פוליטיקה ורטואלית

mordin

New member
פוליטיקה ורטואלית

לרוב אני לא נוהג לפרסם ידיעות בנוגע לפוליטיקה פנימית בפורום הזה אבל הפעם אני אחרוג. שלום עם סוריה, מי בעד מי נגד? - למי אכפת, משא השיכנוע ועיצוב דעת הקהל כבר החל. במישור הופליטי - בזמן שסוריה לא הכריזה / רמזה או אמרה משהו משמעותי בנושא מלבד ההכרזה שאנחנו הסכמנו להחזיר את הגולן, כל כמה זמן מופיעות כתבות של נציגים ישראלים שחוזרים מסוריה ומדגישים שהם רצינים. במישור הביטחוני - הופיעה חלוץ וציין שאנחנו יכולים להסתדר ללא הגולן. במישור הכלכלי - הכתבה מהיום, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3547330,00.html כבר מישהו ארגן את ארגון השמאים לאמוד את גובה הפיצוים והציעו להכין כבר עכשיו תוכניות עבור המפונים. כך הסברה עובדת! כמה חבל שהיא עובדת רק כנגדנו...
 

raanans

New member
תלוי באילו תנאים

איך אפשר להביע דיעה אוביקטיבית אם אין נתונים? אם ההסכם הוא Win / Win בו שני הצדדים מרוויחים אז אני בעד. אם ההסכם הוא Win / Lose בו צד אחד מרוויח והשני מפסיד, אז אני נגד.
 

mordin

New member
זאת בדיוק הבעיה

אנחנו לא מדברים פה על ניתוח המצב האם כדי או לא כדי לעשות הסכם. אני מדבר על אופן העשיה של ההסכם, כל ישראלי מצוי שמבלה בחו"ל מכיר את 101 של המשא ומתן. אבל אצלנו בארץ נראה שכללי משא ומתן השתנו אין יותר נקודת מוצא של שלום בשביל שלום, עכשיו זה תמיד שטחים בשביל שלום. (גם בנושא חטופים המצב זהה). שים לב שעוד לא התחלנו במשא ומתן וסוריה כבר הוציא הצהרה לגבי כל הנקודות החשובות שישראל התחיבה להחזיר את הגולן שהיא לא מתכוונת להתרחק מאירן וכו... בזמן שאנחנו היינו עסוקים בלהקפיץ TEASERים של שלום. זה תמיד קורה כשאנחנו עומדים בפרשמת דרכים ואלו תמיד אותם העורכים... אשר קובעים עובדות בשטח מטפטפים אופטימות ודואגים לקידום האגנדה שלהם. שים לב שאין ניטרליות בכתבות כאשר כתבות אלו מפורסמות ככתבות שמוכנסות למדורי חדשות וכלכלה כידיעות והכתבות נגד נכנסות ככתבות דעה (כאשר החסיפה וההשפעה של שתי הסוגים שונה לחלוטין! ).
 

mordin

New member
הנה התנאים

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3549787,00.html סבב ראשון: הוסגו הבנות: בהם הסדרי הביטחון, המים, הגבולות והנורמליזציה. כלומר ישראל הבטיחה לתת את הגולן (לפי מספר דיווחים סוריה אפילו דרשה גישה לכנרת) הסדרי ביטחון סוכמו עם תומכת הטרור מספר 2 באזור, שמאמנת ומחמשת טרוריסית בשטחה ברגע זה. וסוריה תעשה לנו טובה ויהיה לנו נורמליזציה איתה. כל הסוגיות העקריות לא נידונו (כמו עם הפלסטינים). סיכום: סוריה קיבלה כל מה שהיא רצתה ישראל ויתרה = סוריה ישראל 1:0. אם הינו שומרים את הגולן ומסיכמים לתת אותו כחלק מהסכמ של סוריה להתנתק מציר הרשע אז אולי היה פה משהו לדון בו... אבל כרגע סוריה כבר קיבלה כל מה שהיא רוצה, מה אינטרס שלה לוותר לנו בכל נושא אחר ?? בעיקר שבהתחשב במצב הפנימי שלהם ובמצב האזורי יש להם אינטרס הפוך הסיבה היחידה שיש להם זה הלחץ האמריקאי. וכרגע אנחנו עוזרים להם בזה, כאשר הרעיון שלנו שהתהליך פוגע ביחסי סוריה אירן הוא קצת מוזר כי התהליך פוגע ביחסנו עם ארה"ב יותר בזמן שאירן רק מחזקת את קשריה עם סוריה.
 

