פוווו זה עבר

[לירננה]

פוווו זה עבר

היום הזה עבר. כל כך פחדתי ממנו. כל כך לא התחשק לי לחזור לעבודה. למרות שידעתי שאני מסוגלת ליהנות ממנה. אבל היא כל כך קשה לי והיא דורשת כל כך הרבה דינמיות וגמישות ואני לא יודעת מה העתיד ואיך יראה החודש הבא בעבודה הזו. הכל כל כך משתנה ואני לא מסוגלת ככה (זה לא אמור להיות כל הזמן ככה,אבל השנה זה ככה).ידעתי שהיום הזה יגיע ויעבור. אבל זה לא כל כך עזר לי כשקמתי בבוקר. הייתי היום אצל הפסיכולוגית שלי. הדפסתי את מה שכתבתי כאן והראתי לה. והיום היה פשוט קשה. אני ממש התנגדתי. כמעט רבתי איתה. ממש הדפתי אותה ועל כל מה שהיא אמרה היה לי מה לומר ולהגיד הפוך. בתקופה האחרונה תמיד יש לי התנגדות לטיפול אבל זה לא מתבטא עד כדי כך כמו שהיה היום. זה בדרך כלל פשוט מתבטא בחוסר יכולת להיפתח, אני יכולה לדבר ולספר מה קורה לי אבל אני לא באמת מרגישה ולא באמת נפתחת. ודיברנו על ההורים שלי. והיא אמרה שהדרך שאני מתייחסת בה להורים שלי זה:"מה לעשות כדי שהם לא יפריעו לי". ואם זו הדרך שאני מתייחסת לאנשים... היא אמרה שגם אליה אני מתייחסת ככה,אני רוצה להזיז אותה מהדרך שלי שלא תפריע לי לחיות בבועה שלי. וזה היה נכון מה שהיא אמרה אני באמת מתייחסת ככה להורים שלי.זה עצוב נורא

היא אמרה שהיא מרגישה שאני נמצאת במקום של בחירה עכשו. כי אני הודפת אותה כל הזמן. ואני צריכה להחליט אם אני רוצה את הבועה שלי (היא לא אמרה את זה במילים האלו,אבל ככה אני מתרגמת אותה). אמרתי לה שאני לא מרגישה שאני נמצאת במקום של בחירה,לא בהקשר של הטיפול. כי אני לא יכולה אחרת. אני מספרת לה מה עובר עליי תמיד,אבל אני פשוט לא מצליחה להרגיש. היא אמרה שאולי במקום שהבחירה לא יכולה להיות פנימית צריך לעשות בחירה חיצונית. היא כבר כמה פעמים הציעה את האפשרות שאולי ניפגש פעמיים בשבוע. כי נראה לה שזה יכול להועיל שתהיה לי תמיכה רבה יותר. שכשעובר שבוע אני כבר מספיקה להתקרר ולהתרחק ואז צריך לעשות את כל התהליך של ההתקרבות מחדש. אני ממש לא רוצה. כי אני פשוט לא רוצה. האמת מתחשק לי פשוט להפסיק את הטיפול. אני מרגישה כל כך מרוחקת. אבל אני יודעת שזה בדיוק המקום שאני עכשו בחיים שלי באופן כללי. אני ככה מנותקת מכל האנשים בחיי. אני לא מתקשרת בכלל,אני חיה בבועה שלי. לעזוב את הטיפול זה רק יחזק את זה. אבל לבוא פעמיים בשבוע זה נראה מוגזם כשבכלל לא מתחשק לי לבוא גם ככה. אבל אני יודעת מבחוץ לי שאולי זה יכול לעזור באמת. אבל.. זה אומר שדברים שתכננתי אני אצטרך לדחות עוד יותר. לבוא עכשו פעמיים בשבוע זה הוצאה ממש גדולה. חשבתי שאחרי פסח אני אתחיל לחפש דירה ואולי אני אעבור לגור עם שותפים. חשבתי שזה יכול לעזור לי להיות עצמאית יותר ואולי לקשור קשר עם יותר אנשים, ואולי להיות במרכז יותר ואז אני אצא לבלות יותר. וגם,כבר ממש נמאס לי לגור בבית. נמאס לי מהחיכוכים עם אמא שלי והכי נמאס לי להרגיש ילדה קטנה שגרה אצל אבא ואמא. ואם אני אתחיל טיפול פעמיים בשבוע אין סיכוי שאני אוכל לאפשר לעצמי את זה. כבר ככה חששתי איך אני אסתדר. וזה גם תלוי בעוד עבודה שחשבתי לקבל. בכלל, דברים מסתבכים לי כי הם כל כך קשורים אחד בשני. והכל תלוי בהכל. ואני גם ככה מודאגת ממה יהיה בעבודה ועוד הרבה דברים. אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאני צריכה לעשות החלטה מסויימת (ואני כבר נוטה לכיוון מסויים) ואז אני אצטרך לוותר על האפשרויות האחרות. ועל האופציות האחרות שאולי יעזרו לי. אובדת עיצות

