמבלדור מסביר להארי הכל... לא?) -ומין סיום, של מה שקרה אחרי העלילה. טוב, אז: פאנדום- הארי פוטר. שיפ- אין ממש, אבל יש קצת: רון\הרמיוני, הארי\ג'יני, פלר\ביל, טונקס\לופין ועוד כמה... דירוג- pg, לדעתי. תקופה- שנתיים אחרי הספר השישי. תקציר- הוגוורטס נסגר עקב אירועי השנה השישית, והארי יוצע למסע ההורקרוקסים, שאותו משלים בזכות מידע רב שקיבל מRAB המסתורי. לאחר שכל ההורקרוקסים הושמדו, יוצא הארי לקרב הסופי באמת... כל הפרקים ביחד הם 9 וקצת עמודי word. מקווה שתאהבו!
 

The Walrus

New member
בהודעות, פרק 1 ../images/Emo58.gif

תקציר הפרקים הקודמים... הוגוורטס נסגר עקב האירועים בשנה השישית. הארי יצא למסע בעקבות ההורקרוקסים. במהלך כל הספר הוא קיבל עזרה מRAB המיסתורי, אם כי אין לו מושג מי זה. RAB סיפק לו מידע על מיקום ההורקרוקסים, זהותם, ופרטים נוספים. למען האמת, הוא קיבל ממנו עזרה בקשר לכל ההורקרוקסים, מלבד התליון, שניתן לו בידי לא אחר מאשר – דובי גמדון הבית. בסופו של דבר הארי השמיד את כולם, מלבד וולדמורט עצמו. לאחר שמצא את המפקדה של אוכלי המוות ופרץ את ההגנות שלה, הארי נכנס מלווה בגלימת ההיעלמות בשביל העימות הסופי. ועכשיו לפיק עצמו: פרק אחד: הקרב הסופי. החדר היה אפל, והיה ריק יחסית. הייתה בו מראה בצד החדר, וכמה חפצים שהארי העדיף לא לדעת מה הם עושים. בהמשך החדר עמד לורד וולדמורט, ולידו כמה אוכלי מוות. נראה שווולדמורט לא היה שם לב להארי גם אם לא היה בלתי נראה – הוא היה שקוע בפיסת קלף כלשהי. בזמן שהארי נכנס לחדר, פניו של וולדמורט השתנו. הוא היה מופתע. "זה לא הגיוני..." מילמל וולדמורט. "מה, אדון?" שאל קולו של לוציוס מאלפוי מאחד המסיכות (אזקבאן נפרץ ולוציוס ברח). "פוטר". אמר וולדמורט. "הארי פוטר הרגע נכנס לחדר. הוא הצביע בשרביטו למקום בו הארי היה, וצעק "אבדה קדברה!". הארי התעתק בזמן, ועכשיו היה בצידו השני של וולדמורט. אבל גלימת ההיעלמות ירדה ממנו בגלל הרוח שיצר הקסם, ועפה דרך החלון. "ערב טוב, פוטר" אמר וולדמורט. "חשבת להיכנס לכאן בגלימת ההיעלמות שלך? טיפש שכמוך. באמת חשבת שלא נחשוב על זה?". הוא הצביע על פיסת קלף שהייתה בידו. זאת הייתה מפה שהזכירה את מפת הקונדסאים, מלבד זה שהייתה קטנה יותר – היא הראתה רק את החדר. "ניתן לראות כאן כל מי שבחדר, למקרה שאחד האנשים של מסדר עוף החול יתחזה לאחד מאוכלי המוות בעזרת שיקוי פולימיצי. זה לא שהם לא ניסו... אבל עלינו עליהם בזכות זה" אמר וולדמורט, וחייך. "אבל היה לזה שימוש נוסף, לא? העליתי על דעתי גם שמישהו השתמש בגלימת היעלמות או בלחש הנגזה, והנה זה עבד". הארי עמד שם, נחוש בדעתו להרוג את וולדמורט. התחבולה שלו לא עבדה, אבל זה לא משנה. עכשיו זה רק הארי ו-וולדמורט. "טוב, אז באת לכאן כדי להרוג אותי, לא? באמת חשבת שתוכל לנצח אותי? באמת חשבת ש..." "אבדה קדברה!" הארי ניצל את ההזדמנות שוולדמורט דיבר, וירה עליו קרן אור ירוקה. היא איכשהו נראתה קטנה יותר, אבל זה לא משנה. הקללה פגעה בוולדמורט ישירות בחזה, והוא נפל אחורה. הארי לא האמין שוולדמורט מת. זה היה קל מידי, זה לא הגיוני... הוא לא עיקל, אבל אז... וולדמורט קם על רגליו. הוא צחק, צחוק קר וגבוה, חזק מתמיד. "טיפש שכמוך... באת להרוג אותי, אבל אתה בעצמך עוד לא יודע להטיל קללת מוות?" וולדמורט חייך. "לא חשבת לבדוק אם אתה יכול לפני שתבוא אלי? אתם מבינים" – הוא פנה לאוכלי המוות – "הילד הזה אמור להרוג אותי בסופו של דבר..." הארי עמד שם, קפוא למקומו. וולדמורט צדק – הוא באמת היה טיפש... הוא לא ניסה מעולם את קללת המוות, ועכשיו, הוא עומד מול וולדמורט, בלי יכולת להרוג אותו... "המסע נגמר כאן, הארי" אמר וולדמורט בחיוך. "תגיד יפה שלום... אבדה קדברה!" הארי התעתק עוד פעם, למקום אחר בחדר. וולדמורט ניסה שוב אבל הארי הצליח להתחמק שוב. "בסוף זה יפגע בך, ילד טיפש... תברח ככה לנצח?". אין לו ברירה, הוא חייב לברוח מכאן ולחזור מאוחר יותר, אחרי שידע את הקללה... אבל ברגע שהמחשבה הזאת עלתה בראשו, הקללה של וולדמורט פגעה לו ישירות בחזה. הארי הביט למעלה – הוא לא שמע את וולדמורט אומר שום לחש... הוא תהה מה פגע בו. הוא ללא ספק עוד חי, הוא לא מרגיש כאב, והוא שולט במחשבותיו... אז מה קרה? מה זה משנה? הוא חייב לברוח, ומהר... הוא ניסה להתעתק. הוא עצם את עיניו וחשב על הוגסמיד... אבל משהו עצר בעדו. "קללה נגד התעתקות" אמר וולדמורט. "כמה פשוט... עכשיו אתה לא יכול לברוח. אבדה ק..." "אציו!" הארי השלים את הלחש שנייה לפני שוולדמורט השלים את הקללה. הראי שעל הקיר טס לכיוון הארי וספג את הקללה במקומו. הראי התפוצץ לחלקים, והארי גונן על פניו. "כמה חכם, הארי" אמר וולדמורט. "תנפץ את כל החדר... זה חסר טעם. אין לך מה לעשות" הארי ידע שאין טעם... הסוף מתקרב. וולדמורט התקרב להארי, והניף את שרביטו... "אבדה קדברה!" הארי לא הספיק לזוז, לא הספיק להתנגד, אבל משהו קרה... וולדמורט נעצר עם שרביטו באוויר, הוא נראה המום... ואז, לאט, בקשת חיננית... הוא נפל על הרצפה, מת. הארי לא עיקל את זה. וולדמורט... מת... הוא הסתכל לראות מי הטיל את הלחש. זה היה אחד מאוכלי המוות. הוא היה במסכה. אבל הקול היה מוכר להארי... אבל לא, זה לא הגיוני... "אימפדימנטה!" אוכל המוות שהרג את וולדמורט צעק, וכיוון את שרביטו לשאר אוכלי המוות. הם היו המומים מכדי להגיב. הוא פגע בכולם עם אותו לחש, עד שכולם שותקו זמנית. "בוא, הארי, צריך לברוח מכאן... תעשה כמוני" הוא פנה לאח שבפינת החדר, לקח אבקת פלו וצעק "ספינר אנדס!". הוא נעלם בלהבות. הארי, המום, החליט לעשות כמוהו. הוא הסתחרר בין הלהבות, ולבסוף הגיע לביתו של סוורוס סנייפ ברחוב ספינר אנדס. הוא היה חשוך ואפל. אוכל המוות עמד ליד השולחן. בתנועה איטית, הוא הוריד את המסכה. זה היה סוורוס סנייפ.
 

