פגיעה עצמית

[מרתה אולוביץ]

פגיעה עצמית

שוב עולות מחשבות על פגיעה עצמית. לא, הפעם לא עם כלים חדים אלא משהו יותר טריקי: לרצות להפסיק לאכול.
בעבר הלא רחוק שלי הייתה לי הפרעת אכילה כפייתית. בשנים האחרונות, עקב ניתוח טבעת שעשיתי, קצת קשה להיות כפייתית באוכל מסיבות טכניות, וגם איכשהו השתפרתי עם האכילה הכפייתית, אז הבולמוסים פחתו בהרבה ממה שאני מכירה את עצמי. למרות זאת, עברתי למעין סוג של בולימיה - אני אוכלת קצת יותר מידי ממה שמתאים לטבעת שלי, ומקיאה/פולטת את המיותר שמציק.
אני גם "מרמה" את הטבעת שלי, וכבר הגעתי שוב למשקל בו נותחתי.
גם זה סוג של פגיעה עצמית.
אבל אני רוצה יותר מזה, אני רוצה להפסיק לאכול.
אני רוצה את "היתרונות" של האנורקסיה, כי נראה לי שמאנורקסיה מתים יותר, ויותר מהר מאשר בהשמנת יתר קיצונית.
פעם או פעמיים אמרתי למטפלת שאני רוצה להפסיק לאכול, אבל לא הרחבנו על זה. אולי אני צריכה לדבר איתה על כך יותר לעומק.
האם אני אצליח לא לאכול בכלל, או לאכול כמות מאוד קטנה של קלוריות? אני בספק.
אני רוצה לנסות, כי מה יכול להיות?
מקסימום אצליח.
(כשאני כותבת על פגיעה עצמית אני מגלה שעדיין לא נגמלתי מהמחשבות על המוות. הן ממש בסף המחשבה שלי. אני רק צריכה להעיר אותן, והנה הן עולות.)

 

[isola bella]

מרתה בבקשה תשמרי על עצמך

 

[תמר דגן 1]

שוב מגיע הגל של הדחף לפגיעה עצמית

שלום לך מרתה
הנה שוב מגיע הגל - מחשבות על פגיעה עצמית, ובקצה שלהן גם מחשבות אבדניות.
האם את יודעת מה מניע את המחשבות האלה?
האם יעזור לך לנסות להבין מאין הן צצות?
1. אין שום סיבה לפגיעה העצמית
2. להפסיק רגשות של עצב, חרדה, כעס, תסכול או כאב נפשי
3. להפסיק תחושת נימול או חוסר ממשות
4. להעניש את עצמך
5. להעניש אחרים
6. להרגיש חיות או התרגשות
7. לגרום לאחרים להבין את הכאב הרגשי שלך או להשיג תשומת לב 8. להיות כמו מישהו שאת מערכיה/ מעריצה או להרגיש יותר חלק מקבוצה
9. להמנע מעבודה או פעילויות, או להמנע מעונש או מתשלום תוצאות מעשה כלשהו
10. אחר

אם את מצליחה לזהות את מקור הדחף - אולי תוכלי לחשוב על אלטרנטיבה להשיג את היעד.

שמרי על נפשך ועל חייך!!

 

[מרתה אולוביץ]

דחף לפגיעה עצמית

אחרי שנת לילה טובה נראה שהגל עבר. אני ממש פוחדת מהגל הבא.
אני חושבת שמבין כל האפשרויות שהצעת, הכי מתאים לי סעיף 2: להפסיק רגשות של עצב, חרדה, כעס, תסכול או כאב נפשי. אם כי גם סעיפים אחרים יכולים להתאים, כמו הסעיף של להרגיש חיות והתרגשות.
התחושות העצובות והכאב הנפשי עלו מתוך דברים שכתבתי בעבר, ואני מרגישה שהם רלוונטיים גם לעכשיו. הנה אחד מהם:
&nbsp
על חלקת קברי הטרי
רוקדים זאבים צמאי דם
ואני נותנת להם
עד טיפת דמי האחרונה
כי הם יורשי המוות והשכול.
&nbsp
תולעים נוגסות בבשרי
פירור אחר פירור
ואני נותנת להן
עד הפירור האחרון
כי הן יורשות האבל והכאב.
&nbsp
הרקב והפרש מאכלים את עצמותי
עצם אחר עצם
ואני נותנת להם
עד שיכלו עצמותי
כי הם יורשי השנאה והחרון.
&nbsp

