אלומת האור
New member
פאק (טריגר)
אז אחרי שכתבתי את נקודות האור שלי (וזה כבר היה אחרי בולמוס רציני) התחלתי לפצוע את עצמי. עשיתי את זה אכזרי יותר מהרגיל, וגם במקום בולט, ואי אפשר לשים על זה כלום כרגע, רק לחכות שיירגע ואז למרוח משהו שירפא (בשביל מה? בשביל לחזור על זה שוב?).
אני חסרת אונים מול הצורך לפגוע בעצמי.
אני חסרת אונים מול הצורך הדחוף באהבה ובאישורים.
אני חסרת אונים מול הצרכים שלי.
אני חסרת אונים מול הצורך שלי להשתייך.
אני חסרת אונים מול העלייה במשקל והסבל הנפשי והגופני כתוצאה מכך.
אני חסרת אונים מול איחולי ה'חג שמח' שרק מדגישים ומחדדים לי כמה בעצם עצוב לי.
אני חסרת אונים מול הדיכאון שלי, מול החרדות שלי, בייחוד חרדת הנטישה הקמאית.
אני חסרת אונים מול הייאוש, חוסר התקווה, חוסר התועלת וחוסר התוחלת.
אני חסרת אונים מול האנטיפתיות שלי בשיחות עם אחותי ועם עוד כמה אנשים.
אני חסרת אונים מול תובענות של אנשים.
אני חסרת אונים מול התובענות שלי מאנשים.
אני בקושי נושמת מהבולמוס ומהמשקל.
והכאב הזה מנחם אותי. באופן חולה ומעוות הוא מנחם אותי. מה אני עושה לעצמי, מה.
מה קרה להיא שהיה לה פעם שם אחר? היה לה פעם גוף אחר?
אני קוראת במסמכים ההם, בתקופות ששקלתי עשרות קילוגרמים פחות מהיום עדיין הוגדרתי בעלת עודף משקל, זה לא ייאמן, לא תמיד הייתי ככה, כמו היום. וזה הולך ומחמיר ואני לא יודעת איך לעצור.
אני מסתכלת במראה ואני לא יודעת את מי אני רואה שם.
אני מתביישת מהצדודית שלי. מהחזית שלי. מתביישת בגודל שלי. מתביישת בהליכה האטית והמשתרכת שלי.
אני מתביישת בקול הילדותי כל כך שלי ובמאוויים הכל כך ילדותיים שלי. אני מתביישת במילה אישה, היא זרה לי. אני מרגישה ילדה, אבל ילדה זקנה, כמו שהייתי תמיד.
אני מסתכלת שוב במראה והיא נראית לי זרה. זאת בטח היא עם השם ההוא. מה קרה לי ששיניתי אותו? איך התפצלתי ככה?
לא לפחד, אני יודעת שזו דה ריאליזציה, זה קורה רק לפעמים, לא לפחד עכשיו... אני משדלת את עצמי... יש לי דברים לעשות, לעסוק בהם...
בשביל מה, היא שואלת, זו שבמראה, בשביל מה צריך את כל זה. את הסבל הזה.
כל הצורך שלי בעולם מתמצה בדבר אחד, ואני יודעת שאחרי שיהיה לי הדבר האחד ההוא, אני ארצה רק עוד ועוד ועוד. כובשת עוד פסגה ועוד פסגה ואף אחת מהן לא מספיקה לי. אני רק רוצה חיבוק ארוך וסבלני. לא מיני. אימהי. שייקחו לי את היד וילטפו וירגיעו וימרחו משחה מרגיעה ויחבשו את הלב המדמם שלי.
זה לעולם לא יקרה כמו שאני רוצה. זה אולי יקרה קצת, בטפטופים, אבל זה מעט מדיי, מאוחר מדיי, אחר מדיי, שונה. וכשזה טוב אני רוצה עוד. ולא יכולה לוותר. והבור הזה, סוס טרויאני, לא מתמלא לעולם. בדיוק כמו הקיבה שלי. כמה שאני מכניסה היא רוצה עוד. וגם כשהיא לא רוצה עוד, אני דוחפת עוד כי זה מה שהמחלה שלי רוצה.
