הסיפור שלי :0)
ממש ארוך!! קודם על עצמי.. אני אלינור ממושב דור (ליד זכרון יעקב), אני בת 20 וחצי, כרגע בצבא, כבר צריכה לקבל רב"ט.. ואין לי רישיון! אוקיי.. אני חולה כבר שנה ו-9 בערך.. אין לי כ"כ סבלנות לספור חודשים, אבל זה בערך שנה ו-9. אני הייתי עתודאית של קולנוע וטלויזיה, למדתי ב"אורט מגדים" בכרמיאל. כשהייתי בין י"ג ל-י"ד אבא שלי נפטר בעקבות גידול במוח, הוא היה חולה שנה וחודשיים. בערך חודש לפני שהוא נפטר הוא נכנס לבית חולים ולא יצא משם עד שנפטר, אני הייתי נוסעת עם אמא שלי בבוקר לבית חולים כי לא רציתי שהיא תהיה לבד. בשתיים מהבקרים שבהם נסעתי איתה, היו לי "קפיצות" שאני קוראת להם טיקים. היה לי את זה כמה פעמים במשך הבוקר ועד שהגענו לבית חולים זה הפסיק. ביום של הקימה משבעה (אני לא יודעת איך בדיוק לקרוא לזה.. אני מתכוונת ליום האחרון בשבעה) קמתי לא טוב כנראה.. היו לי מלא טיקים, ישבתי במטבח ושתיתי את התה שלי ואז אמא שלי קראה לי לבוא לשבת בסלון אז הלכתי בלי התה כי פחדתי שהוא ישפך לי בדרך והיא אמרה לי להביא אותו איתי והיו שם מלא אנשים אז לא התחלתי להסביר לה ופשוט לקחתי אותו (שכחתי גם לציין שהבית שלי הוא שני קומות וכשירתי מלמעלה, במדרגה האחרונה היה לי טיק כזה וכמעט נפלתי, די החלקתי כזה..), אז לקחתי את הכוס והלכתי לסלון, בערך 3 צעדים אחרי שהתחלתי ללכת היה לי טיק, הרגל שלי התעקמה והיד שלי עפה ופשוט כל התה נשפך, ותה רותח כמעט עף על מישהו שישב שם, הם חשבו שפשוט החלקתי. אז ישבתי עם האחיות שלי, וכל הזמן קפצתי, אחותי הגדולה שישבה לידי שאלה אותי מה יש לי ואמרתי לה שאני לא יודעת. אני לא זוכרת מתי אמרתי לאמא שלי שיש לי את הטיקים האלה, אני חושבת שכשחזרנו מהבית עלמין, כי גם בדרך הביתה החזקתי כוס עם מים וכולה נשפכה עלי, אז אמרתי לאמא שלי והלכתי להתקלח. ויצאתי החוצה ובדיוק בירידה מהמדרכה לדשא היה לי טיק ושמעתי את סבתא שלי אומרת "הנה היא נופלת" והסתובבתי חזרה אל הבית (בזמן שיש לי טיקים אז גם המוח שלי שותף והוא גם קופץ ואני לא יודעת בדיוק מה הייתי אמורה לעשות..) והתחלתי ללכת לכיוון הבית וראיתי ששוטפים שם ואז קלטתי שלא לכיוון הזה הייתי אמורה ללכת. אני לא זוכרת בדיוק מה היה.. אני זוכרת רק שנשברתי כשהכנתי לעצמי לחמניה, באתי למרוח מיונז ותקעתי לעצמי את הסכין בבטן. היה לי מזל שזה לא היה סכין חד, אז התחלתי לבכות והושיבו אותי ואמא שלי הכינה לי לחמניה ואז עליתי להחליף לבגדים נקיים ואמא שלי אמרה לאחותי הקטנה לעלות למעלה להשגיח עלי. החלפתי בגדים וירדתי למטה והחלקתי במדרגות ושוב פעם התחלתי לבכות, חשבתי שאני משתגעת. דודה שלי לקחה אותי החוצה ואמרה לי "מה את מסתובבת ועושה לנו בעיות תשבי במקום אחד!" ואז אמא שלי אמרה שיקחו אותי לרופא וכולם אמרו שזה בטח רק העצבים. וגם הרופא אמר שזה בטח רק העצבים בגלל כל מה שקרה אז.. ואז.. חודשיים אחרי זה בערך, מכבי חיפה מביסה את מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות, אני כולי מאושרת. בבוקר שאחרי זה יש לי שיעור נהיגה ראשון, אני קמה עם טיקים. שיעור נהיגה!! מה טיקים עכשיו? התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה והיא אמרה לי להרגע ואמרתי לה שאני בכלל לא לחוצה, ואז המורה הגיע והלכתי לאוטו ויש לי טיקים כל הזמן, והוא שם לב שאני לא הכי בסדר והוא אמר לי להרגע שאני לא צריכה להילחץ. כנראה שבאיזשהו שלב הוא החליף איתי מקום ואמר לי שהוא ינהג ושאני אסתכל מה הוא עושה (את זה אני בכלל לא זוכרת) ואז היה לי התקף פירכוסים והוא קרא לאמבולנס, ולקחו אותי לבית חולים בנהריה (הייתי בכרמיאל אז.. בלימודים, גרתי אצל דודה שלי). ובכיתי מלא ונבהלתי ואז התחלתי לקחת כדורים ואני בכלל עד אז לא הייתי לוקחת כדורים אז בלעתי אותם עם ג'לי. התחלתי עם דפאלפט 200*3, עכשיו החליפו לי ללמיקטל כי אני לא כ"כ אוהבת את הכדורי תופעות לוואי האלה, אני בכלל בכללי לא אוהבת כדורים, אני גם חושבת שזה די מיותר כי אני לא רואה את עצמי מקבלת התקפים בכלל ואני שוכחת מלאאאאאאאא פעמים לקחת כדורים.. גם אם אני אתאמץ לא לישון וכל זה.. אין לי התקפים. אז החליפו לי ללמיקטל 2*50, ועכשיו הגדילו ל 100*2 ובכלל נותנים לי למוג'ין כי הצבא לא הצליח להשיג את הלמיקטל.. בכלל הצבא מעצבן אותי אבל זה כבר סיפור אחר.. בכללי: התחלתי כמתנדבת עם פרופיל 24, העלו לי ל-45 בניגוד להמלצה של רופא, רופא גם כתב להם- לפטור את החיילת מטירונות כי יכול לגרום להחמרה במצבה הרפואי, ואני עכשיו ב"טירונות" כי "כל חייל עם פרופיל 45 ומעלה חייב לעשות טירונות". הייתי שם שבוע וחצי ואז נוירולוג כתב להם לדחות לי את הטירונות בשלושה חודשים והם לא ידעו מה לעשות איתי אז פשוט התחילו לתת לי גימלים (אנחנו נותנים לך 4 גימלים עד יום ראשון ואז תחזרי ונחליט מה לעשות איתך, יום ראשון- אנחנו עדיין לא יודעים מה לעשות איתך, ניתן לך עוד שני גימלים עד יום שלישי ואז נגיד לך מה לעשות. הגעתי ביום שלישי, כיביתי את הפלאפון, הלכתי לאוהל והדלקתי אותו ויש לי הודעה קולית- אלינור, זאת המ"פ שלך אל תגיעי היום אני כבר אתקשר אליך להודיע לך מה קורה.. ואני בדיוק הגעתי!! אז הלכתי הביתה ועכשיו אני בבית מחכה שיתקשרו). וזהו. :0) ארוך קצת