 

[מרתה אולוביץ]

אגב,

הקטע שצרפתי כאן אתמול היה טריגרי.
היום אני קוראת אותו, והוא קטע תמים שלא עושה כלום.
אינני יודעת למה קטעים בזמנים מסויימים הם טריגרים ובזמנים אחרים הם לא.

 

[מרתה אולוביץ]

מסתבר שהגל לא באמת עבר

שוב אני והרעיונות שלי.
דיברתי עם הפסיכולוגית.
דיברתי עם בעלי (בלי לספר לו על כוונות ההרעבה).
נראה לי שדי הלחצתי אותם.
ואני בכלל לא מתכוונת להלחיץ, רק לשתף כפי שהם מצפים ממני.
עצוב לי.
מרגישה שאני רעה.
&nbsp

 

[נעמי טאובר]

אולי דווקא כדאי להכיר צד זועם ומתעלל שאת מרגישה שיש בתוכך

בכולנו יש גם צדדים אלימים ואפלים, שאנחנו לא רוצים להכיר. לעתים זה חזק במיוחד. נראה לי שאת רוצה שהפסיכולוגית ובעלך יידעו על הדחפים האלימים האלה, ולא ייבהלו ולא ייגעלו. אולי אם יהיה ברור יותר לאנשים שאת יקרה להם- שאת לא עושה שום מעשה בלתי הפיך (כמו נסיון אובדני) יהיה מרחב בטוח שבו אפשר להכיר איתך את התחושות והמחשבות האפלות ולתת לך הרגשה שאת מתקבלת, שאפשר להקשיב בסבלנות כדי לפענח ולהיות איתך שם.

 

[מרתה אולוביץ]

איך להם יהיה ברור כשלי זה לא ברור שלא אפגע בעצמי?

המטרה שלי בניסיון ההרעבה שלי הוא במפורש כדי לפגוע בעצמי ולמות בסופו של דבר (ההרזיה זו תוצאה משנית).

 

[נעמי טאובר]

החלטה להלחם למען החיים

שלום מרתה
מה שהתכוונתי הוא שאם יהיה ברור שאת משתפת כדי לשתף במצוקות וברגשות, ולא כי את הולכת מיד לממש את המחשבות להתאבד- אז ייווצר מרחב חופשי וטוב ביחסים, מרחב של אמון , שהרבה טוב יכול לצמוח ממנו גם עבורך. אני מאמינה שיש גם במצבים הכי איומים מידה של חופש בחירה, ובמקום הזה- את יכולה לבחור לדבוק בחיים . ברור שזה לא המצב כיום, אבל זה יכול להיות המצב אם תחליטי. השאלה אם את מוכנה לקבל החלטה כזו בינך לבין עצמך קודם כל. זה אומר לא להזדהות עם המחשבות הרעות שעולות במוחך , לדעת שהן שם, לברר אותן בטיפול, אבל לא לראות אותן כקול האמיתי שלך. להכיר בזה שיש בך לעתים געגועים למה שנדמה לך שיש במוות, אבל בו בזמן לדעת שיש לך אחריות לא לפעול מתוך הדמיון המוטעה הזה.
כשאני קוראת כאן את דבריך- אני מאד שומעת את החיוניות שלך, גם כשאת מדברת על התכרבלות במיטה, כי את כן מצפה להבנה מדוייקת, וליחס, ואת כן משקיעה בלהסביר את עצמך ולהבהיר את תחושותיך, את כן דואגת לעצמך במובן זה, ומרגישים את כוח החיים שבך.
אולי ההרעבה היא נסיון "להרוג" את ההנאה המפצה שלקחת מאמא כשאכלת עוד ועוד כי זו היתה הנחמה היחידה בבית שבו הרגשת כל כך לא מוגנת ולא בטוחה?
אולי אפשר להבין את זה גם כרצון ל"דבר האמיתי"- אהבה וביטחון ולא רק אוכל
כתחליף?
בואי תתמכי בכוח החיים שבך. פנתרית סגולה כתבה לך כל כך יפה על תהליך טוב שיכול להתרחש!