אני חסרת אונים מול הבדידות הזאת שלפחות את חלקה אני כופה על עצמי מכוח האינרציה המחלתית.
אני נראית במראה כמו הדודה של עצמי ואין לי מקום בתוכי אז אני נשפכת החוצה לכל כלי אפשרי, ורע לי אתי.
ויש רגעים שטוב ואני לא יכולה להכיל אותם.
אני רוצה שאימא שלי תהיה אתי פה. היא לא יכולה. היא מתה. גם לפני שהיא מתה היא מעולם לא הייתה אתי, וזו הייתה הכמיהה של חיי. איך נלחמתי על כל דקה אתה. שפעם אחת תסתכל לי בעיניים. שתחבק אותי, לעזאזל. מאיפה לא ליקטתי אימהות במשך השנים, שחיבקו אותי, ניחמו אותי, ליטפו לי את הלב, שמרו עליי, עזרו לי לשמור על עצמי... אחרי שאימא נפטרה זה רק נהיה יותר קשה. חד כמו סכין, והידיעה שלעולם לעולם כבר לא יהיה תיקון איתה. אני רוצה שיחבקו אותי, שיישארו אתי. אף אחד אף פעם לא נשאר, גם לא מי שהבטיח. אילו רק היה לי אותי, אבל אני זולגת לצדדים ומפוחדת. כרגע מטושטשת מהאוכל ומהכאב. אני עייפה. אני רוצה לישון. ושיהיו אתי, שישמרו עליי. אני לא רוצה לגדול. אין לי מושג איך להמשיך את החיים האלה כשככה. זה בלתי אפשרי. אני לא יכולה לשאת את זה יותר. אני הולכת לישון קצת. מקווה להתעורר ולהרגיש טוב יותר. אין לי כוח לסחוב יותר (פיזית ומילולית לגמרי. גם נפשית, כמובן).
אני רוצה לחיות, אבל לא לסבול ככה. אני מנסה להיאחז באיזה שהוא שביב של תקווה, אולי אפילו בפחד שלי מהמוות, גם הוא תירוץ טוב להישאר בחיים. אז בינתיים אני כאן. אין לי כוח לכתוב יותר עכשיו.
אז אחרי שכתבתי את נקודות האור שלי (וזה כבר היה אחרי בולמוס רציני) התחלתי לפצוע את עצמי. עשיתי את זה אכזרי יותר מהרגיל, וגם במקום בולט, ואי אפשר לשים על זה כלום כרגע, רק לחכות שיירגע ואז למרוח משהו שירפא (בשביל מה? בשביל לחזור על זה שוב?).
אני חסרת אונים מול הצורך לפגוע בעצמי.
אני חסרת אונים מול הצורך הדחוף באהבה ובאישורים.
אני חסרת אונים מול הצרכים שלי.
אני חסרת אונים מול הצורך שלי להשתייך.
אני חסרת אונים מול העלייה במשקל והסבל הנפשי והגופני כתוצאה מכך.
אני חסרת אונים מול איחולי ה'חג שמח' שרק מדגישים ומחדדים לי כמה בעצם עצוב לי.
אני חסרת אונים מול הדיכאון שלי, מול החרדות שלי, בייחוד חרדת הנטישה הקמאית.
אני חסרת אונים מול הייאוש, חוסר התקווה, חוסר התועלת וחוסר התוחלת.
אני חסרת אונים מול האנטיפתיות שלי בשיחות עם אחותי ועם עוד כמה אנשים.
אני חסרת אונים מול תובענות של אנשים.
אני חסרת אונים מול התובענות שלי מאנשים.
אני בקושי נושמת מהבולמוס ומהמשקל.
והכאב הזה מנחם אותי. באופן חולה ומעוות הוא מנחם אותי. מה אני עושה לעצמי, מה.
מה קרה להיא שהיה לה פעם שם אחר? היה לה פעם גוף אחר?
אני קוראת במסמכים ההם, בתקופות ששקלתי עשרות קילוגרמים פחות מהיום עדיין הוגדרתי בעלת עודף משקל, זה לא ייאמן, לא תמיד הייתי ככה, כמו היום. וזה הולך ומחמיר ואני לא יודעת איך לעצור.
אני מסתכלת במראה ואני לא יודעת את מי אני רואה שם.