איזה הודעה ארוכה...

 

[magenta73]

אם הבחירה היא בין

לעזוב את הבית וללכת לטיפול פעם בשבוע, לבין לא לעזוב את הבית וללכת לטיפול פעמים בשבוע. ברור לי, ואני מקווה שגם לך ולכולם שהאופציה המתבקשת וטובה ביותר היא א'. לעזוב את הבית וללכת פעם בשבוע לטיפול. לא משנה כמה פאקה-פאקה אתן מעבירות שם, ואני בטוחה שזה חשוב ועוזר, עדיין, צריכה להיות גם מציאות בעינין. והתנהגות יומיומית ומציאות יומיומית רק עוזרת לפתח הרגלים. טובים ולא טובים. המשפחה שלך לא טובה לך. זה קורה. את לא היחידה. הגיע הזמן שתעמדי על שתי הרגליים שלך ותלמדי עצמאות מה היא. אני בטוחה שזה רק יעשה לך טוב.

 

[behappy]

../images/Emo45.gif כל כך מסכימה.

 

[לירננה]

אבל זה הרי לא עובד אחד מול אחד

זה שני רצונות שאולי הם קשורים,אבל לא בהכרח. לעזוב את הבית אמור לעזור לי בעיקר בתחושת העצמאות שלי כי נמאס לי קצת להיות תלויה בהורים (זה לא אומר שלא טוב לי,אבל קצת נמאס, לא רע לי). יש מצב שאולי זה יעזור לי גם מבחינות אחרות,אבל ממש לא בהכרח. כבר גרתי מחוץ לבית,זה לא עזר כל כך למצב החברתי שלי אז. אולי היום זה יהיה שונה,אני לא יודעת, מקווה שכן,לא יכולה לדעת. ללכת לטיפול פעמים בשבוע אמור לעזור לי בתחום החברתי-רגשי. הקשר שאני לא מצליחה ליצור עם המטפלת שלי (למרות שפעם הרגשתי קצת יותר קרובה, התרחקתי והסתגרתי) כבר נמשך תקופה. צריך לעשות משהו כדי לשנות משהו בטיפול,אחרת זה רק ימשיך ככה. ולעזוב את הטיפול לגמרי לא נראה לי כרגע,יש בי יותר מדי מועקה. אני דוקא חשבתי בכיוון של ללכת על העניין הזה של פעמיים בשבוע. דוקא בגלל שאני מפחדת מזה. דוקא בגלל שזה יוצר בי התנגדות. כי אם אני כבר על השביל הזה של הטיפול,אז יאללה לנצל אותו,לנסות להפיק ממנו את מה שאפשר. אני הרי לא אשאר בטיפול לנצח,וככה אני מרגישה שאני עומדת במקום איך שדברים נראים עכשו. וזה אומר לדחות קצת את המעבר לדירה שכורה (מה שבכל מקרה היה רק בגדר 'מחשבה' שעוד לא התחילה לצאת לפועל,חשבתי להתחיל לחפש אבל באיזי,אז האיזי הזה בכל מקרה עלול להמשך חודשיים). אני לא מתכוונת להמשיך לבוא פעמיים בשבוע לטיפול במשך שנה, וגם לא במשך חצי שנה. אני כבר שנה וחצי בטיפול, זה הרבה. אני צריכה לדעתי לנסות את מה שאפשר עכשו כדי לתת איזה פוש מסויים,כי אני לא מתכוונת להישאר עוד זמן רב בטיפול. לא מבחינה כלכלית וגם לא מבחינה אחרת-טיפול אמור לדעתי להיות לתקופה מסויימת ולא לאורך שנים, מקסימום הולכים שוב לתקופה של טיפול בשלב מאוחר יותר של החיים. אבל זו צריכה להיות תקופה מוגבלת יחסית. להישאר לנצח בטיפול הרי אין לי כוונות. אבל ההתלבטות של ה'אולי' עדיין נשארת. 'אולי לעבור מחוץ לבית זה מה שיעשה את הקסם?' 'אולי בעקבות זה שאני ארגיש עצמאית יותר יהיו לי גם כוחות אחרים?' 'אולי בזכות זה שאני אגור יותר קרוב למרכז אני אכריח את עצמי לצאת יותר?' אולי ואולי לא אני צריכה לעשות החלטה

