עוד פיה אחת פחות
New member
פורקת קצת
היי,
עוד לא נשואה. עם החבר שנה, גרים ביחד מדצמבר. לפני כשבועיים עברנו דירה.
על פניו אמא שלו קיבלה אותי מאד, בחום ובאהבה והפכה אותי ממש לחלק מהמשפחה. התחלנו לצאת ביולי, כבר בנומבר הצטרפתי אליהם לסופ"ש משפחתי בצימר בצפון. מאד מאד אינטנסיבי, לפעמים יותר מדי עבורי (כלומר, אני זו שלוקחת צעד אחורה מה"משפחתיות", אבל תמיד הם מתעקשים שאהיה בתמונות המשפחתיות וכו'. צורפתי גם מזמן לקב' הוואטסאפ המשפחתית).
אני מאד אוהבת אותה, ובכלל את המשפחה של בן זוגי. הם משפחה נהדרת.
לאחרונה נעלבתי ממנה קצת. יש לה כל מיני התנגדויות מוזרות לדברים שאנחנו עושים, שאין לי איך להסביר אותן אלא כהתנגדות לא מודעת למעבר הדירה שלנו. מוזר לי שזה צץ עכשיו ולא כשעברנו לגור ביחד לפני חצי שנה... אבל שיהיה.
לדוגמה, היינו צריכים 2 ערבים לחוזה, אז ביקשנו משתי האמהות. אנחנו כזוג מאד מאד התרגשנו מזה שהאמהות שלנו ייפגשו, זה היה נראה לנו צעד גדול. אמא שלי גם מאד התרגשה ושמחה בשמחתנו ובעיקר מאד היה לה חשוב לראות את הדירה. אמא שלו- "חבל לי לנסוע עד לת"א במיוחד בשביל זה. אולי אני יכולה לחתום בפקס?"
באמת לא הייתה בעיה שהיא תחתום בפקס, בעל הבית הסכים והכל בסדר. אבל מה זה השטויות האלה? את לא רוצה לראות את הדירה של הבן שלך? לפגוש את בעל הבית? לפגוש את אמא שלי?
טוב, בלעתי, הבלגתי, נרגעתי (חשבתי לעצמי- טוב, היא באמת לא עוברת לגור עם הגבר הזה אלא אני, אז סביר שהיא תתרגש פחות ממני).
אבל מאז זה חוזר על עצמו בכל מיני וריאציות שונות. התאריך שקבענו לחנוכת בית, באוגוסט (הודענו חודש מראש, אנחנו מתכננים להפגיש את המשפחות בחנוכת הבית אז רצינו שכולם יוכלו לבוא), לא נוח לה. אמנם אין לה תכניות קונקרטיות, אבל היא חשבה שיהיה נחמד דווקא באותו יום ובאותה השעה, לעשות פיקניק משפחתי.
אני ממש מתוסכלת מהעניין הזה. אני מבינה שזה לא מכוונה רעה. אני באמת חושבת שזה אפילו לא מודע אצלה. אבל זה, אפעס, מעליב.
אני חושבת שהיא כועסת עליי שאני גונבת את הבן שלה, אבל הלו, אני לא אשמה שהוא בן 25. זה קורה שמתבגרים.
אתמול פרקתי קצת בפני בן זוגי, שיתפתי אותו בתסכול שלי, הוא בהחלט מסכים עם הפסיכולוגי-בשקל שעשיתי. אני בכל זאת מרגישה קצת רע ששיתפתי אותו, אני לא רוצה שגם הוא יכעס עליה, אני מפחדת כזה לסכסך ביניהם (ואז באמת תהיה לה עילה לכעוס עליי...)
בינתיים חשבנו שכדי להרגיע נבקש מההורים שלו לעזור לנו בכל מיני דברים, גם אם אנחנו יכולים לבד (סתם למשל, לבקש מאבא שלו לתלות לנו תמונות בבית).