The Walrus

New member
בהודעות, פרק 2 (ספויילר)

פרק 2: האמת. "שב, הארי" הוא אמר. הארי התיישב, עדיין בהלם... סנייפ הרג את וולדמורט. זה לא מסתדר, לא מסתדר בכלל... "תירגע, הארי, זה נגמר" אמר סנייפ. "זה נגמר, הוא לא יחזור עוד". "אתה..." אמר הארי בקושי. הוא התקשה למצוא מילים. "הייתי בטוח שאתה אוכל מוות!" פלט הארי. להפתעתו, הבעתו של סנייפ השתנתה. לפתע הוא היה נראה עצוב. "כן, טוב... הייתי צריך. הקרבתי את עצמי". אמר בקושי. "אתה הרגת את דמבלדור!" צעק הארי. "כן... זה לא היה דבר פשוט לעשות" מלמל סנייפ. "אבל ידעתי שאני חייב... כמה מוזר שזה נשמע, בזה שהרגתי את אויבו הגדול של אדון האופל, בעצם עשיתי צעד משמעותי בדרך להרוג אותו". "מה?" אמר הארי. "אולי תתחיל מהתחלה?" "טוב" אמר סנייפ. "אתה מבין, בתקופת המלחמה הראשונה, דמבלדור היה זקוק לכמה שיותר מידע על מעלליהם של אוכלי המוות. בעזרת המידע הזה הוא מנע מקרים רבים שהיו יכולים להסתיים לא טוב". הארי תהה לאן הוא מוביל, אבל הקשיב, מרותק. "מקור המידע העיקר של דמבלדור היה מרגלים" אמר סנייפ בפשטות. "אם כי, כל העסק היה ממש לא פשוט. חלק גדול מהמרגלים נתפסו ונהרגו, ומרגלים אחרים המשיכו בעבודתם, אם כי לא הצליחו להתקרב מספיק לאדון האופל כדי למסור לדמבלדור מידע משמעותי. מרגל שהיה מספיק קרוב לוולדמורט כדי לשמוע ממנו על תוכניותיו היה אוצר אמיתי. היו מעטים שהצליחו לעשות זאת. אחד מהם, כפי שכבר שיערת, היה אני. לאחר שאדון האופל חזר, אני לא הייתי במסיבת היוולדו מחדש. אני חזרתי אליו שעתיים אחרי זה. בשעתיים האלה יצא לי לדבר עם דמבלדור בזמן שאתה ישנת. סיכמנו על תשובות מספקות לכל שאלה שאדון האופל היה עלול לשאול אותי. חזרתי לעבודת הריגול. כאשר לוציוס והאחרים נכשלו במשימתם להשיג את הנבואה וחלקם נתפסו ונשלחו לכלא, ערכם ירד בהרבה בידי אדון האופל. אדון האופל שלח למשימה את התומכים הגדולים ביותר שלו, וכאשר אלה נתפסו הוא היה חייב למצוא מחליפים. אני הייתי אחד מהם. הייתי קרוב לאדון האופל כמו שאף מרגל מעולם לא היה. דמבלדור הבין את זה, ואמר שצריך לשכנע את וולדמורט שאני עבדו הנאמן ביותר. דמבלדור נתן לי משימה, את המשימה הקשה ביותר שאי פעם קיבלתי. דמבלדור הורה לי להרוג אותו. בהתחלה לא הסכמתי. זה היה יותר מדי בשבילי, אבל הוא התעקש. הוא אמר לי שהוא ימות ממילא, שכן אדון האופל ישלח אוכלי מוות רבים למשימה, ואם זה לא יהיה סנייפ זה יהיה אוכל מוות אחר. הוא ידע שהוא עומד למות, ושיכנע אותי שיש להפיק ממותו את מירב התועלת. האדם שיהרוג אותו יקבל כבוד עצום מאדון האופל, הוא יהיה עוזרו הנאמן ביותר. אבל וולדמורט לא נתן לי את המשימה. הוא נתן אותה לדראקו מאלפוי. אמרתי למאלפוי שאני רוצה לעזור לו, כדי שהוא יגיד לי מה התוכנית שלו. אני אגרום לכך שהוא אכשל, ואעשה זאת במקומו. אם כי מאלפוי לא הסכים להגיד לי, בטענה שאני רוצה את התהילה לעצמי. דמבלדור אמר לי לרדת מהעניין, כי הוא יודע שדראקו לא יצליח להרוג אותו. ברגע שהוא יכשל אני אעשה זאת. ואז, יום אחד, דמבדלור חזר לטירה וגילה את האות האפל מעל בית הספר. הוא מיד הבין שזה היום שמאלפוי בחר בשביל להרוג אותו. הוא חזר ממסע ארוך איתך והיה חלש מאוד. אפילו שזה עלה לו בכוח רב, הוא שלח אותך להעיר אותי. לא תהית, מדוע דמבלדור רצה דווקא אותי, ולא את מדאם פומפרי שתרפא אותו? למה דמבלדור אמר דווקא לי מכולם לבוא? הוא הבין שמאלפוי מתכוון לבצע את התוכנית שלו היום. אני הייתי חייב להיות ער, כדי להיות מוכן לקחת את המשימה ברגע שמאלפוי יכשל. לרוע המזל, מאלפוי הגיע אל דמבלדור לפני שאתה בכלל יצאת לכיוון שלי. דמבלדור, שהבין שלא תגיע בזמן, הקפיא אותך במקומך. למרבה המזל, למטה