 

[magenta73]

אני אמרתי את דעתי.

החיים שלך הם שלך. תעשי מה שנראה ***לך*** לנכון. ודברים לא קורים ב"קסם". ולא ב"פוף". צריך לעבוד, באמת, לעומק.

 

[behappy]

תראי..

אני לא יודעת כלום על הטיפול שלך, אבל התחלתי טיפול לא מזמן, ו.. לא נראה לי שבשביל ליצור קשר יותר הדוק ביני לבין המטפל שלי אני אכפיל את התדירות של הטיפול. נכון שאחד הדברים היותר משמעותיים בטיפול בפרט ובכל תקשורת בינאישית בכלל, הוא רמת הקירבה שיש לך עם האדם, אבל אני לא חושבת שזה האישיו פה. אני חושבת שמעבר לכל צורך באינטימיות, קירבה, יש גם חיים, וכדאי ומומלץ ואפילו צריך- לא להזניח אותם. תחושת עצמאות היא המון. אם תעברי מהבית זה לא מה שיעשה קסמים, אבל זה כן נותן לך מקום גדול יותר למצוא אותך, לנטרל קצת מטענים שיש מבית ההורים, להרגיש עצמאית יותר, להרים אפילו את תחושת הערך העצמי שלך. בכל אופן, זו החלטה שלך.. ושיהיה המון בהצלחה

 

[לירננה]

צודקת.

