פוג'ה
הלכתי היום לראות טקס פוגה. רישיקש. מקדש גדול ויפהפה ניצב על שפת הגנגס. אני נכנסת למקדש חולצת נעליים ותוך כדי חושבת מה יקרה אם מישהו ייקח לי את הסנדלים. אני יורדת במדרגות המקדש לעבר החצר הפתוחה הצופה אל הגנגס. הדבר הראשון שראיתי היה איזה מאה ילדים בגילאי שבע, שמונה, לבושים בגלימות צהובות, יושבים על הרצפה במעגל מול אש דולקת, מאחוריהם פסל ענק של האל שיווה צופה על הגנגס, והם שרים בלווי חזן. המדרגות מסביב מלאות באנשים שבאו להשתתף בטקס. גבעות ההימליה המתנשאות משמשות כרקע הולם, הנהר הזורם מתחת, הגשרים התלויים והמוזיקה. אח המוזיקה. הזמר שר בקול עמוק מאוד, קול שחודר ישר לבטן, לא עובר דרך האוזניים, מערכת השמיעה או מה שלא יהיה, פשוט מגיע ישר. הדבר הראשון שעלה במוחי, ילדי חיידר במקהלה או בטקס סיום שנה. הם ממשיכים לשיר והקהל שר איתם, והיה נדמה עלי כאילו נמצאת אני בתפילת נעילה בישיבת פונביז כשהחזן שואג ,"פתח לנו שער", או ששומעת אני את שופרו של משיח והזקנות ההודיות המזמרות, הן נשות הכותל היוצאות לקבל את פניו. ואז באו הדמעות. הסתכלתי סביב, המוני הודים כולם חווים טקס דתי, חלקם בפעם הראשונה בחיים רואים את הגנגס הקדוש, ובניגוד אלי הם באמת מאמינים בטקס הזה, ואף אחד מהם לא מעלה על דעתו לבכות. רק אני עומדת שם מול עבודת אלילים אמיתית ומזילה דמעות כנהר. מתי עשינו אנחנו את הקישור הזה בין טקסים דתיים לבכי? במוחי ראיתי את אמהות ילדי החיידר הללו עומדות בעזרת נשים ומקנחות את עיניהן הדומעות בלי בושה. קורי שבאה איתי, באה לשאול אם אני בסדר, אני עונה לה שטקסים דתיים תמיד מרגשים אותי. היא אומרת שאיזו בחורה איטלקיה שספרה לה על הפוג'ה בכתה גם היא כשדברה על זה, בגלל שזה כל כך נפלא. אני מסירה קצת אשמה מהיהודים הבכיינים... אני מתחילה לחשוב שיש משהו אמיתי מאוד בעבודת אלילים או בעבודת אל מכל סוג שהוא. זה נראה אמיתי כל כך, לא עובר דרך שום מסכים של היגיון או לוגיקה, אנשים עומדים יחד ומבקשים מישות עליונה, שהם מאמינים בה, שתשפיע עליהם חסד כלשהו. אני רוצה לדבר עם האלוהים שלי, זה שאני מכירה. זה שלא לובש נחשים על הצוואר, נראה כמו קוף, או שיש לו ראש של פיל. אלוהים שלא הורג את המאהבת שלו בגלל שהיא בוגדת בו עם אל אחר, פשוט בגלל שאין לו מאהבת, ואני לא מצליחה. אני עדיין מקובעת בתחושה שגם אם אדבר איתו, הוא לא ממש יקשיב. ותחושת הבדידות של האתאיסט שבי היא קשה מנשוא. המקצב מתגבר, אנשים מדליקים נרות קטנים מהאש הגדולה שבוערת במרכז, ומשיטים את הנרות על פני הנהר. הנהר מתמלא באורות קטנים משייטים לאיטם עד שהם כבים. התיירים מתחילים לזוז. הטקס, כדרכן של תפילות נמשך יתר על המידה, וגם אני עוזבת לפני שהוא מסתיים. הסנדלים שלי מחכות לי בחוץ. אף אחד לא לקח אותם. נ.ב. שלומי מצוין, תודה למי ששאל... נ.ב.ב. אולי אני בכל זאת אלך לחגוג את ליל הסדר בבית חב"ד.