 

[מרתה אולוביץ]

תודה לך, נעמי

נתת לי נקודה למחשבה.

 

[מרתה אולוביץ]

לדבוק בחיים. איך עושים את זה בפועל?

אומרים שמי שרוצה באמת למות עושה את זה ולא מכריז הכרזות. אז כנראה שבפנימיות שלי אני לא רוצה למות. במוצ"ש ואתמול הייתי בסערת רגשות. היום אני יותר רגועה, ואפילו אכלתי קצת. אינני יודעת איך אני יכולה להוכיח שאני מוכנה לשמור על עצמי גם כשקשה לי ושאני חשה אובדנית. בינתיים מתייחסים לכל אמירה שלי ברצינות. המטפלת מבקשת שאתקשר אליה במשך השבוע, בעלי מתקשר כל שעה כמעט מהעבודה לברר מה שלומי. קצת מתיש אותי לשמור על עצמי, ואני מרגישה שאני זקוקה לעזרה מהצד, שמישהו ישמור עלי. אולי לכן אני מיידעת את הפסיכולוגית, את בעלי וגם פה, בפורום. איך אני יכולה באמת להתחייב שלא יקרה לי כלום ולא אתפרק אם אנסה לתת למחשבות את המקום שלהם רק בדמיון שלי?
אני חייבת לומר שמשהו בכתיבה כאן בפורום עוזר לי להתמודד בין הפגישות עם הפסיכולוגית. זה שאני מסבירה כל כך טוב בכתב מה שקורה לי, עוזר לי להבין מה קורה איתי. בשיחה בעל פה הרבה יותר קשה לי להסביר את עצמי (כן, גם בטיפול).
&nbsp

 

[נעמי טאובר]

"אני מסבירה כל כך טוב בכתב מה שקורה לי וזה עוזר לי להבין"

תודה רבה על השיתוף מרתה יקרה. משמח שהכתיבה כאן והפורום -עוזרים. הזכרת שאת כותבת, ונהדר שיש לך ערוץ כזה לביטוי שעוזר לך גם לדייק ולהבהיר את עצמך לעצמך, וגם לנו

 

[מרתה אולוביץ]

 

[מרתה אולוביץ]

אל תדאגי, יהיה בסדר בע"ה.

 

[פנתרית סגולה]

את כותבת, זאת אומרת רוצה להתחלק ברגשותייך. הכי כמוסים.

אני רוצה לשמוע עליהם, ועל מחשבותייך: מה ייתן לך המוות, מרתה?

 

[מרתה אולוביץ]

מה יתן המוות?

אני מניחה שאקבל שקט ורוגע נפשי.
אותו שקט שחסר לי כרגע.
בינתיים אף טיפול לא נתן לי שקט נפשי לתקופות ארוכות. לפעמים יש הפוגה של X זמן, ואחר כך כל הבלגן הפנימי חוזר. תחושה של התפרקות פנימית. תחושה של פגיעות. תחושה שכמה שאוהבים אותי זה לא אמיתי. תחושה ששום אהבה שבעולם לא מספיקה לי כדי לחוש באמת נאהבת (ואני יודעת שאוהבים אותי, במיוחד בעלי שיעשה הכל כדי שיהיה לי טוב, איכשהו, זה לא חודר לתודעה הפנימית).
קשה לי עם הבלגן הפנימי, עם ההתפרקות הזו כל פעם מחדש.
זהו בערך.