raanans

New member
אם אילו אכן התנאים - אזי אני מתנגד

הסכם צריך להיות טוב לשני הצדדים, ולא רק טוב לצד אחד על חשבון השני. אבל, ניראה שאחרי הכל לא יצא מהדיונים עם סוריה כלום. רמון: "המו"מ עם סוריה לא יניב דבר" http://news.walla.co.il/?w=/1/1290475
 

mordin

New member
סוריה - "לא נתפשר על גבולות 67' - עד טבריה"

הנשיא הסורי אמר בתדרוך לעיתונאים, כי במסגרת הסכם שלום, ישראל צריכה להיות מוכנה להשיב את כל האדמות שכבשה. http://news.walla.co.il/?w=//1292256 כמו שאמרתי יופי של נתוני התחלה למשא ומתן ...
 

mordin

New member
מאמר מעניין - מהודנא לתהדיה

בשנות השישים התגלגלנו מצחוק כשהקריין איים לזרוק אותנו לים ב"קול הרע"ם מקהיר". היום רק מופיע נסראללה על המירקע ואנו רועדים מפחד. מיהו נסראללה לעומת נאצר, מה נגיד... כשחטפו מטוסים עם ישראלים בשנות השבעים, ציפינו בכליון עיניים לפעולה נועזת עתירת סיכונים, ונשאנו על כפיים את מבצעיהם. אלו שנפלו בהם היו לגיבורים. היום הגורם המשפיע ביותר על קבלת החלטות הוא ועדת החקירה שתבוא: והנופלים במערכה – הם בגדר "פשלה". למד את האויב, חקור אותו, עמוד על חולשותיו. אולם לעולם אל תאמץ את שפתו ומושגיו. ככל שצומחת עוצמתנו הצבאית, יורדת עוצמתנו המוראלית. ככל שגדל כוחנו הכלכלי, יורד כוחנו החברתי והמוסרי. ככל שגדלים הישגנו בהי- טק, מתעצמת כסילותנו הפסיכולוגית. הפוך המצב אצל אויבינו: מעולם הם לא היו בפער כה עמוק מאחורינו בתחום עוצמה צבאית, טכנולוגיה וכלכלה, אולם הם חזקים ומתוחכמים מאיתנו היום יותר מאי פעם בניצול החולשות המנטאליות, החברתיות והשלטוניות של ישראל. במלחמה פסיכולוגית מתוחכמת, שכלליה נטועים עמוק בתרבות הערבית והמוסלמית, עושים הם מהחברה הישראלית, ממקבלי ההחלטות ומהתקשורת שלה חוכא ואיטלולא, למרות החורבן הפיסי שנפל עליהם. רע הדבר, מכיוון שהמלחמה של העידן החדש, עידן הטרור וההתנגדות, היא בראש ובראשונה בשדה הפסיכולוגי. אין כאן מערכות ענק שנועדו להשמדת דיוויזיות, שליטה בימים וכיבוש שטחים: המלחמה היא על המוראל, התודעה, ההסברה, היציבות חברתית ושילטונית ושמירת התלכיד הלאומי. זהו העידן הנוכחי, המחליף את המלחמות הקלאסיות של המאה הקודמת. זהו טרור – במקום הצבא, ההתנגדות – מוקאוומה – במקום המלחמה, אירגונים חסרי כללים – במקום ממשלות, חוקי דת ותרבות – במקום החוק והמשפט הבינלאומי המקובל. למלחמה אין התחלה, אמצע וסוף, ומושגים של "ניצחון" ו"תבוסה" התערבבו ואיבדו את משמעותם המוכרת. ובעידן זה, שדה המוראל, התודעה והתיקשורת הוא שדה המערכה המקביל בחשיבותו למקום שבו מתבצעים המבצעים בשטח. בשדה הזה נקבעים המנצחים והמפסידים, החזקים והחלשים. זהו "העימות הא- סימטרי" של היום, או, אם תירצו, מאבק התרבויות המודרני, שהעולם עדיין לא מצליח לעכל את משמעויותיו: אין עדיין תיאוריות צבאיות, פרקטיקה מדינית, ערכי מוסר או כללי משפט בינלאומי שיודעים להתמודד עם האיומים החדשים. הכללים המוכרים שייכים לעידן הקודם. לכן, למרות חולשתו הפיסית של הטרור האיסלאמי והבינלאומי המודרני, האפקט שלו על סדר היום של העולם ושל ישראל הוא עצום: בודאי ללא כל פרופורציה ליכולותיו הצבאיות. לפחות לא לאלו הקיימות בשלב הזה. בשנות השישים התגלגלנו מצחוק כשהקריין איים לזרוק אותנו לים ב"קול הרע"ם מקהיר". היום רק מופיע נסראללה על המירקע ואנו רועדים מפחד. מיהו נסראללה לעומת נאצר, מה נגיד... כשחטפו מטוסים עם ישראלים בשנות השבעים, ציפינו בכליון עיניים לפעולה נועזת עתירת סיכונים, ונשאנו על כפיים את מבצעיהם. אלו שנפלו בהם היו לגיבורים. היום הגורם המשפיע ביותר על קבלת החלטות הוא ועדת החקירה שתבוא: והנופלים במערכה – הם בגדר "פשלה". מחבלי "ספטמבר השחור" חששו; ראשי הטרור היום יודעים שהחברה והתיקשורת בישראל מגינים עליהם. שום מנהיג ישראלי לא יקח היום סיכון. ובלי סיכון – אין ניצחון. לא בבורסה, ולא בשדה הקרב. לחולשת הדעת נוסף כספחת גם משבר מנהיגות מתמשך ופוגע. אחד הכלים המרכזיים שמשחקים תפקיד בתחום המערכה המוראלית והתודעתית היא השפה שבה משתמשים הצדדים. כל צד יוצר את השפה שלו, בוחר בביטויים, במילים ובדרכי הבעה, הבאים מתוך תרבותו ומוגשים באופן שישרתו את מטרותיו – הן כלפי חוץ (היריב, המערכת הבינלאומית) והן כלפי פנים ( אוכלוסייתו שלו). אינני יודע עד כמה היה וינסטון צ'רצ'יל מנהיג גדול באמת: אולם אמירתו –"דם יזע ודמעות", תנועת הווי המפורסמת שלו והרגע שבו השתין על נהר הריין בטרם צלחוהו גייסותיו - נצרבו בהיסטוריה הבריטית כליבת ההוויה של עמידה, עוצמה, נחישות וסולידריות, וזאת בתקופה קשה ומסוכנת עד בעתה. סטאלין דיבר לעמו ברוסית, ורוזוולט הלהיב את גבעת הקפיטול באנגלית. את הגרמנית של היטלר ונאומיו איננו רוצים להזכיר. את האפקטיביות שלהם ידע גם גורל עמנו. היכן עומדים אנו בעניין זה? ובכן, כאן אנו נוהגים בביטול עצמי ובכסילות גמורה, ומגישים לאויב על מגש של כסף נקודת עוצמה ויתרון, בכך שאנו מדברים בשפתו, במושגים שלו, במקום לדבר בשפה שלנו ובמושגים הלקוחים מהעולם שאליו אנו שייכים ושאנו מבינים את משמעותם. ומה לעשות, כאשר אנו מדברים במושגים הלקוחים מהשפה הערבית והתרבות המוסלמית, אנו מרגישים אולי ידענים גדולים, אבל אנחנו עושים מעצמנו בדיחה. האויב פשוט "מקרקס" אותנו, שכן הוא מבין את משמעות מילותיו, ולא אנחנו. אנו פשוט מדברים בעבורו, בחשיבות עצמית, ובתוך עיוורון גמור.
 

