פספוס? המציאות לא דומה לפנטזיות שלא מומשו
גם אני הרגשתי פעם פספוס אדיר כי בתקופת התיכון לא זו בלבד שלא היתה לי חברה - אפילו ידידות בנות לא היו לי. פחדתי פחד מוות מכל שהייה אקראית, אפילו לכמה רגעים, בחדר עם בן-אדם עם חזיה ופיגורה של בחורה. כל מצב כזה עורר אצלי ציפיות כאילו אני "אמור לעשות עם זה משהו" ונכשל. מקור המידע העיקרי שלי אז היו מיטב סיפורי פנטזיות האהבה והרומנטיקה שהתפרסמו ב"מעריב לנוער". "יעל ואני" ושות'. לאור סיפורי הפנטזיות הנ"ל הייתי כבר בטוח שצברתי כאלה פערים בהשוואה לבן גילי ה"ממוצע", שאין לי סיכוי להדביק אותם לעולם. הכוונה לא רק לפערים בקטע הפיסי אלא קודם כל בקטע של אינטליגנציה רגשית - כולם מפתחים שיחה עם בנות כעניין שבשגרה, רוקדים איתן, מלהטים במשחקי חיזור באותה קלות שהם מזפזפים בערוצי טלויזיה ורק אני (ויתר הדפוקים והמוגבלים בעולמנו) מאבד לחלוטין את כל היכולת הורבאלית ברגע שמישהי נכנסת לי לפריים... מזל שכשהייתי בן 19 בערך קיבלתי גישה לאינטרנט, שהיה אז בחיתוליו (ישראל התחברה אולי שנתיים קודם, לא יותר). אין לי מושג מה היה קורה בלי זה. בהתחלה פחדתי אפילו לפתוח בצ'אט עם, למשל, בחורה שהניק שלה רמז על היותה בת 17 ומעלה. היה "ברור" לי שמישהי כזו לבטח כבר התנסתה בעולם ומלואו, כל שני וחמישי מסיבה לוהטת עם איזה קלארק גייבל, סצינת הסיום של American Pie לפחות פעם או פעמיים, ועוד כהנה וכהנה שטויות כיד הדמיון הטובה. אז פשוט התחלתי מההתחלה: צ'וטטתי עם בנות צעירות מאד, בנות 14-15, שמנטאלית נמצאו בדיוק במצבי - תוהות וחסרות כל נסיון עם המין השני. ואז, כשאפילו הן החלו בהדרגה לצבור נסיון - למשל נשיקה ראשונה וכו' - קיננה בי תחושת פספוס שאי אפשר לתאר אותה. מין קטע של "חווית תיכון ממוצעת=נשיקה ראשונה, חוויות ראשונות בקטע המיני" אבל לי זה כבר לא יקרה, לעזאזל. נו, אז זה קרה בגיל 20, ביג דיל. היום רחוק בערך כמו התיכון. מה שבטוח, במבט לאחור לא היה מקום לחשש התהומי שהיה לי, כאילו אני עומד להישאר רווק זקן.