זה לא בהכרח נכון שאם מכפילים תדירות זה מקדם יותר את הטיפול. כי זה תלוי במטופל בעצם. כשהתחלתי את הטיפול היה שלב שרציתי שדברים יקרו יותר מהר וחשבתי לבוא פעמיים בשבוע. כשהמטפלת שלי הבינה שזה מה שאני חושבת היא הסבירה לי שזה לא עובד ככה. וניסתה לתת לי דוגמא של תרופה. אם מישהו חולה והוא צריך אנטיביוטיקה, הוא לא בהכרח יהיה בריא יותר אם הוא יקבל כמות גדולה יותר בזמן קצר יותר, כי לגוף יש את תהליכי ההחלמה שלו. אבל אם הוא מאוד חולה והוא זקוק ליותר אנטיביוטיקה הוא יקבל כמות גדולה יותר בתדירות גדולה יותר,אבל זה רק מפני שלזה הוא זקוק. היא אמרה אז שזה אותו דבר גם בטיפול. לרוב המטופלים התדירות הסבירה היא פעם בשבוע. אם נכפיל אותה זה לא יזרז את התהליך כי יש תהליכים שהנפש שלי צריכה לעבור וזה לוקח זמן. אם מישהו זקוק ליותר כי הוא פשוט צריך יותר מזה בגלל שלא מספיק לו פעם בשבוע,אז הוא יקבל יותר. ככה,זה בגדול. באמת זה נורא אינדיבידואלי. זה שונה בין מטופל למטופל ויכול להיות שונה גם אצל אותו מטופל בתקופות שונות. לכן אם את חושבת שאצלך זה לא מה שיעשה את השוני,זה לא אומר כלום לגבי מה שזה יעשה אצלי, לא? אני אסביר עוד קצת למה זה עלה כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון העניין של לבוא פעמיים בשבוע. בחודשים האחרונים (שדוקא בחודשים האלה אני מרגישה הרבה הרבה יותר עצמאית וחזקה מבעבר) נוצר מצב כזה שבמשך כל הטיפול דיברנו, אני סיפרתי מה עובר עליי. אבל כל הזמן הרגשתי שאני לא מחוברת למילים שלי,שאני משתדלת להיות כנה ולספר,אבל אני לא מצליחה לגעת ולהרגיש באמת את המילים שלי. זו הרגשה מאוד מתסכלת. ותמיד,באופן קבוע, ב5-10 דקות האחרונות של הטיפול פתאום אז התחבר לי משהו והתחלתי להרגיש. אבל אז,כבר היה צריך ללכת. ועד הפעם הבאה כבר התקררתי ושוב כל התהליך מחדש. בין שבוע לשבוע עבר הרבה זמן והרבה דברים,ובכלל לא התחשק לי לבוא. אבל אני עדיין צריכה את הטיפול. חשבתי כמה פעמים על הפסקת הטיפול כי אני כבר חזקה ו"בסדר",אבל אני לא בסדר. הקשרים החברתיים שלי גרועים יותר משהיו פעם - לפני שעברתי את התקופה שהיתה לי קשה עד שהלכתי לטיפול. אני מפחדת עד מוות להיפגע ולא רוצה אף אחד, לא אוהבת אף אחד. פשוט שומרת מרחק ונשארת ביחסים קורקטיים עם אנשים. העניין הוא לא רק בהזדמנויות להכיר אנשים,אלא גם באיך אני יוצרת קשר רגשי שזה בעייתי אצלי. המחשבה היא שאולי אם יעבור פחות זמן בין פגישה לפגישה,אני לא אתקרר כל כך מהר ויהיה אפשר להמשיך באיזשהו רצף כשאני עדיין מחוברת רגשית. זה כמובן לא תלוי רק בתדירות,אני גם צריכה להחליט שאני באמת רוצה את זה, ויותר מזה-מוכנה לעשות את זה, לאפשר לעצמי להתקרב אליה יותר. אני חושבת על מה שאתן אומרות כל הזמן. על הכוח של החיים עצמם. ותוהה מה יעשה את ההבדל. וכל הזמן זוכרת את התקופה שגרתי בדירה שכורה,ואמנם למדתי הרבה דברים אז על איך להתנהל בדירה שכורה וכמה עניינים צריך לסדר בשביל זה, אבל מבחינה חברתית זה לא עשה לי כלום. (גרתי בדירה כל השבוע ובסוף השבוע חזרתי הביתה לחדר המוגן שלי להסתגר בו, כאילו זה פנימיה ולא דירה שאני בחרתי לגור בה.) זאת ההתלבטות שלי. אני אדבר עם הפסיכולוגית שלי על זה בפעם הבאה אולי אני אגיע לתובנות חדשות אחרי זה. אני חושבת שלדחות את המעבר דירה אני יכולה קצת,אבל הפוך אני לא אוכל כבר לשנות. אחרי שאני אעבור דירה,אני הרי כבר לא אחזור הביתה בשביל לנסות שוב את האופציה של הטיפול. לכן אני חושבת על למצות קודם את האופציה הזו כשאני כבר בתוכה, ואני נמצאת בתהליך רק תקועה בו קצת . תודה לך מה שכתבת גרם לי לשפוך את המחשבות שלי בנושא ולעבד אותו עוד קצת