mordin

New member
המשך

במה אמורים הדברים? בשנת 1949 נחתמו בין ישראל ומדינות ערב הסכמי "שביתת נשק".בשנים 1956, 1967, 1970 ו- 1973-4 נחתמו הסכמי " הפסקת אש". בשנים 1936 – 1939 התחולל בארץ ישראל העימות הכולל הראשון בין הערבים ליהודים. הוא כונה "המרד הגדול" בפי הערבים, ו"המאורעות" בפי היהודים. כך דיברנו, כך דיבר העולם וכך ניכתב בספרי ההיסטוריה. כך היה עד שהגיע העידן המוסלמי החדש, אי שם בשנות ה- 80, והשתנתה השפה. בשנת 1987 החליפה "אינתיפאדה" את המרד. מלחמת שנת 2000 הפכה ל "אינתיפאדת אל אקצא". בעידן החמאס הפכה "הפסקת אש" ל"הודנא", והפסקת לחימה ל"תהדיה". וכל אלה לא רק בפי הערבים, אלא בשפתנו שלנו! כל מדינאי, פרשן , עיתונאי או קצין צבא, מדבר על "תהדיה". לא "הפסקת אש", חלילה. אחרת, איך יתפס כמומחה ומבין עניין? בספרי ההיסטוריה שלנו מתוארת מלחמת הטרור הרת האסון של יאסר ערפאת וטרור המתאבדים המיפלצתי שלו כ"אינתיפאדת אל אקצא". הן אלו רק מילים, ומה רע בכך, תשאלו? רע מאוד. יש כאן שילוב של חוסר הבנת המרחב ותרבותו, שימוש שלנו עצמנו במושגי אויב, במילים שלא תמיד מוכרות לנו על משמעותן האמיתית: במצב זה עלולים המשא ומתן איתם והויכוח שבתוכנו להיות פשוט לא רלוונטי. זהו אימוץ מילות תעמולה של אויב בעל תרבות מזוויעה, ובכך לתת לו לגיטימיות וחיזוק. אנו בוחרים מרצון לשחק בשדה המילולי של הצד השני, שבו לאופן השימוש במילים יש משקל עצום. "אינתיפאדה" נאמרת על יד הערבי בקונטקסט של גבורה, חירות, הקרבה, שחרור: והנה, גם היהודים מכירים בכך! עובדה, הם כותבים בספרים שלהם "אינתיפאדה" וכך מלמדים את ילדיהם. למילים יש כוח ומשמעות עצומים, ומי כמונו אמורים להיות מודעים לכך. "אל אקצא" אומרים היהודים, כלומר – גם הם מבינים שהמלחמה פרצה מכיוון שהיהודים נכנסו למסגד המקודש, וזהו הרי התירוץ המוסלמי האולטימטיבי להשתוללות, שהנה קיבל אישור מהיהודים עצמם... האם ניתן להבין זאת אחרת? מטופש עוד יותר להשתמש בשיח השוטף במושגים שאינך מבין באמת את משמעותם, כמו "הודנא" ו"תהדיה". עבור עיתונאי ממוצע אלו תחליפים ל"הפסקת אש", שהוא מושג מוגדר ומוכר לנו מיחסים בינלאומיים וחוקי המלחמה. הוא אומר "תהדיה" כי אז הוא הרי נשמע מומחה ומבין. והרי כולם אומרים כך...אולם, מה חושב מוסלמי מלומד ומאמין כשהוא אומר "תהדיה"? את ההסבר אני משאיר למזרחנים, אולם בוודאי שאין כוונתו להפסקת אש חתומה ומכובדת וחילופי שבויים על פי אמנת ז'נבה...