פאק (טריגר)

פאק (טריגר)

אז אחרי שכתבתי את נקודות האור שלי (וזה כבר היה אחרי בולמוס רציני) התחלתי לפצוע את עצמי. עשיתי את זה אכזרי יותר מהרגיל, וגם במקום בולט, ואי אפשר לשים על זה כלום כרגע, רק לחכות שיירגע ואז למרוח משהו שירפא (בשביל מה? בשביל לחזור על זה שוב?).

אני חסרת אונים מול הצורך לפגוע בעצמי.
אני חסרת אונים מול הצורך הדחוף באהבה ובאישורים.
אני חסרת אונים מול הצרכים שלי.
אני חסרת אונים מול הצורך שלי להשתייך.
אני חסרת אונים מול העלייה במשקל והסבל הנפשי והגופני כתוצאה מכך.
אני חסרת אונים מול איחולי ה'חג שמח' שרק מדגישים ומחדדים לי כמה בעצם עצוב לי.
אני חסרת אונים מול הדיכאון שלי, מול החרדות שלי, בייחוד חרדת הנטישה הקמאית.
אני חסרת אונים מול הייאוש, חוסר התקווה, חוסר התועלת וחוסר התוחלת.
אני חסרת אונים מול האנטיפתיות שלי בשיחות עם אחותי ועם עוד כמה אנשים.
אני חסרת אונים מול תובענות של אנשים.
אני חסרת אונים מול התובענות שלי מאנשים.
אני בקושי נושמת מהבולמוס ומהמשקל.
והכאב הזה מנחם אותי. באופן חולה ומעוות הוא מנחם אותי. מה אני עושה לעצמי, מה.

מה קרה להיא שהיה לה פעם שם אחר? היה לה פעם גוף אחר?
אני קוראת במסמכים ההם, בתקופות ששקלתי עשרות קילוגרמים פחות מהיום עדיין הוגדרתי בעלת עודף משקל, זה לא ייאמן, לא תמיד הייתי ככה, כמו היום. וזה הולך ומחמיר ואני לא יודעת איך לעצור.
אני מסתכלת במראה ואני לא יודעת את מי אני רואה שם.
אני מתביישת מהצדודית שלי. מהחזית שלי. מתביישת בגודל שלי. מתביישת בהליכה האטית והמשתרכת שלי.
אני מתביישת בקול הילדותי כל כך שלי ובמאוויים הכל כך ילדותיים שלי. אני מתביישת במילה אישה, היא זרה לי. אני מרגישה ילדה, אבל ילדה זקנה, כמו שהייתי תמיד.
אני מסתכלת שוב במראה והיא נראית לי זרה. זאת בטח היא עם השם ההוא. מה קרה לי ששיניתי אותו? איך התפצלתי ככה?
לא לפחד, אני יודעת שזו דה ריאליזציה, זה קורה רק לפעמים, לא לפחד עכשיו... אני משדלת את עצמי... יש לי דברים לעשות, לעסוק בהם...
בשביל מה, היא שואלת, זו שבמראה, בשביל מה צריך את כל זה. את הסבל הזה.

כל הצורך שלי בעולם מתמצה בדבר אחד, ואני יודעת שאחרי שיהיה לי הדבר האחד ההוא, אני ארצה רק עוד ועוד ועוד. כובשת עוד פסגה ועוד פסגה ואף אחת מהן לא מספיקה לי. אני רק רוצה חיבוק ארוך וסבלני. לא מיני. אימהי. שייקחו לי את היד וילטפו וירגיעו וימרחו משחה מרגיעה ויחבשו את הלב המדמם שלי.
זה לעולם לא יקרה כמו שאני רוצה. זה אולי יקרה קצת, בטפטופים, אבל זה מעט מדיי, מאוחר מדיי, אחר מדיי, שונה. וכשזה טוב אני רוצה עוד. ולא יכולה לוותר. והבור הזה, סוס טרויאני, לא מתמלא לעולם. בדיוק כמו הקיבה שלי. כמה שאני מכניסה היא רוצה עוד. וגם כשהיא לא רוצה עוד, אני דוחפת עוד כי זה מה שהמחלה שלי רוצה.
אני חסרת אונים מול הבדידות הזאת שלפחות את חלקה אני כופה על עצמי מכוח האינרציה המחלתית.
אני נראית במראה כמו הדודה של עצמי ואין לי מקום בתוכי אז אני נשפכת החוצה לכל כלי אפשרי, ורע לי אתי.
ויש רגעים שטוב ואני לא יכולה להכיל אותם.