התקיים דו-קרב בין אוכלי המוות לחברי המסדר. פרופסור פליטיק הלך לקרוא לי ולהעיר אותי. הצלחתי להגיע בזמן כדי לעשות זאת בעצמי". הארי לא האמין למשמע אוזניו. זה לא הגיוני... או שאולי כן? "אתה מבין? היה לי קשה, כמעט נכשלתי. דמבלדור, שראה זאת, ביקש שאעשה זאת בלי שהאחרים עלו על זה. שדמבלדור התחנן בפני, הוא התחנן שאהרוג אותו ולא אתחרט. שאר אוכלי המוות הניחו שדמבלדור מתחנן על חייו, ולא ייחסו שום חשיבות לעניין. אתה רדפת אחרי. חסמתי את כל הקללות ממך, אם כי מנעתי מאוכלי המוות האחרים לתקוף אותך בטענה שאדון האופל רוצה אותך לעצמו. בלי ששמת לב, הצלתי אותך. התוכנית של דמבלדור עבדה בצורה מושלמת. אדון האופל ראה בי את משרתו הנאמן ביותר. הוא גילה לי על זהות ההורקרוקסים ומיקומם. אני מסרתי את המידע לך, בשם בדוי, כמובן". "אתה הוא RAB?" שאל הארי בפליאה. "כן". אמר סנייפ בפשטות. "אבל ראשי התיבות של השם שלך הם לא RAB. אני חיפשתי מישהו שהם שלו מתאים לשלושת האותיות האלה!" אמר הארי בפליאה. סנייפ צחק. "ידעתי... אתה מבין? זאת הייתה הטעיה. היה ברור לי שגם אתה וגם אדון האופל במקרה שהוא יגלה על RAB יחפשו מישהו עם ראשי תיבות דומות, ולא תעלו עלי לעולם." "אבל המכתב... כתבת שאתה עומד למות, לא?" סנייפ צחק שוב. "שיקרתי" אמר בפשטות. "זה הכל למקרה שאדון האופל יגלה על המכתב. ניסיתי ליצור רושם כאילו אני גוסס, כדי שאדון האופל יחשוב שאני לא מהווה לו איום". "אז למה כתבת את המכתב מהתחלה?" "למקרה שאתה או דמבלדור תגיעו למערה. הייתי צריך להעביר לכם באיזשהי דרך שהתליון ההוא היה מזויף, פחדתי שלא תשימו לב, ותחשבו שהשמדתם אותו". "דקה... אז למה לקחת את התליון?" "זה היה מזמן... למעשה, לפני בערך 19 שנה, בתקופת השלטון הראשונה של אדון האופל. שמעתי אותו מדבר עם אוכל מוות אחר על משהו חשוב מאוד שהוחבא במערה ההיא. אוכל המוות לא ידע מה זה. גם אני לא. הלכתי לבדוק, ומצאתי את התליון. הראתי אותו לדמבלדור, אבל גם הוא לא ידע מה זה. זה היה הרבה לפני שפיתח את תאורית ההורקרוקסים. שמרתי את זה אצלי, ליתר ביטחון. כל הזמן הזה התליון האמיתי הוחבא בחדר הנחיצות". "אז למה לא אמרת לדמבלדור אחרי שהוא עלה על התיאוריה, שאתה שומר אצלך הורקרוקס?" "דמבלדור דיבר איתי כמה ימים אחרי הפגישה שלו איתך. סיכמנו להשאיר את ההורקרוקס בחדר הנחיצות עד שהתוכנית תתבצע, עד שדמבלדור ימות. אחרי שהוא ימות, היה עלי למסור לך את התליון בדרך שאף אחד לא יעלה עלי. כפי שכבר שיערת, כמה ימים לפני ביצוע התוכנית, דמבלדור ואני הבאנו את התליון לדובי גמדון הבית. אמרנו לו להביא את התליון להארי פוטר, אבל רק עוד כמה שבועות. דובי היה נאמן לך מכולם, והוא לא יכל להפר פקודה ישירה מפיו של דמבלדור". "אז למה יצאנו למסע ההוא?" "דמבלדור לא ידע איזה מההורקרוקסים אתם הולכים למצוא. הוא חשש שזה התליון... אבל הוא החליט ללכת בכל זאת, כי הוא ידע שיש שם הורקרוקס. ועכשיו, אם תואיל לחכות דקה..." הוא שלף את שרביטו וקרא "אקספקטו פטרונום!". משהו כסוף עצום פרץ מתוך שרביטו ויצא דרך החלון. "מה אתה עושה?" תהה הארי. "שולח למקונגל הודעה. היא תרצה לפתוח מחדש את בית הספר". "היא לא תאמין לך!" אמר הארי. "למעשה, היא כן" אמר סנייפ. "היא יודעת את האמת". "איך?" שאל הארי. "דמבלדור היה צריך לספר למישהו. הוא סמך על מקונגל שבבוא היום שבו אדון האופל ימות, היא תגרום לטיהור שמי. וגם לכך שאף אחד במסדר לא יפגע בי". לפתע חתול עצום וכסוף הגיח מהחלון. הוא פנה לסנייפ, ואז התפוגג והשאיר אחריו פתק. הארי רכן לראות מה כתוב. זה היה כתב ידה של מקונגל, אם כי נראה שנכתב במהירות ולא ברשמיות כמו המכתבים שהוא מקבל כל תחילת שנה. אני כבר באה.
 