הוא נמצא בעולם מושגים אחר. ובענייני "עסקים" מדיניים - מהי משמעותו של משא ומתן המתקיים על תשתית רעועה שכזאת? האם יעלה בדעתו של ערבי פלשתיני לקרוא למלחמת 1948 "מלחמת העצמאות"? כמובן שלא. זהו מושג היסטורי ותרבותי של היהודים, המנוגד למהותו, ומדוע יעשה בו שימוש? אולם –למרבה האבסורד, זה בדיוק מה שאנו עושים! מבלי משים – אנו משמשים כשופר של הלוחמה התרבותית והפסיכולוגית של האויב, במקום להביא את עולם המילים והמושגים שלנו, הנאמרים בשפתנו ומשרתים את העמדה אותה אנו רוצה להביע ואת המסר שאותו אנו רוצים להעביר. אנחנו חושבים שבשימוש במושגים של הצד השני אנחנו יוצאים אינטיליגנטים, אולם בפועל אנו יוצאים נלעגים. אנחנו רוצים לנהל משא ומתן, אולם מתעקשים ליפול לכללי שיח ושפה אותם קובע האויב, והאויב, בתחום ניהול משא ומתן ולוחמה פסיכולוגית, הוא מומחה גדול, מה לעשות. והנה כאן הוא מקבל מאיתנו את מלוא העזרה, בלי להתאמץ. לא עוד. רוצה חמאס "הפסקת אש" – נדבר על "הפסקת אש", במשמעות המילולית והמעשית של המושג. ירצה "אי לוחמה"? אולי ראוי לדבר על כך. אולם על "תהדיה" או "הודנא" ידבר- נא עם אחיו המוסלמים. בעולם שאנו פועלים בו – אין מושג כזה. יש ללמדו ולהכירו – בכדי לדעת היטב את האויב ותרבותו: אולם חלילה מלאמץ אותו מילולית או מעשית. הכרת האויב הוא כלי חשוב במשא ומתן ובהתמודדות אלימה: למד אותו, חקור אותו, אולם היזהר מלהתבטל בפניו ולאמץ את מושגיו. נשמע כה הגיוני ובסיסי, לא כן? אלא שלמצער מתברר לשכנינו שוב ושוב, שהאויב הציוני מוביל בהי-טק בעולם ומסוגל להכניס טיל לתוך חלון, אולם בלוחמה הפסיכולוגית ובהסברה הוא כסיל גמור. למרות מצוקתם הנוראה, לועגים הם לכסילותנו, ואנחנו רועדים מפחד ומבקשים ועדות חקירה. אינני יכול לתת הסברים מלומדים ומוכחים לצורך שלנו, הישראלים, לדבר בשפת היריב ולשחק לידיו בתחום המילים והמשמעויות. יתכן שזהו צד נוסף של תהליך מחלת ההתבטלות העצמית התרבותית המתמשכת שלנו, שבה מרכז קניות הפך מזמן ל"סנטר" ומשהו מרשים הוא "ביג טיים": במנטאליות כזאת, אך טבעי ש"הפסקת אש" תהפוך ל"הודנא". איפה משה שרת כשצריכים אותו?? יתכן שנטייתנו להחשיב את עצמנו מתמצאים ושאיפתנו הפתולוגית להראות כאנשי העולם הגדול גורמים לא רק למדינאים לנאום באנגלית עילגת, אלא גם לאילו פרשנים להפוך למומחים בגרוש תוך אימוץ ערבית מדוברת כשיגרה, מבלי להבינה כראוי. תופעת העדר והרייטינג גורמת לכולם להיגרר לכך בכדי לא להישאר, כאילו, מאחור. יתכן שזהו פשוט עניין של חוסר מודעות ומעידה מתמשכת. תהינה הסיבות אשר תהיינה, ראוי להפסיק מיד את התופעה המוזרה והמיוחדת הזאת של ביטול עצמי ודיבור בשפתן של תרבויות אחרות, בודאי זו של האויב, ובעת מלחמה. זה רע לחברה, מזיק לעסקים המדיניים והרסני בעת מאבק על השפיות והתודעה, שהיא כיום מלחמתנו העיקרית: וכרגע, לפחות, היא גם זו שאנו איננו מנצחים בה.
 
למעלה