 

[magenta73]

אני חושבת שזה מנגנון הגנה אצלך

לא להתחבר למילים, ואז... כשאת כבר יודעת שאין ממש זמן להיכנס עמוק, כי הזמן נגמר... את פתאום נפתחת ומבינה דברים. ולכן אני גם לא חושבת שפעמיים בשבוע יעזור. כי המנגנון ימשיך. מה שכן. אחרי כל תובנה, תמשיכו מאותו מקום. נראה שאת במעגלים. ואני באמת, באמת לא חושבת שיש צורך בפעמיים בשבוע. ואני באמת, באמת חושבת שהעבודה האמיתית היא בשבוע עצמו. כשאת יוצאת ממנה... החוצה. ולוקחת את הדברים שאת מתחילה להבין, ומיישמת אותם בחוץ.

 

[לירננה]

טוב

אני לא מצליחה להסביר את עצמי טוב יותר. אני כנראה לא מצליחה להעביר את העניין הזה,את הבעיה שלי. כי מה שאת אומרת בעצם זה שהמצב חסר תקנה ושאני לא אצליח לשנות אותו כי אני שבויה במעגל של מנגנון הגנה? אני מעדיפה דוקא לחשוב שאולי כן יש דרך לשנות את זה. (רק שככל שאני כותבת יותר אני חושבת לעצמי אם בכלל אני רוצה. אולי עבדתי הרבה יותר מדי קשה בשנה האחרונה והשתנו אצלי הרבה דברים,ואני פשוט לא מוכנה לעבוד כרגע על הקטע הזה,הרגשי. אולי אני צריכה לעזוב את העניין הזה לעת עתה ולא לנסות אפילו כי אני לא מוכנה... ולהמשיך בפעם אחרת להתמודד עם זה,אחרי שאני אפנים את הדברים האחרים שהתקדמתי בהם..) אגב, אני לא זוכרת אם אמרת פעם,אבל היית פעם בטיפול?

 

[magenta73]

כן. הייתי.

את לא שבויה. מנגנוני הגנה קיימים אצל כולנו. וכשמם כן הם. הם מגינים. אבל לפעמים, הם מפריעים, כשהם הופפכים אותנו לעצורים מידי... וברור שיש דרך לשנות. ולפעמים צריך טיפול בשביל לדעת להפנים את הדברים הטובים, אז זה סוג של מעגל. לא אומרת שתפסיקי את הטיפול. אומרת שתקחי אותו ביחד. תצאי מהבית של ההורים. תהיה עצמאית. והפעם. כן תלמדי לתקשר. להתחבר.

 

[חצישלישרבע]