 

[פנתרית סגולה]

וואו. כמה יפה כתבת.

איני פסיכולוגית מקצועית, וגם איני מאמינה שמותר לנדנד לאנשים, בעיקר לא לסובלים. מבקשת רשות לומר: כשאיננו אוהבים את עצמנו, בפנים, ייתכן מאד שכל אהבה מהסובבים אותנו לא נספגת, לא נקלטת.
ולמה איננו אוהבים את עצמנו? למה יש חלל גדול וקר בנפשנו? אני סבורה שהסיבה בכך שלא זכינו לאהבת הורים. בעיקר לאהבת אם.
עם הפסיכולוגית, אפשר להציף את המצב הראשון ההוא לתוך המודעות, ולקבל את התמיכה להכנס לאבל. אבל ארוך, ממושך, מלא צער. והאבל הזה יאמר : הגיע לי להיות נאהבת. למה לא קיבלתי אהבה? ויבוא הכעס. כעס קשה - כלפי ההורים. כלפי האם. לא כלפי עצמי. כלפיהם. ואז נברר עם הפסיכולוגית עד מה מתוקה היתה הילדה הקטנה, ונאהב אותה. והפסיכולוגית תאהב אותה אתנו. ונגלה את הבור העמוק בתוכנו, הרוצה אהבה, ועוד אהבה, ועוד אהבה. ובן הזוג ישותף בשיחות שלנו עם הפסיכולוגית , ותגויס אצלו אהבה מבינה, יודעת, מכירה את הילדה הקטנה הפנימית ואת הבור שבנפש.
&nbsp
מרתה, צדקתי במשהו?

 

[מרתה אולוביץ]

אמא שלי אהבה אותי בדרכה.

זו היתה אהבה מבלבלת. כשהיא הייתה רגועה היא הייתה האמא הכי קשובה והכי טובה שיכולה להיות. כשהיא הייתה לא רגועה/עצבנית - זה היה סבל אחד גדול. השינויים הללו יכלו להתרחש תוך דקות. כמעט אף פעם אי אפשר היה לדעת מה ירגיז אותה (טוב, החדר המבולגן שלי היה אחד הטריגרים). כילדה, עד גיל מאוחר יחסית, קיבלתי מכות רצח בערב, ולמחרת הייתי הולכת לבית הספר כאילו כלום לא קרה. אבא, אני חושבת, ידע לפחות באופן חלקי מה קורה. אינני יודעת אם הוא ניסה לעצור אותה. מה שברור הוא שהוא אף פעם לא היה על ידינו (או אפילו בבית) כשהיא התפרצה. ברוגע שלו כלפינו, הילדים, הוא באמת היה אי של שפיות.
מה אני מרגישה כלפיה? הכעס התעמעם עם הזמן, ואני גם הבנתי שהוא לא לתועלת כרגע. לא אומרת שאין בכלל כעס, אבל אני מרגישה בעיקר רחמים כלפיה.
לאהוב את עצמי?
אף פעם לא חיבבתי את מה שאני רואה במראה, גם היום לא. ואני אכלתי. כילדה, בכל רגע פנוי וכל פעם שהייתה לי אפשרות הייתי הולכת למקרר ואוכלת עוד ועוד. אני זוכרת שבכתה ד' עשו בבית הספר מחקר על ילדים בעלי עודף משקל. האחות שאלה אותי כל מיני שאלות שאני לא זוכרת, אבל את הדבר הקריטי היא לא ביררה - מהו החלק הרגשי של ההשמנה שלי. אני שמנה מגיל הגן וראיתי את עצמי כשמנה ומכוערת כמעט כל חיי. רק בשנים האחרונות התחלתי להבין את הקשר בין ההשמנה שלי לבין מה שקרה בבית. עדיין אני מרגישה איבוד שליטה כשאני אוכלת ואוכלת בלי להפסיק. כאילו זה בור בלי תחתית. לכן כשהיום הצלחתי עד עכשיו להימנע מאכילה (רק שתיתי) אני מרגישה סוג של שליטה עצמית.
לא בטוחה שעניתי לך על מה ששאלת.
&nbsp

 

[פנתרית סגולה]

וואו, אני מקווה שאינני "חוקרת" אותך. את לא חייבת לענות....