The Walrus

New member
פרק 2, המשך (ספויילר)

ולאחר כמה שניות היא אכן הופיע. "פוטר!" היא אמרה. "סוורוס! מה קרה?" סנייפ סיפר לה הכל. בסיום הסיפור היא הייתה בהלם. "קשה לי לעכל... אדון האופל מת... כל המלחמה נגמרה" אמרה בקושי. "פוטר, אני ישמח אם תבוא איתי... אתה יודע איפה אני גרה?" שאלה בקול ענייני יותר. "לא" הודה הארי. "טוב, אז תחזקי ביד שלי ונתעתק ביחד" אמרה. הם התעתקו ביחד לביתה. "ברוך הבא לסלון שלי" אמרה מקונגל. זה היה חדר די מפואר. היא אותתה להארי להתיישב על הספה. "בוא ניגש לעניין, פוטר. הוגוורטס יפתח מחדש. אני מאמינה שרוב המורים הישנים ישמחו לחזור – פליטיק, סלגהורן, ספראוט, האגריד וכולם, אבל חסר לנו מורה בהתגוננות מפני כוחות האופל. וחשבתי... חשבתי אולי אתה תיקח את התפקיד". "אני?" חזר הארי. "אני לא צעיר מדי?". "המקרה שלך הוא מיוחד" אמרה מקונגל. "כבר בגיל 15 הנהגת את קבוצת צבא דמבלדור, והנתונים הראו שכל מי שהיה בקבוצה הזאת קיבל ציון יותר טוב בבחינות". "אבל פרופסור... העבודה הזאת מקוללת" ענה הארי. "קללה נעלמת לאחר מות מטיל הקללה. וולדמורט מת – הקללה שלו לא תעבוד יותר". אמרה מקונגל. "טוב, אני מקבל על עצמי את המשרה" אמר הארי. "עכשיו, תשמעי... שנתיים לא הייתי בקשר עם אף אחד. מה עם רון והרמיוני וכולם?". "טוב..." אמרה מקונגל. "רון והרמיוני מאורסים, הם עומדים להתחתן עוד מעט. גם לופין וטונקס מאורסים. ג'יני, לפי מיטב ידיעתי היא הוויזלית היחידה שנשארה בביתה – גם פרד וג'ורג' שכרו דירה". "בסדר.." אמר הארי. "טוב, אז להתראות". והארי התעתק חזרה לביתו במכתש גודריק.
 

The Walrus

New member
פרק 3 ואחרון (ספויילר).