אני גם בדיעה שעדיף לעזוב

התהליכים שעוברים כשעוזבים את בית ההורים הם פשוט עצומים, והם קורים בין אם נרצה ובין אם לא. בדיוק בגלל שפתאום צריך לטפל ביותר דברים, מגלים פתאום הרבה חוסן פנימי, וזה תהליך מאוד משחרר ומחזק. עבורי אני יודעת שזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי למען עצמי. בקשר לטיפול, הייתי בעבר בטיפול, בעקבות התאבדות של מכר שהציתה שרשרת של חרדות. ביני לבין הפסיכולוג שלי לא נוצר שום קשר אמיתי, ואני לא יודעת עד כמה הטיפול הזה באמת תרם לי, כי מבחינות מסויימות יצאתי במצב גרוע יותר ממה שהתחלתי. בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד זמן, יצאתי מהתקופה החשוכה הזו, ואני לא יודעת אם זה היה קורה אם הייתי ממשיכה שם. גם אצלי הגיע השלב שעלו הדיונים על יותר פגישות, ואני שמחה שהם לא התממשו. יכול להיות שהדיעה שלי נובעת רק מהחוויה הגרועה שלי, אבל אני לא חושבת שפסיכולוג יכול באמת להציע חום ואהבה. גם אם באמת יש שם אמפתיה, קרבה אמיתית, אנושית, היא לא חלק מהתהליך, ותמיד יש איזשהו מרחק מסויים שצריך להשמר של "מטפל" ו-"מטופל". אם להוסיף על זה את העובדה שאת קונה את הזמן שלה בכסף, אז (ושוב, אלו מחשבות שלי) כל מה שעלול לצאת כרגש נראה לי מזוייף, כי הוא תלוי בכסף. איזה אינטרס יהיה לה להביע רגשות אם לא תשלמי לה? אין אחד כזה. אז האם זה המודל ליחסים שאת רוצה לבנות, על בסיס של שיטת תשלומים (גם אם לא בכסף)? בכל אופן, אם את מרגישה שהטיפול תורם לך אל תפסיקי, אבל באמת יש לדברים האלו נטיה להתארך עד בלי סוף (אנשים שנמצאים בטיפול של שנים, למשל. אם זו היתה מחלה גופנית ורופא אחרי שנים לא הצליח לגרום לשינוי משמעותי ולהקלה משמעותית במחלה, איזו הערכה היית בונה אז לתהליך הטיפולי? אותו דבר כאן.), וחבל לעצור את החיים בשביל זה. אני ממש חושבת שהערך התרפואיטי במעבר לעצמאות שווה כל אגורה.

 

[לירננה]

אז אנחנו במצב שונה כנראה

הטיפול לא עזר לך כפי שאת אומרת. אני יכולה לומר שהטיפול מאוד עזר לי עד עכשו, הוא ממש משך אותי מתקופה קשה שנמשכה הרבה מאוד זמן. כשאז,שום דבר לא עזר-לא מעבר דירה,לא עבודה חדשה, לא חברות שניסיתי להיעזר בהן (ממש לא עזר,רק נפגעתי עוד יותר מזה),כלום,רק הטיפול עזר. ולמען האמת אני מצטערת שלא הלכתי לטיפול הרבה קודם, סתם סבלתי הרבה זמן עד שהיה לי האומץ להתחיל טיפול. את מתארת את ההסתייגויות שיש לך מטיפול באופן כללי. ואני מסכימה שזה קשה. גם אצלי עולות השאלות האלו של קניית הזמן בכסף ועד כמה באמת אפשר ליצור קשר ככה. גם דיברנו על זה בטיפול כמה פעמים. אבל השאלה היא מהי האלטרנטיבה שלי? לחפש חום ואהבה אצל אנשים שאני פוגשת בחיים שלי כבר ניסיתי פעמים רבות והתאכזבתי ונפגעתי כל כך הרבה,עד שהתייאשתי (הנה עכשו אני כנראה במצב מיואש כמו שזה מתבטא בחיים שלי). מה שאומר שיש לי בעיה עם זה,ולכן הלכתי לטיפול. אני לא חושבת שאני רק צריכה ליצור קשר עם המטפלת שלי וזה יהיה החום ואהבה שאני אקבל, אבל אני חושבת שאני צריכה לחפש מה בדפוסים שלי כל הזמן גרם לי להיפגע מאנשים. למה אני מרגישה בודדה כל כך. זה מה שהטיפול אמור לעשות. טיפול לא אמור להיות במקום חיים אמיתיים ומטפל לא אמור להיות במקום אנשים אמיתיים,אבל אולי זה שלב בדרך לשם. נ.ב מה שלפעמים עוזר לי ולפעמים לא,זה שגם אני עובדת עם אנשים ועבדתי הרבה בעבר (אני לא פסיכולוגית,אבל עבדתי הרבה עם אנשים בתחום קצת אחר). כשאני חושבת על רמת האכפתיות שלי מהאנשים שאניע ובדת איתם,אני מגלה שקיימת בי אכפתיות, והרבה. נכון שזה משמ לא כמו חברים שלי ולא צריך להיות. אבל זה לא אומר שאין שום קשר אמתי בכלל והכל רק הצגה. לפעמים המחשבה הזו עוזרת לי ולפעמים לא. תלוי. חלק מזה תלוי גם בזה שבאופן כלי קשה לי לחשוב שאנשים מסוגלים לאהוב אותי.

