פרק 3 ואחרון (ספויילר).
פרק 3: הסוף. מותו של זה-שאין-לנקוב-בשמו "אני מאוד שמח להכריז על מותו של זה שאין-לנקוב-בשמו" אמר רופוס סקרימג'ר, שר הקסמים אתמול. "אני מאמין שהזמנים האפלים שהיו לאחרונה עומדים להיגמר, אבל עדיין ממליץ לנהוג בבטיחות, למקרה של אוכלי מוות שרוצים לנקום". קהילת הקוסמים קיבלה את ההודעה בשמחה רבה. שמועות רבות התרוצצו על נסיבות מותו של זה-שאין-לנקוב-בשמו, עד שלבסוף אחת הגרסאות אושרה על ידי משרד הקסמים. הארי פוטר, אותו ילד ששרד את המתקפה של וולדמורט בצעירותו, היה נוכח במקום ונלחם מולו, אבל מי שהנחית עליו את מכת המוות היה סוורוס סנייפ, רוצחו של דמבלדור, ומי שכולנו חשבנו שהיה אוכל מוות. הארי פוטר התראיין מביתו במכתש גודריק: "סוורוס סנייפ הוא אכן זה שהרג את וולדמורט. כל הזמן הזה הוא היה בצד הטוב והעביר למסדר המון מידע. הוא רצח את דמבלדור בהוראת דמבלדור עצמו כדי לזכות באמונו של וולדמורט. הוא כרגע מסתתר למקרה שאוכלי המוות ירצו לנקום בו". כמה עמודים אחרי זה, הייתה כתבה אחרת: פתיחתו של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. אתמול הכריזה מינרווה מקונגל, מנהלת הוגוורטס לאחר מותו של דמבלדור, על פתיחת בית הספר מחדש. "לאחר מותו של וולדמורט, אני לא רואה שום סיבה שהוא לא יפתח" אמרה מקונגל, שהתראיינה מביתה. "הורים מוזמנים לשלוח את ילדיהם לבית הספר השנה. גם התלמידים הותיקים שלנו יוכלו לחזור ולהשלים את החינוך שלהם. כל הכיתות יפתחו מחדש, והלמידה תמשיך מהחומר האחרון שנלמד". בתגובה לשאלה על המורים בהוגוורטס ענתה מקונגל: "כבר יצרתי קשר עם רבים מהמורים הותיקים וחלק גדול כבר החזירו לי תשובה שברצונם לחזור ללמד. פליטיק, ספראוט, האגריד וסלאגהורן כבר חתמו על חוזה". "בנוסף, אני רוצה להכריז שהשנה יקח את משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל לא אחר מאשר הארי פוטר. הוא אמנם צעיר, אבל כבר בגיל 15 הנהיג קבוצת לימוד בשם "צבא דמבלדור" ולימד אותם לחשים שונים, והבדיקה מראה שממוצע ציוני הבגרות של כל מי שנכח בקבוצה היו גבוהים בהרבה מהממוצע. פוטר עצמו קיבל קס"ם בבחינה, וצבר יותר ניסיון מעשי מאשר שקוסמים רבים צוברים בכל חייהם. אני לא רואה סיבה לא להעסיק אותו". כל הכתבות האלה היו בעיתון הנביא היומי, כבר בבוקר שלמחרת מותו של וולדמורט. הארי עצמו שכב במיטת ביתו. את הבית הזה שכר במהלך מסע השמדת ההורקרוקסים – היה נחוץ לו מקום קבוע אליו לחזור מהמסעות ולהתרענן קצת. הוא שלח מכתב לרון והרמיוני, בו איחל להם מזל טוב וביקש לבוא לבקר מתישהו. הוא נענה בתשובה חיובית מאוד: להארי היקר, כל כך שמחנו לקבל את המכתב שלך! שמחנו לקרוא בעיתון על סוף המסע שלך, וקיווינו שנחזור להיפגש שוב. המכתב היה ארוך למדי – רון והרמיוני סיפרו קצת על מה שקרה הם, ולבסוף צירפו מפה עם כתובת. הוא לא הכיר את המקום שבו היה הבית שלהם, לכן העדיך לסוע באוטונוס הלילה, שם פגש שוב את סטן שפנייק, ששוחרר מהכלא, אבל בכל זאת לא הייתה בו אותה שמחת חיים. "הארי... זה אתה?" שאל סטן באותו יום. הוא נראה חיוור ועייף. "אני רוצה שתדע, שחוץ מזה שאתה הגיבור של כולנו, אתה גם הגיבור האישי שלי.. אם לא היית עושה את כל זה, כנראה הייתי עוד באזקאבן" – פרצופו היה מאוד עגום. לבסוף הארי הגיע לביתם של רון והרמיוני. הארי הופתע לגלות שהוא גדול יחסית – נראה שרון והרמיוני התפרנסו יפה. רון עצמו היה באמצע לימודי הילאות – הוא סיפר את זה להארי במכתב – והרמיוני קיבלה מספיק כסף מהוריה בינתיים. הוא דפק בדלת. הדלת נפתחה ועמדה שם הרמיוני, יותר מבוגרת