פורק
שלום אני בן 18 והחלתתי לפרוק בפורום הזה משקל מצתבן של המוווווווווון זמן, ואני רק מקווה שאני יצליח הכל...
אני חושב שכדי לא להפסיד כלום אני פשוט יתחיל בסדר כרונולוגי אז ככה בגיל 9 עברנו דירה הגנו והכל היה נהדר רק שלא הצלחתי להישתלב בבית ספר ומגיל 9 עד ללפני כשנתיים לא היה לי אף אחד (חוץ ממשפחה חמה) אז כמנודה ניתן לי הכינוי "הומו" (איך לא) ואני דיי בטוח שככה נהיתי הומו (אני לא מאמין שנולדים אם גן הומואי לפחות לא אני וחוץ מזה אני לא יתן לאותם ילדים את הסיפוק ש"הם צדקו") אז זה ההתחלה רצון לא מודע להיות קונפורמי (כן אני לומד סוציולוגיה) ולהישתלב שהוביל לגאווה... בגיל 12 או 13 קיבלתי אני ואחי (שגדול ממני בכמה שנים) הרצאה מאבינו בנושא סקס (אולי זה היה מאוחר יותר כי אני כבר זוכר שחשבתי שיש סיכוי שאני אולי הומו) בכל מקרה, במהלך ההרצאה המלאה ועמוסת מידע עלה לו נושא הגאווה ומשם אני יודע את דעתו של אבי בנושא: "סטייה של הטבע" וחשוב להבהיר שאני בטוח שהוא לא איזה הומופוב, וזה נכון בסך הכל אם אנחנו לא מתרבים זה לא מה שהטבע רצה... (וגם הרבה שנים היו לאבא שלי חברים הומואים אז הוא אחלה) אבל הרעיון שאני חופר אליו הוא שבעיקבות זה לקח לי זמן להגיעה לזה אבל כשכבר הייתי יותר בטוח שאני חש משהו כלפי גברים חשבתי שאני פשוט יילך לפסיכולוג הוא יעלה את כל הקטע הקונפורמי ויעלים אותו... עד ללפני כמה חודשים אני חושב ככה הייתי ואז פשוט הגעתי למסקנה שאני עד היום חושב שזה ניתן לטיפול (אולי לא 100% אבל מספיק) אבל למה לי?? נח לי עם זה. כיף לי עם זה.... ורק לפני מספר חודשיים השלמתי ואני עדיין משלים עם העובדה שהחיים שלי יראו אחרת... תמיד חשבתי שתהיה לי חברה לפני שאני יעשה משהו מנושא... אבל כאדם "חברתי" כמוני להשיג חברה זה קשה מאוד במיוחד שאף אחת לא מושכת אותי... בגיל 15 (תיכון) סוף סוף היזדמנה לי ההיזדמנות לצאת מאותה סביבה (אחרי שעברתי שנתיים שלא מצאתי סיבה לחיות וחציתי כבישים בעניים עצומות שזה ממש לא היה קשור להיותי הומו לא שזה עזר אבל אני פורק אז אני פורק גם את זה...) ובקיצור יצאתי משם והלכתי ללמוד בתיכון מחוץ לעיר עם אנשים אם אופי אחר ושם כבר התחלתי להנות ולהיתנהג כהומו סתם כי אני אוהב ששואלים אותי אם אני (למרות שאני משקר אחרי...) ושם בערך הצלחתי להיתמקם ולפתח אופי יותר פתוח קצת אבל עדיין... אני ממש לא ההכי פופלרי שם ועדיין אין לי חבר ממש שאני יכול לספר לו או בכלל להרגיש איתו בנח ובהפסקות אני משתעמם אבל אני מרגיש את השינוי האיטי אבל הוא שם ואט אט למרות שעוד מעט סוף הלימודים אני מרגיש שאני יכול לקרוא לאנשים חברים... ולא לפחד לגשת אליהם ולדבר... ואני כבר דיי בטוח שבסביבה הבאה שאני יהיה בה אני יתעקלם בקלות... היום אני כבר יודע דיי בביטחה שבשלב כלשהו תצתרך להיות יציאה וזו הפעם הראשונה שאני מפרסם משהו באינטרנט תחת השם משתמש האמיתי שלי כי איכשהו זו אולי יהיה יותר קל לצאת אם ככה יגלו את זה... ואחרי שאני ישלח את ההודעה/מכתב הזה אני לא הולך לתשתש ראיות בדפדפן... ואני בטוח שיש מיליון ואחת נקודות שרציתי לומר ושכחתי... ואני כל כך מקווה שלא נמעס לכם לקרא כל יום סיפורים של אנשים כמוני. ורק אני יוסיף למגיבים (אם יהיו) בלי ה"ברוך הבא" והסמיילי של החיבוק... זה נותן לי הרגשה מזויפת, ולא להיות שוביניסט אבל תגובות של אנשים שחוו או חווים את אותה חוויה יקלתו טוב יותר אצלי... מקווה שלא דיאכאתי אותכם (או יותר גרועה שיעממתי) לילה טוב ותודה מראש שנתתם לי לפרוק
שלום אני בן 18 והחלתתי לפרוק בפורום הזה משקל מצתבן של המוווווווווון זמן, ואני רק מקווה שאני יצליח הכל...