תודה על המקום לשתף
היי,
עוד לא נשואה. עם החבר שנה, גרים ביחד מדצמבר. לפני כשבועיים עברנו דירה.
על פניו אמא שלו קיבלה אותי מאד, בחום ובאהבה והפכה אותי ממש לחלק מהמשפחה. התחלנו לצאת ביולי, כבר בנומבר הצטרפתי אליהם לסופ"ש משפחתי בצימר בצפון. מאד מאד אינטנסיבי, לפעמים יותר מדי עבורי (כלומר, אני זו שלוקחת צעד אחורה מה"משפחתיות", אבל תמיד הם מתעקשים שאהיה בתמונות המשפחתיות וכו'. צורפתי גם מזמן לקב' הוואטסאפ המשפחתית).
אני מאד אוהבת אותה, ובכלל את המשפחה של בן זוגי. הם משפחה נהדרת.
לאחרונה נעלבתי ממנה קצת. יש לה כל מיני התנגדויות מוזרות לדברים שאנחנו עושים, שאין לי איך להסביר אותן אלא כהתנגדות לא מודעת למעבר הדירה שלנו. מוזר לי שזה צץ עכשיו ולא כשעברנו לגור ביחד לפני חצי שנה... אבל שיהיה.
לדוגמה, היינו צריכים 2 ערבים לחוזה, אז ביקשנו משתי האמהות. אנחנו כזוג מאד מאד התרגשנו מזה שהאמהות שלנו ייפגשו, זה היה נראה לנו צעד גדול. אמא שלי גם מאד התרגשה ושמחה בשמחתנו ובעיקר מאד היה לה חשוב לראות את הדירה. אמא שלו- "חבל לי לנסוע עד לת"א במיוחד בשביל זה. אולי אני יכולה לחתום בפקס?"
באמת לא הייתה בעיה שהיא תחתום בפקס, בעל הבית הסכים והכל בסדר. אבל מה זה השטויות האלה? את לא רוצה לראות את הדירה של הבן שלך? לפגוש את בעל הבית? לפגוש את אמא שלי?
טוב, בלעתי, הבלגתי, נרגעתי (חשבתי לעצמי- טוב, היא באמת לא עוברת לגור עם הגבר הזה אלא אני, אז סביר שהיא תתרגש פחות ממני).
אבל מאז זה חוזר על עצמו בכל מיני וריאציות שונות. התאריך שקבענו לחנוכת בית, באוגוסט (הודענו חודש מראש, אנחנו מתכננים להפגיש את המשפחות בחנוכת הבית אז רצינו שכולם יוכלו לבוא), לא נוח לה. אמנם אין לה תכניות קונקרטיות, אבל היא חשבה שיהיה נחמד דווקא באותו יום ובאותה השעה, לעשות פיקניק משפחתי.
אני ממש מתוסכלת מהעניין הזה. אני מבינה שזה לא מכוונה רעה. אני באמת חושבת שזה אפילו לא מודע אצלה. אבל זה, אפעס, מעליב.
אני חושבת שהיא כועסת עליי שאני גונבת את הבן שלה, אבל הלו, אני לא אשמה שהוא בן 25. זה קורה שמתבגרים.
אתמול פרקתי קצת בפני בן זוגי, שיתפתי אותו בתסכול שלי, הוא בהחלט מסכים עם הפסיכולוגי-בשקל שעשיתי. אני בכל זאת מרגישה קצת רע ששיתפתי אותו, אני לא רוצה שגם הוא יכעס עליה, אני מפחדת כזה לסכסך ביניהם (ואז באמת תהיה לה עילה לכעוס עליי...)
בינתיים חשבנו שכדי להרגיע נבקש מההורים שלו לעזור לנו בכל מיני דברים, גם אם אנחנו יכולים לבד (סתם למשל, לבקש מאבא שלו לתלות לנו תמונות בבית).
תודה על המקום לשתף
מתגעגעים פה 
