פיגוע שני היום.

Michalush88

New member
זה נורא:(

לחשוב על המציאות העגומה של הארץ, לחשוב על החברים וכל מי ש"נשאר מאחור" חוששים. אני מוצאת את עצמי נתקעת בתיק שהושאר על המדרכה, ומרגישה את לבי הולם בחוזקה - "זה חפץ חשוד?" אני חושבת לעצמי. אז לא, אנחנו לא בארץ, וכאן אין חפצים חשודים. כאן, הם כותבים על הפרה השווצרית שמפסיקה לייצר חלב, על המכולת המקומית שפגו תוקף מוצריה. כאן, הם לא מתעסקים עם הצרות שלנו. כמו שאמי אמרה לי היום - "הם רק ילדים... עכשיו סיימו י"ב...". והם מצידם חזרו לראות את אמא בבית... אמא שלחה אותם להגן על המדינה. הם הילדים של אמא. אבל המחבלים לא רואים את מי הם לוקחים, את ה'ילדים עם הרובה' - הם מתפוצצים... העיקר לקחת. לוקחים ולוקחים כל כך הרבה - מה יעלה בסוף בגורלנו? אני מקווה לטוב, עם קריצה לכיוון האופטימיות (ושוב, בנימה חיוביות - בעתיד הלא רחוק...)
 

Michalush88

New member
תגובה

אני בת 15 (וחצי!:) אסור להשמיט בגילי המזדקן). ספר שירים? מדוע וכי למה? אני חושבת שאני צעירה מדי לכך....
 

DivineDevil

New member
צעירה מידי? אין דבר כזה...

בגילך המופלג, כבר היו במגירתי כמה וכמה שירים ואני עדיין מצפה לצ'אנס לפרסם את כולם לספר אחד.. חוצמזה, אני חושב שאת כותבת בצורה יפה ומרגשת, ולדעתי, יהיה מתאים לתת לזה מקום במדיה העתיקה שנקראת ספר..
 

Michalush88

New member
פואטיקה, ספרים, ומה שבינהם

אני אוהבת לכתב, ואני גם עושה את זה. דווקא שירים? גם את זה אני עושה פה ושם, אבל אני בהחלט מעדיפה כתבות וסיפורים... אף פעם לא שקלתי את זה בתור התחום שבו אני רוצה לעסוק כש"אהיה גדולה" (זה מתבקש...). אחפש לי, לעומת זאת, קורס קולנוע כאן. מי יודע, אולי אני אפנה לתחום הכתיבה בתור תסריטאית...
 
למעלה