הלכתי היום לראות טקס פוגה. רישיקש. מקדש גדול ויפהפה ניצב על שפת הגנגס. אני נכנסת למקדש חולצת נעליים ותוך כדי חושבת מה יקרה אם מישהו ייקח לי את הסנדלים. אני יורדת במדרגות המקדש לעבר החצר הפתוחה הצופה אל הגנגס. הדבר הראשון שראיתי היה איזה מאה ילדים בגילאי שבע, שמונה, לבושים בגלימות צהובות, יושבים על הרצפה במעגל מול אש דולקת, מאחוריהם פסל ענק של האל שיווה צופה על הגנגס, והם שרים בלווי חזן. המדרגות מסביב מלאות באנשים שבאו להשתתף בטקס. גבעות ההימליה המתנשאות משמשות כרקע הולם, הנהר הזורם מתחת, הגשרים התלויים והמוזיקה. אח המוזיקה. הזמר שר בקול עמוק מאוד, קול שחודר ישר לבטן, לא עובר דרך האוזניים, מערכת השמיעה או מה שלא יהיה, פשוט מגיע ישר. הדבר הראשון שעלה במוחי, ילדי חיידר במקהלה או בטקס סיום שנה. הם ממשיכים לשיר והקהל שר איתם, והיה נדמה עלי כאילו נמצאת אני בתפילת נעילה בישיבת פונביז כשהחזן שואג ,"פתח לנו שער", או ששומעת אני את שופרו של משיח והזקנות ההודיות המזמרות, הן נשות הכותל היוצאות לקבל את פניו. ואז באו הדמעות. הסתכלתי סביב, המוני הודים כולם חווים טקס דתי, חלקם בפעם הראשונה בחיים רואים את הגנגס הקדוש, ובניגוד אלי הם באמת מאמינים בטקס הזה, ואף אחד מהם לא מעלה על דעתו לבכות. רק אני עומדת שם מול עבודת אלילים אמיתית ומזילה דמעות כנהר. מתי עשינו אנחנו את הקישור הזה בין טקסים דתיים לבכי? במוחי ראיתי את אמהות ילדי החיידר הללו עומדות בעזרת נשים ומקנחות את עיניהן הדומעות בלי בושה. קורי שבאה איתי, באה לשאול אם אני בסדר, אני עונה לה שטקסים דתיים תמיד מרגשים אותי. היא אומרת שאיזו בחורה איטלקיה שספרה לה על הפוג'ה בכתה גם היא כשדברה על זה, בגלל שזה כל כך נפלא. אני מסירה קצת אשמה מהיהודים הבכיינים... אני מתחילה לחשוב שיש משהו אמיתי מאוד בעבודת אלילים או בעבודת אל מכל סוג שהוא. זה נראה אמיתי כל כך, לא עובר דרך שום מסכים של היגיון או לוגיקה, אנשים עומדים יחד ומבקשים מישות עליונה, שהם מאמינים בה, שתשפיע עליהם חסד כלשהו. אני רוצה לדבר עם האלוהים שלי, זה שאני מכירה. זה שלא לובש נחשים על הצוואר, נראה כמו קוף, או שיש לו ראש של פיל. אלוהים שלא הורג את המאהבת שלו בגלל שהיא בוגדת בו עם אל אחר, פשוט בגלל שאין לו מאהבת, ואני לא מצליחה. אני עדיין מקובעת בתחושה שגם אם אדבר איתו, הוא לא ממש יקשיב. ותחושת הבדידות של האתאיסט שבי היא קשה מנשוא. המקצב מתגבר, אנשים מדליקים נרות קטנים מהאש הגדולה שבוערת במרכז, ומשיטים את הנרות על פני הנהר. הנהר מתמלא באורות קטנים משייטים לאיטם עד שהם כבים. התיירים מתחילים לזוז. הטקס, כדרכן של תפילות נמשך יתר על המידה, וגם אני עוזבת לפני שהוא מסתיים. הסנדלים שלי מחכות לי בחוץ. אף אחד לא לקח אותם. נ.ב. שלומי מצוין, תודה למי ששאל... נ.ב.ב. אולי אני בכל זאת אלך לחגוג את ליל הסדר בבית חב"ד.
