פוווו זה עבר
היום הזה עבר. כל כך פחדתי ממנו. כל כך לא התחשק לי לחזור לעבודה. למרות שידעתי שאני מסוגלת ליהנות ממנה. אבל היא כל כך קשה לי והיא דורשת כל כך הרבה דינמיות וגמישות ואני לא יודעת מה העתיד ואיך יראה החודש הבא בעבודה הזו. הכל כל כך משתנה ואני לא מסוגלת ככה (זה לא אמור להיות כל הזמן ככה,אבל השנה זה ככה).ידעתי שהיום הזה יגיע ויעבור. אבל זה לא כל כך עזר לי כשקמתי בבוקר. הייתי היום אצל הפסיכולוגית שלי. הדפסתי את מה שכתבתי כאן והראתי לה. והיום היה פשוט קשה. אני ממש התנגדתי. כמעט רבתי איתה. ממש הדפתי אותה ועל כל מה שהיא אמרה היה לי מה לומר ולהגיד הפוך. בתקופה האחרונה תמיד יש לי התנגדות לטיפול אבל זה לא מתבטא עד כדי כך כמו שהיה היום. זה בדרך כלל פשוט מתבטא בחוסר יכולת להיפתח, אני יכולה לדבר ולספר מה קורה לי אבל אני לא באמת מרגישה ולא באמת נפתחת. ודיברנו על ההורים שלי. והיא אמרה שהדרך שאני מתייחסת בה להורים שלי זה:"מה לעשות כדי שהם לא יפריעו לי". ואם זו הדרך שאני מתייחסת לאנשים... היא אמרה שגם אליה אני מתייחסת ככה,אני רוצה להזיז אותה מהדרך שלי שלא תפריע לי לחיות בבועה שלי. וזה היה נכון מה שהיא אמרה אני באמת מתייחסת ככה להורים שלי.זה עצוב נורא
היא אמרה שהיא מרגישה שאני נמצאת במקום של בחירה עכשו. כי אני הודפת אותה כל הזמן. ואני צריכה להחליט אם אני רוצה את הבועה שלי (היא לא אמרה את זה במילים האלו,אבל ככה אני מתרגמת אותה). אמרתי לה שאני לא מרגישה שאני נמצאת במקום של בחירה,לא בהקשר של הטיפול. כי אני לא יכולה אחרת. אני מספרת לה מה עובר עליי תמיד,אבל אני פשוט לא מצליחה להרגיש. היא אמרה שאולי במקום שהבחירה לא יכולה להיות פנימית צריך לעשות בחירה חיצונית. היא כבר כמה פעמים הציעה את האפשרות שאולי ניפגש פעמיים בשבוע. כי נראה לה שזה יכול להועיל שתהיה לי תמיכה רבה יותר. שכשעובר שבוע אני כבר מספיקה להתקרר ולהתרחק ואז צריך לעשות את כל התהליך של ההתקרבות מחדש. אני ממש לא רוצה. כי אני פשוט לא רוצה. האמת מתחשק לי פשוט להפסיק את הטיפול. אני מרגישה כל כך מרוחקת. אבל אני יודעת שזה בדיוק המקום שאני עכשו בחיים שלי באופן כללי. אני ככה מנותקת מכל האנשים בחיי. אני לא מתקשרת בכלל,אני חיה בבועה שלי. לעזוב את הטיפול זה רק יחזק את זה. אבל לבוא פעמיים בשבוע זה נראה מוגזם כשבכלל לא מתחשק לי לבוא גם ככה. אבל אני יודעת מבחוץ לי שאולי זה יכול לעזור באמת. אבל.. זה אומר שדברים שתכננתי אני אצטרך לדחות עוד יותר. לבוא עכשו פעמיים בשבוע זה הוצאה ממש גדולה. חשבתי שאחרי פסח אני אתחיל לחפש דירה ואולי אני אעבור לגור עם שותפים. חשבתי שזה יכול לעזור לי להיות עצמאית יותר ואולי לקשור קשר עם יותר אנשים, ואולי להיות במרכז יותר ואז אני אצא לבלות יותר. וגם,כבר ממש נמאס לי לגור בבית. נמאס לי מהחיכוכים עם אמא שלי והכי נמאס לי להרגיש ילדה קטנה שגרה אצל אבא ואמא. ואם אני אתחיל טיפול פעמיים בשבוע אין סיכוי שאני אוכל לאפשר לעצמי את זה. כבר ככה חששתי איך אני אסתדר. וזה גם תלוי בעוד עבודה שחשבתי לקבל. בכלל, דברים מסתבכים לי כי הם כל כך קשורים אחד בשני. והכל תלוי בהכל. ואני גם ככה מודאגת ממה יהיה בעבודה ועוד הרבה דברים. אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאני צריכה לעשות החלטה מסויימת (ואני כבר נוטה לכיוון מסויים) ואז אני אצטרך לוותר על האפשרויות האחרות. ועל האופציות האחרות שאולי יעזרו לי. אובדת עיצות
איזה הודעה ארוכה...
היום הזה עבר. כל כך פחדתי ממנו. כל כך לא התחשק לי לחזור לעבודה. למרות שידעתי שאני מסוגלת ליהנות ממנה. אבל היא כל כך קשה לי והיא דורשת כל כך הרבה דינמיות וגמישות ואני לא יודעת מה העתיד ואיך יראה החודש הבא בעבודה הזו. הכל כל כך משתנה ואני לא מסוגלת ככה (זה לא אמור להיות כל הזמן ככה,אבל השנה זה ככה).ידעתי שהיום הזה יגיע ויעבור. אבל זה לא כל כך עזר לי כשקמתי בבוקר. הייתי היום אצל הפסיכולוגית שלי. הדפסתי את מה שכתבתי כאן והראתי לה. והיום היה פשוט קשה. אני ממש התנגדתי. כמעט רבתי איתה. ממש הדפתי אותה ועל כל מה שהיא אמרה היה לי מה לומר ולהגיד הפוך. בתקופה האחרונה תמיד יש לי התנגדות לטיפול אבל זה לא מתבטא עד כדי כך כמו שהיה היום. זה בדרך כלל פשוט מתבטא בחוסר יכולת להיפתח, אני יכולה לדבר ולספר מה קורה לי אבל אני לא באמת מרגישה ולא באמת נפתחת. ודיברנו על ההורים שלי. והיא אמרה שהדרך שאני מתייחסת בה להורים שלי זה:"מה לעשות כדי שהם לא יפריעו לי". ואם זו הדרך שאני מתייחסת לאנשים... היא אמרה שגם אליה אני מתייחסת ככה,אני רוצה להזיז אותה מהדרך שלי שלא תפריע לי לחיות בבועה שלי. וזה היה נכון מה שהיא אמרה אני באמת מתייחסת ככה להורים שלי.זה עצוב נורא