וגבוהה מאיך שהארי זכר אותה. "הארי!" היא קראה וחיבקה אותו. "רון, בוא! הארי פה!". רון הגיע מאחת הדלתות, ג'ינג'י וגבוה מתמיד, ועל פני הפציע חיוך. "הארי!" קרא רון. "כמה זמן לא התראינו... יש כל כך הרבה דברים שאני צריך לספר לך, וכל כך הרבה דברים שאני רוצה לשמוע... בוא, נראה לך את הבית". והם הראו לו את הבית – את הסלון, המטבח, חדר השינה שלהם, חדר העבודה, וחדר ריק לילד שמתישהו יהיה להם. הבית היה מאופר יחסית, והיו בו המון רהיטים יפים. רון והרמיוני סיפרו לו כל מה שקרה – איך הם הפכו להיות חברים, איך הם התחתנו, איך רון התחיל בלימודי ההילאות, ועוד המון דברים. גם הארי סיפר להם הרבה: על הרבה מהמסע שלו, איך השמיד את ההורקרוקסים, איך גילה מה סנייפ באמת, ועוד. לבסוף הם נפרדו והארי התעתק לביתו. למחרת הוא גם ביקר אצל לופין וטונקס, שגרו ביחד. שניהם היו מאושרים מאוד, ושניהם מאוד שמחו לראות אותו. גם איתם הוא דיבר הרבה, והם סיפרו לו את סיפורם: לבסוף לופין השתכנע והוא וטונקס נהיו זוג. מהר מאוד הוא התאהב בה והוא הציע לה נישואין. היא הסכימה והם עברו לגור ביחד. סלאגהורן מכין ללופין את שיקוי האל-זאב באופן קבוע, וכך הם חיים באושר. "אה, כן, הארי, דבר אחרון..." אמרה טונקס, והתרגשות מילתה את פניה פתאום. "אני בהיריון!". הוא גם ביקר את התאומים בחנות שלהם (שאצלם העסקים פרחו), את האגריד (שגר ביחד עם מדאם מקסים,עד שהוגוורטס יפתח), את ביל ופלר בביתם, וגם את משפחת לונגבוטום. וכמובן... גם את הוויזלים. גברת וויזלי פתחה את הדלת, והתנפלה עליו בחיבוק. "הארי! כמה זמן לא ראיתי אותך..." גברת וויזלי הכינה לו ארוחת צהריים (כמו בימים הטובים, חשב הארי), והפציצה אותו בשאלות על חייו החדשים. לאחר כמה זמן שאל אותה הארי מי עוד בבית. "רק ג'יני" ענתה גברת וויזלי. "ארתור בעבודה, צ'ארלי ברומניה, ביל עם פלר, רון עם הרמיוני, ופרד וג'ורג' בחנות כרגע". הארי בדיוק עמד לקרוא לג'יני, אבל לא היה צורך – ג'יני בדיוק ירדה במדרגות. "ג'יני!" קרא הארי. "התגעגעתי אליך!". הוא רץ אליה ונישק אותה, נשיקה ארוכה ואוהבת. לאחר כמה שניות נזכר שגברת וויזלי עוד פה. הוא הביט בה בהתנצלות, אבל היא חייכה. "אתם כל כך חמודים ביחד" אמרה עם חיוך. "אני לא רוצה להפריע לכם... טוב, תעלו למעלה!". והם עלו לחדר של ג'יני, יד ביד. לאחר הלילה ההוא אצל הוויזלים, החופש הגדול עבר מאוד מהר. הארי המשיך להיפגש עם מכריו – ג'יני התארחה אצלו מספר לילות, גם רון והרמיוני באו לביקור של כמה ימים, והארי אירגן פגישת כיתה – שבו הארי פגש שוב את נוויל, וגם הזמין את דין, שיימוס, לבנדר ופרוואטי. הארי גם ביקר אצל צ'ו צ'אנג – שעכשיו היה לה חבר חדש, והם ניהלו שיחה ארוכה גם כן. לבסוף, הגיע האחד בסמפטמבר. אף שלהארי הוצעה תחבורה מיוחדת, הוא העדיף לסוע ברכת האקספרס, כמו כולם. במהלך הנסיעה הוא נתקף זכרונות – הוא פגש שוב רבים ממכיריו, כמו ארני מקמילן, חנה אבוט ועוד כמה הפלפאפים ורייבנקלואים. הוא ישב ופיטפט עם אנשים, והאישה עם עגלת האוכל עברה, כמו בימים הטובים. והנה הם עוד פעם מפליגים באגם הגדול (הארי התעקש להפליג, במקום לסוע בכרכרות), האגם שפעם נכנס אליו בגלל משימה בטורניר הקוסמים המשולש... והנה היער, איפה שביקר פעמים רבות, ופגש את אראגוג, גרעפ, הקנטאורים וכולם (אף שבזמנו הוא שנא את הביקורים האלה, עכשיו כולם נראים לו כמו זכרונות משעשעים), והנה המדשאות, והבקתה של האגריד שבו התארח כל כך הרבה, ולאט לאט הטירה מלאת הצריחים נכספה לעיניו... הארי הביט בכל המגדלים והרגיש מין צביטה מוזרה בלב – חוזרים הביתה...