 

[hayapollak]

תהליך של התקרבות

זהו תהליך מחייב. דעתי היא ש - התוצאות של התקרבות להורים, לאחים,לחברים,לפסיכולוגית התוצאות מביאות דברים חדשים וטובים חיבוק , תמיכה, קירבה, אחווה אך ההתקרבות הזו היא למעשה דרך של הדדיות - ברגע שמתקרבים נעשים יותר משתפים, יותר אמפטיים, יותר איכפתיים לא רק מעצמנו אלא גם מאלו שהתקרבנו אליהם וכן כנראה שזה לעיתים מפחיד אז אנו בוחרים במקום להתקרב - להתרחק - לא להיות מעורבים ושותפים למה שקורה לנו, לאחרים לנו ולאחרים ביחד. ושוב אנו נשארים עם עצמנו, בבדידות, בקושי, בפחד הזה של הלבד שאף אחד לא מבין אותנו.. הפחד להתקרב לאחרים, לשתף ולהיות מעורבים ריגשית עם אחרים זהו בעצם הפחד שלנו להיות באינטימיות עם עצמנו ולמצוא את הגבול הדק בינינו לבין האחרים. לדעתי לכל אדם יש צורך טבעי לאהוב, לתת מעצמו לאחרים ועצם הנתינה הזו - עושה טוב גם לאדם שנותן - מתפנה אצלו מקום גם לקבל. לקבל חום, אהבה, תמיכה, חיוך,חיבוק - כל אותם הדברים שאנחנו בעצם כל כך זקוקים וכל כך חוששים מלקבל.חוששים מלהיות תלויים בקבלה הזו מאחרים - שנצטרך אותם, שנזקק להם - דבר נהדר לתת ולקבל רגשות ואהבה - עדיף מלקבל כל החיים תמיכה של תרופות ומטפלים כאלה ואחרים.

 

[מלאכי עליון]

מאמי ../images/Emo201.gif../images/Emo24.gif

משהו מרגיש לי לא טוב לגבי הפסיכולוגית הזאת, היא מאוד מתנהגת לא בצורה נאותה לתפקידה, מאשימה אותך בדברים שהם יחס כלפיה וכו' במקום לעזור לך למצוא את הדרך אל האור. אולי כדאי למצוא פסיכולוגית אחרת

אגב, אני גם רוצה להתחיל טיפול, יש לנו מסובסד בסמינר, היום הולכת לקבל אישור סבסוד מהדיקנית ונתחיל ללכת.

 

[לירננה]

איך הבנת את זה?

שהיא מאשימה אותי? דוקו לפעמים מתחשק לי שהיא קצת יותר תאמר את דעותיה והרגשותיה לגביי. היא דוקא לא עושה את זה ורק משקפת לי את עצמי בדרך כלל. פסיכולוגים לא מראים לך את האור סתם כך. הם עוזרים לך להתמודד טוב יותר מול דברים. יופי שאת מתכוונת ללכת לטיפול. נראה לי שזה יעשה לך טוב. אני זוכרת שפעם רצית ואז התחרטת, חשבת על זה שוב מאז כנראה.. לי זה מאוד עזר, אני הרבה יותר חזקה עכשו,מרגישה הרבה יותר טוב, והרבה יותר מתמודדת עם דברים עכשו. בהצלחה לך מותק

 

[לירננה]

דוקו=דוקא

 

[מלאכי עליון]

תודה- נרשמתי שם היום ../images/Emo13.gif

וכבר המצב רוח הרבה יותר טוב ולהוטה להתחיל בכך ...

 

[behappy]

שיהיה בהצלחה../images/Emo13.gif