אני מתביישת מהצדודית שלי. מהחזית שלי. מתביישת בגודל שלי. מתביישת בהליכה האטית והמשתרכת שלי.
אני מתביישת בקול הילדותי כל כך שלי ובמאוויים הכל כך ילדותיים שלי. אני מתביישת במילה אישה, היא זרה לי. אני מרגישה ילדה, אבל ילדה זקנה, כמו שהייתי תמיד.
אני מסתכלת שוב במראה והיא נראית לי זרה. זאת בטח היא עם השם ההוא. מה קרה לי ששיניתי אותו? איך התפצלתי ככה?
לא לפחד, אני יודעת שזו דה ריאליזציה, זה קורה רק לפעמים, לא לפחד עכשיו... אני משדלת את עצמי... יש לי דברים לעשות, לעסוק בהם...
בשביל מה, היא שואלת, זו שבמראה, בשביל מה צריך את כל זה. את הסבל הזה.
כל הצורך שלי בעולם מתמצה בדבר אחד, ואני יודעת שאחרי שיהיה לי הדבר האחד ההוא, אני ארצה רק עוד ועוד ועוד. כובשת עוד פסגה ועוד פסגה ואף אחת מהן לא מספיקה לי. אני רק רוצה חיבוק ארוך וסבלני. לא מיני. אימהי. שייקחו לי את היד וילטפו וירגיעו וימרחו משחה מרגיעה ויחבשו את הלב המדמם שלי.
זה לעולם לא יקרה כמו שאני רוצה. זה אולי יקרה קצת, בטפטופים, אבל זה מעט מדיי, מאוחר מדיי, אחר מדיי, שונה. וכשזה טוב אני רוצה עוד. ולא יכולה לוותר. והבור הזה, סוס טרויאני, לא מתמלא לעולם. בדיוק כמו הקיבה שלי. כמה שאני מכניסה היא רוצה עוד. וגם כשהיא לא רוצה עוד, אני דוחפת עוד כי זה מה שהמחלה שלי רוצה.
אני חסרת אונים מול הבדידות הזאת שלפחות את חלקה אני כופה על עצמי מכוח האינרציה המחלתית.
אני נראית במראה כמו הדודה של עצמי ואין לי מקום בתוכי אז אני נשפכת החוצה לכל כלי אפשרי, ורע לי אתי.
ויש רגעים שטוב ואני לא יכולה להכיל אותם.
אני רוצה שאימא שלי תהיה אתי פה. היא לא יכולה. היא מתה. גם לפני שהיא מתה היא מעולם לא הייתה אתי, וזו הייתה הכמיהה של חיי. איך נלחמתי על כל דקה אתה. שפעם אחת תסתכל לי בעיניים. שתחבק אותי, לעזאזל. מאיפה לא ליקטתי אימהות במשך השנים, שחיבקו אותי, ניחמו אותי, ליטפו לי את הלב, שמרו עליי, עזרו לי לשמור על עצמי... אחרי שאימא נפטרה זה רק נהיה יותר קשה. חד כמו סכין, והידיעה שלעולם לעולם כבר לא יהיה תיקון איתה. אני רוצה שיחבקו אותי, שיישארו אתי. אף אחד אף פעם לא נשאר, גם לא מי שהבטיח. אילו רק היה לי אותי, אבל אני זולגת לצדדים ומפוחדת. כרגע מטושטשת מהאוכל ומהכאב. אני עייפה. אני רוצה לישון. ושיהיו אתי, שישמרו עליי. אני לא רוצה לגדול. אין לי מושג איך להמשיך את החיים האלה כשככה. זה בלתי אפשרי. אני לא יכולה לשאת את זה יותר. אני הולכת לישון קצת. מקווה להתעורר ולהרגיש טוב יותר. אין לי כוח לסחוב יותר (פיזית ומילולית לגמרי. גם נפשית, כמובן).
אני רוצה לחיות, אבל לא לסבול ככה. אני מנסה להיאחז באיזה שהוא שביב של תקווה, אולי אפילו בפחד שלי מהמוות, גם הוא תירוץ טוב להישאר בחיים. אז בינתיים אני כאן. אין לי כוח לכתוב יותר עכשיו.