פרק 3: הסוף. מותו של זה-שאין-לנקוב-בשמו "אני מאוד שמח להכריז על מותו של זה שאין-לנקוב-בשמו" אמר רופוס סקרימג'ר, שר הקסמים אתמול. "אני מאמין שהזמנים האפלים שהיו לאחרונה עומדים להיגמר, אבל עדיין ממליץ לנהוג בבטיחות, למקרה של אוכלי מוות שרוצים לנקום". קהילת הקוסמים קיבלה את ההודעה בשמחה רבה. שמועות רבות התרוצצו על נסיבות מותו של זה-שאין-לנקוב-בשמו, עד שלבסוף אחת הגרסאות אושרה על ידי משרד הקסמים. הארי פוטר, אותו ילד ששרד את המתקפה של וולדמורט בצעירותו, היה נוכח במקום ונלחם מולו, אבל מי שהנחית עליו את מכת המוות היה סוורוס סנייפ, רוצחו של דמבלדור, ומי שכולנו חשבנו שהיה אוכל מוות. הארי פוטר התראיין מביתו במכתש גודריק: "סוורוס סנייפ הוא אכן זה שהרג את וולדמורט. כל הזמן הזה הוא היה בצד הטוב והעביר למסדר המון מידע. הוא רצח את דמבלדור בהוראת דמבלדור עצמו כדי לזכות באמונו של וולדמורט. הוא כרגע מסתתר למקרה שאוכלי המוות ירצו לנקום בו". כמה עמודים אחרי זה, הייתה כתבה אחרת: פתיחתו של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. אתמול הכריזה מינרווה מקונגל, מנהלת הוגוורטס לאחר מותו של דמבלדור, על פתיחת בית הספר מחדש. "לאחר מותו של וולדמורט, אני לא רואה שום סיבה שהוא לא יפתח" אמרה מקונגל, שהתראיינה מביתה. "הורים מוזמנים לשלוח את ילדיהם לבית הספר השנה. גם התלמידים הותיקים שלנו יוכלו לחזור ולהשלים את החינוך שלהם. כל הכיתות יפתחו מחדש, והלמידה תמשיך מהחומר האחרון שנלמד". בתגובה לשאלה על המורים בהוגוורטס ענתה מקונגל: "כבר יצרתי קשר עם רבים מהמורים הותיקים וחלק גדול כבר החזירו לי תשובה שברצונם לחזור ללמד. פליטיק, ספראוט, האגריד וסלאגהורן כבר חתמו על חוזה". "בנוסף, אני רוצה להכריז שהשנה יקח את משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל לא אחר מאשר הארי פוטר. הוא אמנם צעיר, אבל כבר בגיל 15 הנהיג קבוצת לימוד בשם "צבא דמבלדור" ולימד אותם לחשים שונים, והבדיקה מראה שממוצע ציוני הבגרות של כל מי שנכח בקבוצה היו גבוהים בהרבה מהממוצע. פוטר עצמו קיבל קס"ם בבחינה, וצבר יותר ניסיון מעשי מאשר שקוסמים רבים צוברים בכל חייהם. אני לא רואה סיבה לא להעסיק אותו". כל הכתבות האלה היו בעיתון הנביא היומי, כבר בבוקר שלמחרת מותו של וולדמורט. הארי עצמו שכב במיטת ביתו. את הבית הזה שכר במהלך מסע השמדת ההורקרוקסים – היה נחוץ לו מקום קבוע אליו לחזור מהמסעות ולהתרענן קצת. הוא שלח מכתב לרון והרמיוני, בו איחל להם מזל טוב וביקש לבוא לבקר מתישהו. הוא נענה בתשובה חיובית מאוד: להארי היקר, כל כך שמחנו לקבל את המכתב שלך! שמחנו לקרוא בעיתון על סוף המסע שלך, וקיווינו שנחזור להיפגש שוב. המכתב היה ארוך למדי – רון והרמיוני סיפרו קצת על מה שקרה הם, ולבסוף צירפו מפה עם כתובת. הוא לא הכיר את המקום שבו היה הבית שלהם, לכן העדיך לסוע באוטונוס הלילה, שם פגש שוב את סטן שפנייק, ששוחרר מהכלא, אבל בכל זאת לא הייתה בו אותה שמחת חיים. "הארי... זה אתה?" שאל סטן באותו יום. הוא נראה חיוור ועייף. "אני רוצה שתדע, שחוץ מזה שאתה הגיבור של כולנו, אתה גם הגיבור האישי שלי.. אם לא היית עושה את כל זה, כנראה הייתי עוד באזקאבן" – פרצופו היה מאוד עגום. לבסוף הארי הגיע לביתם של רון והרמיוני. הארי הופתע לגלות שהוא גדול יחסית – נראה שרון והרמיוני התפרנסו יפה. רון עצמו היה באמצע לימודי הילאות – הוא סיפר את זה להארי במכתב – והרמיוני קיבלה מספיק כסף מהוריה בינתיים. הוא דפק בדלת. הדלת נפתחה ועמדה שם הרמיוני, יותר מבוגרת וגבוהה מאיך שהארי זכר אותה. "הארי!" היא קראה וחיבקה אותו. "רון, בוא! הארי פה!". רון הגיע מאחת הדלתות, ג'ינג'י וגבוה מתמיד, ועל פני הפציע חיוך. "הארי!" קרא רון. "כמה זמן לא התראינו... יש כל כך הרבה דברים שאני צריך לספר לך, וכל כך הרבה דברים שאני רוצה לשמוע... בוא, נראה לך את הבית". והם הראו לו את הבית – את הסלון, המטבח, חדר השינה שלהם, חדר העבודה, וחדר ריק לילד שמתישהו יהיה להם. הבית היה מאופר יחסית, והיו בו המון רהיטים יפים. רון והרמיוני סיפרו לו כל מה שקרה – איך הם הפכו להיות חברים, איך הם התחתנו, איך רון התחיל בלימודי ההילאות, ועוד המון דברים. גם הארי סיפר להם הרבה: על הרבה מהמסע שלו, איך השמיד את ההורקרוקסים, איך גילה מה סנייפ באמת, ועוד. לבסוף הם נפרדו והארי התעתק לביתו. למחרת הוא גם ביקר אצל לופין וטונקס, שגרו ביחד. שניהם היו מאושרים מאוד, ושניהם מאוד שמחו לראות אותו. גם איתם הוא דיבר הרבה, והם סיפרו לו את סיפורם: לבסוף לופין השתכנע והוא וטונקס נהיו זוג. מהר מאוד הוא התאהב בה והוא הציע לה נישואין. היא הסכימה והם עברו לגור ביחד. סלאגהורן מכין ללופין את שיקוי האל-זאב באופן קבוע, וכך הם חיים באושר. "אה, כן, הארי, דבר אחרון..." אמרה טונקס, והתרגשות מילתה את פניה פתאום. "אני בהיריון!". הוא גם ביקר את התאומים בחנות שלהם (שאצלם העסקים פרחו), את האגריד (שגר ביחד עם מדאם מקסים,עד שהוגוורטס יפתח), את ביל ופלר בביתם, וגם את משפחת לונגבוטום. וכמובן... גם את הוויזלים. גברת וויזלי פתחה את הדלת, והתנפלה עליו בחיבוק. "הארי! כמה זמן לא ראיתי אותך..." גברת וויזלי הכינה לו ארוחת צהריים (כמו בימים הטובים, חשב הארי), והפציצה אותו בשאלות על חייו החדשים. לאחר כמה זמן שאל אותה הארי מי עוד בבית. "רק ג'יני" ענתה גברת וויזלי. "ארתור בעבודה, צ'ארלי ברומניה, ביל עם פלר, רון עם הרמיוני, ופרד וג'ורג' בחנות כרגע". הארי בדיוק עמד לקרוא לג'יני, אבל לא היה צורך – ג'יני בדיוק ירדה במדרגות. "ג'יני!" קרא הארי. "התגעגעתי אליך!". הוא רץ אליה ונישק אותה, נשיקה ארוכה ואוהבת. לאחר כמה שניות נזכר שגברת וויזלי עוד פה. הוא הביט בה בהתנצלות, אבל היא חייכה. "אתם כל כך חמודים ביחד" אמרה עם חיוך. "אני לא רוצה להפריע לכם... טוב, תעלו למעלה!". והם עלו לחדר של ג'יני, יד ביד. לאחר הלילה ההוא אצל הוויזלים, החופש הגדול עבר מאוד מהר. הארי המשיך להיפגש עם מכריו – ג'יני התארחה אצלו מספר לילות, גם רון והרמיוני באו לביקור של כמה ימים, והארי אירגן פגישת כיתה – שבו הארי פגש שוב את נוויל, וגם הזמין את דין, שיימוס, לבנדר ופרוואטי. הארי גם ביקר אצל צ'ו צ'אנג – שעכשיו היה לה חבר חדש, והם ניהלו שיחה ארוכה גם כן. לבסוף, הגיע האחד בסמפטמבר. אף שלהארי הוצעה תחבורה מיוחדת, הוא העדיף לסוע ברכת האקספרס, כמו כולם. במהלך הנסיעה הוא נתקף זכרונות – הוא פגש שוב רבים ממכיריו, כמו ארני מקמילן, חנה אבוט ועוד כמה הפלפאפים ורייבנקלואים. הוא ישב ופיטפט עם אנשים, והאישה עם עגלת האוכל עברה, כמו בימים הטובים. והנה הם עוד פעם מפליגים באגם הגדול (הארי התעקש להפליג, במקום לסוע בכרכרות), האגם שפעם נכנס אליו בגלל משימה בטורניר הקוסמים המשולש... והנה היער, איפה שביקר פעמים רבות, ופגש את אראגוג, גרעפ, הקנטאורים וכולם (אף שבזמנו הוא שנא את הביקורים האלה, עכשיו כולם נראים לו כמו זכרונות משעשעים), והנה המדשאות, והבקתה של האגריד שבו התארח כל כך הרבה, ולאט לאט הטירה מלאת הצריחים נכספה לעיניו... הארי הביט בכל המגדלים והרגיש מין צביטה מוזרה בלב – חוזרים הביתה...
 

