פייר, הובכתי!
לא מזמן התחלתי את שנת המכינה שלי במסגרתה אני נתקלת באנשים שלא בהכרח הייתי פוגשת בהיזמנויות אחרות. כל מיני בנות בגילאי ה20 פלוס פלוס. בעודי יושבת בכיתה בהזדמנות שהיא לא שיעור, נוצרה שיחה שעיקרה היה (איך לא?) משקל, או יותר נכון, עודף משקל. ופייר? הובכתי... או שלא בדיוק הובכתי, למען האמת לא הייתי בטוחה איך אני צריכה להרגיש. יושבות מולי בנות שמעולם לא עברו את ה75 גג! ומנהלות שיחה קולחת שבראשה ה"מרזה המנוסה". היא כמובן מספרת כמה נורא זה היה לשקול 70 ק"ג ("את מרגישה מנופחת מכל הכיוונים") ואיך היא מודה לה' על אותו דר' _ _ _ _ _(שם של הר מפורסם) שעזר לה (כעת היא על 57). ומבחינתי, לא זה מה שמפריע לי, הרי כבר הגיעו להבנה ששמנה זו כל מי שמרגישה ככה, לא תמיד היא שמנה ע"פ מושגים וטבלאות של רופאים אבל אם היא עברה תהליך והיא בריאה ומאושרת, אשרייה וטוב לה. אבל אני... אני הרגשתי כמו הילד שפשטה על פניו אקנה ברמה קשה וכמה ילדים בסביבתו משוחחים בסבר פנים חמור על החצ'קון שצצץ בלילה. הרגשתי רע. אז פשוט ישבתי ושתקתי. (האמת שדיי חיכיתי שזה יחלוף כבר ויתחילו לדבר על משהו אחר, אבל אז עברו לבחון את אספקט המשקל מפרספקטיבת "אחרי החגים") לא יודעתי מה להרגיש. אם להשתתף בשיחה, ואם כן, אז מה להגיד? אני בטוחה שלא רק אני נתקלתי בסיטואציה כזאת. ואתם? מישהו יכול להזדהות עם ההרגשה שאני מתארת? מישהו יכול לשים את עצמו בסיטואציה הזו? ואם כן, אז מה עשיתם, מה הרגשתם ואיך התנהגתם? תודה , אביטל.
לא מזמן התחלתי את שנת המכינה שלי במסגרתה אני נתקלת באנשים שלא בהכרח הייתי פוגשת בהיזמנויות אחרות. כל מיני בנות בגילאי ה20 פלוס פלוס. בעודי יושבת בכיתה בהזדמנות שהיא לא שיעור, נוצרה שיחה שעיקרה היה (איך לא?) משקל, או יותר נכון, עודף משקל. ופייר? הובכתי... או שלא בדיוק הובכתי, למען האמת לא הייתי בטוחה איך אני צריכה להרגיש. יושבות מולי בנות שמעולם לא עברו את ה75 גג! ומנהלות שיחה קולחת שבראשה ה"מרזה המנוסה". היא כמובן מספרת כמה נורא זה היה לשקול 70 ק"ג ("את מרגישה מנופחת מכל הכיוונים") ואיך היא מודה לה' על אותו דר' _ _ _ _ _(שם של הר מפורסם) שעזר לה (כעת היא על 57). ומבחינתי, לא זה מה שמפריע לי, הרי כבר הגיעו להבנה ששמנה זו כל מי שמרגישה ככה, לא תמיד היא שמנה ע"פ מושגים וטבלאות של רופאים אבל אם היא עברה תהליך והיא בריאה ומאושרת, אשרייה וטוב לה. אבל אני... אני הרגשתי כמו הילד שפשטה על פניו אקנה ברמה קשה וכמה ילדים בסביבתו משוחחים בסבר פנים חמור על החצ'קון שצצץ בלילה. הרגשתי רע. אז פשוט ישבתי ושתקתי. (האמת שדיי חיכיתי שזה יחלוף כבר ויתחילו לדבר על משהו אחר, אבל אז עברו לבחון את אספקט המשקל מפרספקטיבת "אחרי החגים") לא יודעתי מה להרגיש. אם להשתתף בשיחה, ואם כן, אז מה להגיד? אני בטוחה שלא רק אני נתקלתי בסיטואציה כזאת. ואתם? מישהו יכול להזדהות עם ההרגשה שאני מתארת? מישהו יכול לשים את עצמו בסיטואציה הזו? ואם כן, אז מה עשיתם, מה הרגשתם ואיך התנהגתם? תודה , אביטל.
