אני אענה מהכיוון שלי...
(ואני מייצגת את עצמי בלבד.. ) אני נמצאת בזוגיות חדשה , לאחר שהתאלמנתי לפני כמעט שנתיים מבעלי, שהיה בן זוגי היחיד במשך 18 שנים. המצב הזה של להיות עם בן זוג חדש, הוא מורכב ולא פשוט מהרבה בחינות. (בייחוד כשמעורבים גם ילדים קטנים משני הצדדים), אבל הוא גם מרגש , מעצים וממלא באושר וחיות. זה נכון שבעלי ז"ל יהיה תמיד חלק מחיי, אבל אני לא מסכימה עם זה שבן זוגי החדש צריך לחיות ב"שלישייה". הזוגיות שלי איתו היא משהו אחר ,רק של שנינו, ואני לא עושה השוואות. היא "בנוסף" ולא "במקום". אין ספק שאחד הדברים שתורמים לקשר ביננו הוא העובדה שאני יכולה לדבר על בעלי באופן חופשי, ולא לחשוש שזה מביך..והעובדה שכשזה כן מביך אותו..הוא מרגיש מספיק נוח כדי להגיד לי את זה. אני מאמינה בכנות,פתיחות וישירות כבסיס לקשר בין אנשים. (לא רק זוגי..). לו הייתי אני במצבך, אני חושבת שהייתי אומרת לבן הזוג החדש שאני מאוד רוצה להיות חלק מחייו, ומאחר שמי שהוא היום הוא תוצאה של מה שחווה, הייתי רוצה לדעת על הפרק הזה בחייו. הייתי מבקשת ממנו למתוח עבורי את הגבול בין הסקרנות והדאגה הלגיטימית, לבין "חקירה" או "חטטנות". (זה גבול נסתר, ושונה אצל כל אחד ואחת..) , ולעזור לי לעזור לו לשתף אותי בחייו. שיהיה המון בהצלחה ! שנה טובה וגמר חתימה טובה...