hafy1

New member
וואו....

אחלה פיק... אבל מפריע לי שזה כאילו מציאותי מדי. אני בהחלט רואה את זה קורה בספר השביעי. אגב זוהי גם ההשערה שלי, שסנייפ טוב. יכולת טיפה להעריך יותר אבל בסך הכל הפיק מעולה. אחד הטובים.
 

ScOrPiO gIrL1

New member
אני לגמרי בוכה עכשיו!

זה כזה יפה ומרגש!!!! *הולכת לנגב ת'דמעות* מדהים....
 

2 Mיכל

New member
וואו! זה פיק נהדר!../images/Emo187.gif../images/Emo42.gif

מאוד אהבתי המון רעיונות שלך (התעתקות במקום קללה או "מפת קונדסאים" חדשה), אבל
אתה צריך בטא.
יש כמה דברים לא ממש הגיוניים. ממתי ולדמורט מודיע לאוכלי המוות שלו שהארי נכנס, לפני שמנצל את גורם ההפתעה ומטיל עליו קללה? למה הוא מסביר מה האמצעים שלו נגד המסדר? איך הארי יודע שהוא הגיע לבית של סנייפ? למה סנייפ לא מתענג על הרגעים הראשונים בחייו בהם הוא יכול לקרוא לאדון האופל וולדמורט? זה כתוב בצורה נחמדה, לא תמיד לפי האופי של הדמויות, אבל בסה"כ מאוד נהניתי לקרוא
.
 