אבל אני רואה שאת לפחות חלקית מבינה את החלק של אמא שלך במפח הנפש, בהתגוננות (האכילה כדי לסתום את החסך הרגשי) בהשמנה שכתוצאה שלה הרגשת כל חייך מכוערת. ( לא רק בגלל ההשמנה, אני חושבת: גם בגלל ההתנפלויות של אמא).
אז כן, היו לה גם זמנים של הקשבה וטיפול. את לא היית מושא של התנפלות ללא הפסק. ואבא היה אי של שפיות. אז יש לך איפה שהוא בסיס להרגשת איתנות. מפה אני אישית מבינה איך יצרת זוגיות.
להרגשתי, עלייך (בעזרת הפסיכולוגית ובתמיכתה) להרשות לעצמך לחוש את מלוא הכעס על אמא. ואת מלוא האבל על המכות שקיבלת. ולקבל מהפסיכולוגית, כן, איבחון של אמא שלך. האשה הזו היתה ללא ספק בלתי מאוזנת. הפסיכולוגית, להרגשתי, צריכה לעזור לך לראות את האשה הזו לא בעיניים של ילדה (שהיתה מושא להתקפותיה) אלא בעיניים של אדם בוגר. והמטרה - להשתחרר באמת ממנה וממה שהיא בעמקי נפשך. ממה שהפנמת. אני חוששת שאינך בדיוק מבינה, רגשית, מה שאני אומרת. אני חושבת שזה תהליך.
מרתה - גורלך מעורר בשומע (בי) צער רב . לא הגיע לך המצב הזה. להרגשתי, יש לתמוך בך להרגיש את מלוא הצער. וכשתרגישי הכל, ותגיבי - תבקשי אהבה ותמיכה, שפויה, מאוזנת, קבועה - אז אדע (וידעו ודאי הפסיכולוגית שלך ובן זוגך)שאפשר להתחיל לשמוח.

 

[מרתה אולוביץ]

פנתרית יקרה,

עדיין קשה לי להפליל את אמא בהתעללות, אך עצם זה שאני מוכנה להכיר בכך שעברתי את ההתעללות הזו, זה כבר דבר גדול.
הכעס הגדול כבר היה. כעת נשאר בעיקר עצב עמוק. אינני מכחישה שיש עוד כעס, אך כעת הוא מלווה בחמלה גדולה לאמא.
אינני יכולה להאשים את אמא בכל הקשיים שלי, ובגלל זה להתקע עם הכעס. אני סבורה שלא תמיד ניתן לרפא את הכל, ויש דברים שפשוט חייבים לחיות איתם לעד. זה מרגיש לי קצת כמו נכות פיזית. לא משנה מי גרם לך את הנכות הזו, מי שמתמודד איתה בפועל זה אתה. לפעמים פשוט צריך להמשיך הלאה ולא להיתקע בתוך הכאב. להבין שמה שהיה - היה וכעת צריך להתמודד עם ההשלכות של זה. שמעתי פעם פתגם חכם שאומר בערך דבר כזה: צלקות מספרות מאין באת ומה עבר עליך, אבל לא מגדירות לאן אתה יכול להגיע. ככה זה בחיים, ככה כנראה זה גם בטיפול. אי אפשר להיתקע בעבר. אפשר לדבר עליו, אפשר ללמוד להכיל אותו, אבל המשימה הגדולה ביותר היא ללמוד לחיות עם זה היום, עם הכאב ועם העצב שמלווה אותו.
&nbsp