The Walrus

New member
תודה לכולם... ותשבות למיכל ../images/Emo58.gif

-ממתי ולדמורט מודיע לאוכלי המוות שלו שהארי נכנס, לפני שמנצל את גורם ההפתעה ומטיל עליו קללה? אין לי מושג. לא חשבתי על זה. -למה הוא מסביר מה האמצעים שלו נגד המסדר? -לזה דווקא יש לי תשובה. הארי עשה אותו דבר בספר הרביעי. וולדמורט יהיר מאוד, והוא מניח שהוא יהרוג את הארי - במיוחד אחרי שמסתבר שהארי לא מספיק רע כדי לבצע את קללת ההרג - לכן וולדמורט לא מייחס יותר מדי חשיבות לדבר. גם בספר הרביעי וולדמורט מספר להארי יותר מדי, מתוך הנחה שהוא ימות - בין היתר, וולדמורט רצה לשמור בסוד על העובדה שחזר לחיים ועל זהות אוכלי המוות שעדיין נאמנים, אבל לא היו לו אכפת להגיד זאת להארי, כי הוא הניח שהארי ימות לפני שיספיק לספר. -איך הארי יודע שהוא הגיע לבית של סנייפ? אמנם לא סיפרתי הרבה על המסע של הארי, אם כי סביר להניח שהארי כבר ביקר שם. מבחינת הארי, סנייפ אחראי למוות של הוריו, למוות של דמבלדור, וגם למוות של סיריוס באיזשהי צורה. סביר להניח שהארי רצה לנקום בו, ולכן ביקר בביתו - כדי לראות אם הוא שם, או לחפש ראיות כלשהם למיקומו. -למה סנייפ לא מתענג על הרגעים הראשונים בחייו בהם הוא יכול לקרוא לאדון האופל וולדמורט? בהנחה שהבנתי את הכוונה - סנייפ פשוט רגיל לקרוא לוולדמורט אדון האופל. הוא לא רואה שום "עונג" בלקרוא לוולדמורט בשמו, אחרת כבר היה עושה את זה בשיחותיו עם דמבלדור. אני לא מאמין שסנייפ יחס לשם חשיבות עצומה, אז הוא פשוט קרא לו כך בתור הרגל (כבר שנתיים הוא מתחזה לאוכל מוות). ובכל מקרה, תודה לכולם על המחמאות!
 

The Walrus

New member
ובקשר להתעתקות ../images/Emo58.gif

רציתי שהארי ישאר בחדר אבל לא מצאתי סיבה למה שהוא לא יברח משם בהתעתקות - אז נזכרתי שדמבלדור הטיל על אוכלי המוות בחמישי קללה נגד התעתקות והחלטתי שגם וולדמורט יעשה אותה...
 
אהבתי

זה מאוד נחמד, אבל כמו שאמרו לפני- תמיד קח בטא
ובאמת, יש כמה דברים לא הגיוניים שנוגדים את האופי של הדמויות כמו שסנייפ קרא להארי הארי ולא פוטר
לא הגיוני
 

The Walrus

New member
זה בכוונה ../images/Emo58.gif

סנייפ רוצה לטהר את שמו, ורוצה להעביר בהארי רושם שכל הגסות רוח שהוא התנהג אליו היתה העמדת פנים - לא שהוא מתכוון לזה, כמובן. הוא תמיד שנא את הארי והיה שונא גם אם הוא לא התחזה לאוכל מוות. בכל מקרה, כמו שמקונגל קוראת להארי בשמו הפרטי לפעמים כדי להעביר רושם אישי יותר, כך גם סנייפ מנסה לטהר את שמו באיזשהי דרך - אחרי הכל, הארי שנא אותו גם לפני שהוא הרג את דמבלדור או לפני שהארי גילה שהוא זה ששמע את הנבואה.
 

The Peanut

New member
אבל ../images/Emo12.gif ../images/Emo58.gif

סנייפ שונא את הארי. ואני לא מבינה למה צריך לשנות את היחס של סנייפ אל הארי, גם אם בסוף מתברר שהוא "דמות טובה". אין כזה דבר דמות שהיא טובה לגמרי, או דמות שהיא רעה לגמרי. בכל מקרה, בקשר לפיק- הדרך שסיפרת אותו הייתה מסורבלת מדי, כמו למשל ההערות בסוגריים, זה נראה כאילו התעצלת לפרט: "הם סיימו בית ספר והם מתחתנים, ואלה ככה וזאת ככה", זה כמו התקציר של הסיפור ולא הסיפור עצמו. גם לא התחברתי לעלילה עצמה, האפשרות שסנייפ בסופו של דבר חיסל את וולדמורט ולא הארי, נראתה לי מופרכת. שישה ספרים מכינים את הקורא לסוף הזה, ופתאום הארי נעשה "ילד קטן" ומגיע לא מוכן לקרב הסופי? כמעט כאילו שהוא שכח להכין שיעורי בית.
נכון שקראת את הספר השישי? אז למה הארי לא התפתח כדמות במהלך השנתיים האלו? לא נראה כאילו שהוא התבגר, ההיפך, אפילו נראה שהוא עשה נסיגה חזרה לאיך שהוא היה בספר הרביעי (ואני לא חושבת שמישהו זכאי לקרוא לו "ילד קטן" כשהוא בן שבע עשרה). חוץ מזה, אני מניחה שזה בסדר. מעניין איך ייראה הילד של לופין וטונקס, זאב עם פרווה ורודה?
 

The Walrus

New member
../images/Emo58.gif תשובות

היחיד שקורא לו ילד קטן זה וולדמורט, והרי וולדמורט מזלזל בו... בקשר לסנייפ - אולי בכל זאת אתם צודקים, אבל המחשבה שלי היא שסנייפ רוצה לטהר את שמו. בקשר להארי שכאילו חזר אחורה - בלטריקס מסבירה בחמישי שכדי להיטל קללה שאין עליה מחילה צריך כוח קסם חזק, וגם שנאה אמיתית. בשישי ובחמישי הארי ניסה להטיל קרושיו ולא הצליח - ועוד לא על וולדמורט עצמו אלא על תומכיו, שאותם הוא שונא קצת פחות - וסביר להניח שאבדה קדברה זה אפילו יותר קשה... אז למה שאבדה קדברה הוא יצליח. והסוגריים - גם בספר יש שימוש בסוגריים, אפילו בדיבור ישיר, ואני רציתי שזה יהיה כמו בספר. דוגמה שעולה לי לראש - שדמבלדור מסביר להארי שוולדמורט בחר להרוג אותו ולא את נוויל, הוא אמר משהו כזה - "ושים לב, הארי, שוולדמורט לא בחר בטהור הדם (שלפי תורתו הוא הסוג היחיד שראוי להתקיים), אלא בחצוי הדם, כמוהו..." - גם פה יש סוגריים. ובקשר לקיצורים, שזה כמו תקציר - גם בספר האמיתי זה ככה: שימי לב שהפגישה הראשונה של צ"ד מתוארת בפרטים, ושלושת הפגישות הבאות מתוארות בפיסקה אחת. כך את הפגישה עם רון והרמיוני, ג'יני ולופין תיארתי יותר, ואת הפגישות עם נוויל וצ'ו - שהם פחות חשובות - תיארתי הרבה פחות.
 

ToryMaster

New member
Kא קראתי

אבל אני אשמח לכמה ציטוטים שבהם משתמשים בסוגריים בספר. בסיפורת משתמשים בזה באופן נדיר מאוד, אם אתה לא יכול להעביר את המידע כחלק מהסיפור ואתה צריך סוגריים כדי להסביר פרטים...
 

The Walrus

New member
אני לא מאמין!!!

כתבתי הודעה מפורטת עם המון דוגמאות על שימוש בסוגריים, אבל היא נמחקה לי... טפוז טיפש. בקיצור, יש לא מעט שימושים בסוגריים בספר החמישי (שבו בדקתי). לדוגמה: "לקראת חג המולד הוכבד גם נטל החובות שעל רון והרמיוני למלא בתור מדריכים. הם נאלצו לפקח על קישוט הטירה ("נסה אתה לתלות שרשרת נייר שפיבס תופס בה בצד השני ומנסה לחנוק אותך בעזרתה," אמר רון), להשגיח על תלמידי שנה השנייה שבילו את ההפסקות בתוך הבניין בגלל הקור הקשה בחוץ ("והם חוצפנים, שבי החוטם הקטנים האלה, אין סיכוי שאנחנו היינו כאלה חוצפנים בשנה הראשון שלנו," אמר רון), ולפטרל במזדרונות לצד ארגוס פילץ', שחשד שרוח החג תבוא לידי ביטוי בכך שתלמידים יחליטו לנהל קרבות קוסמים במסדרונות ("הוא, יש לו גללים במקום מוח" אמר רון בכעס). עמד 467, מעח ויש עוד המון דוגמאות קטנות, כמו: -תוך שמחחה נהדף הארי החוצה אל אוויר החורף המקפיא, כשטונקס (שהתחפשה היום לאישה גבוהה בעלת שיער אפור כפלדה לבושה בחליפה משובצת) -"כמה פעמים חלף על פניה (טרלוני) במסדרונות (וזה לבדו היה עניין יוצא דופן, שכן על-פי-רוב היא העדיפה להישאר בחדרה במגדל)" 568, מעח -"גריפינדור לא העיזו לפתח תקוות ניצחון, בעיקר (אף כי איש לא אמר זאת בפניו), בשל ניסיון העבר המשווע של רון בחסימת קליעות." ועוד המון שמצאתי ואין לי כוח להעתיק שוב...
 
יפה

אני דווקא לא אוהבת לקרוא פיקים... אבל משהו משך אותי לקרוא וקראתי. רק דבר אחד לא היה לי הגיוני / צרם לי: רון לומד הילאות בזמן שוהרמיוני יושבת בבית מקבלת כסף מהוריה?! (מעבר לנימה השובניסטית) זה פשוט לא הגיוני מבחינת הדמויות. מבין השניים הרמיוני היא זאת עם השכל הכישורים והאמביציה. רון אף פעם לא התעניין בלימודים, ואין לו את הכישורים הנדרשים להיות הילאי. ניחוש שלי הרמיוני תלך על מקצוע של מרפאה או משהו כזה, ורון? לא יודעת אולי יהיה עקר הבית...
 

The Walrus

New member
האמת?

לא הצלחתי לחשוב על מקצוע בשביל הרמיוני, בגלל זה החלטתי שהיא עוד לא תעבוד - אחרי הכל, רק שנתיים אחרי סיום הוגוורטס.
 

infinity0

New member
ממש ממש ממש יפההההה

זה פשוט ריפלקס או שפשוט אינסטינקט אבל זה פשוט גורם לאנשים לרצות לבכותתתתתתת נחמד אבל בסיפור אין אנשים רעים זה כל כך יפה וטוב ומושלם שזה גורם לי לרצות לבכותתתתתתתתתתת
 
למעלה