אני רוצה שאימא שלי תהיה אתי פה. היא לא יכולה. היא מתה. גם לפני שהיא מתה היא מעולם לא הייתה אתי, וזו הייתה הכמיהה של חיי. איך נלחמתי על כל דקה אתה. שפעם אחת תסתכל לי בעיניים. שתחבק אותי, לעזאזל. מאיפה לא ליקטתי אימהות במשך השנים, שחיבקו אותי, ניחמו אותי, ליטפו לי את הלב, שמרו עליי, עזרו לי לשמור על עצמי... אחרי שאימא נפטרה זה רק נהיה יותר קשה. חד כמו סכין, והידיעה שלעולם לעולם כבר לא יהיה תיקון איתה. אני רוצה שיחבקו אותי, שיישארו אתי. אף אחד אף פעם לא נשאר, גם לא מי שהבטיח. אילו רק היה לי אותי, אבל אני זולגת לצדדים ומפוחדת. כרגע מטושטשת מהאוכל ומהכאב. אני עייפה. אני רוצה לישון. ושיהיו אתי, שישמרו עליי. אני לא רוצה לגדול. אין לי מושג איך להמשיך את החיים האלה כשככה. זה בלתי אפשרי. אני לא יכולה לשאת את זה יותר. אני הולכת לישון קצת. מקווה להתעורר ולהרגיש טוב יותר. אין לי כוח לסחוב יותר (פיזית ומילולית לגמרי. גם נפשית, כמובן).

אני רוצה לחיות, אבל לא לסבול ככה. אני מנסה להיאחז באיזה שהוא שביב של תקווה, אולי אפילו בפחד שלי מהמוות, גם הוא תירוץ טוב להישאר בחיים. אז בינתיים אני כאן. אין לי כוח לכתוב יותר עכשיו.
 
איתך...

רק שקוראת.. ואיתך...
ותדעי שאני כאן... גם בלי מילים...
אוהבת המון המון המון...

מחבקת חזק חזק חזק..
 
רע לי


אלוהים אלוהים אלוהים תעזור לי, לא יכולה יותר עם הגוף הזה, עם הנפש הזאת, אין לי אוויר, המחשבות, הרגשות, בא לי להקיא הכול.

אני דופקת מערכות בגוף שלי ונבהלת, אין מי שיציל אותי אם משהו יקרה, אני פוחדת שמשהו יקרה. פוחדת נורא. נורא.

פוחדת זו לא מילה. מתביישת בי ובמה שנהיה ממני. זה לא מה שחשבו.

איפה ההורים שלי. שאלו אותי את זה הרבה לפני שהם נפטרו. איפה הם. ונכון, גולשת עלובה וחסרת חיים שמטרידה עלק כדי לשקף לי בלי שאדע מי את, חתיכת פתטית שאת, את צודקת, אני בת 38 ולפעמים מתנהגת כמו ילדה בת 3.8, אבל אני לפחות מנסה להתמודד עם זה עם הניק המוכר שלי ולך אין אפילו אומץ להגיד מי את ומה את רוצה מהחיים שלי, פחדנית שפלה ומרושעת שפתחת ניק רק כדי להציק לי. אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם כדי שיהיה לך עד כדי כך טוב שלא תצטרכי להיזון מבעיות של אחרים ולהיות כל כך זדונית ומרושעת.

ואני אמשיך לכתוב פה עד שיימאס לי. אני לא צריכה לבקש רשות מאנשים קטנים שאפילו לא מזדהים. מי שלא רוצה לקרוא אותי מוזמן לדלג, ויש כאלה שעושים את זה סבבה ואין לי טענות. גם אני מודה שאני לא קוראת את כולם. אבל אני בטח לא אכתוב לאנשים, וודאי שלא בשם בדוי, שיפסיקו להתבכיין ושאר דברים איומים שכתבת לי, מי את בכלל שתגידי לי על מה וכמה ואיך לכתוב, חלאה. לכי טפלי בעצמך דחוף כי אני לפחות עושה את זה כמיטב יכולתי ולא תוקפת אנשים רק כדי להוכיח אותם ולרדת עליהם. זה לא הגיע
לי. הלוואי שיהיו לך חיים טובים ומאושרים ושתפסיקי לדחוף את האף שלך למה שלא קשור אלייך. איכס. לא יודעת מי את בכלל וזה גם לא נורא מעניין אותי. שבת שלום וחג שמח.
 

קולדון

New member
אור,

אני לא מבינה, יש כותבת שמטרידה אותך בפרטי?
אני חושבת שבמקרים כאלו אפשר לחסום..
זה כן פוגע בך ומוריד אותך למטה.
 
כן, זאת מישהי מכאן שבוחרת לא להזדהות

ופתחה ניק חדש במיוחד כדי לקנטר אותי ולנסות למנוע ממני לכתוב כאן, והיות שחסמתי אותה, אני פונה אליה כאן. בטח שזה פוגע בי, גם ככה אחת הבעיות שלי זה שאני מרגישה שאין לי מקום בשום מקום, ועוד עם תכנים כל כך כואבים הולכים ומנסים לסתום לי את הפה, אז זה לא ילך לה, זה המסר שלי.
 

רגישה1855

New member


מחבקת חזק ומקווה שזה מעביר את מה שאני מרגישה ולא מצליחה להביא בכתיבה
איתך!
 
את לא (רק?) חסרת אונים.

את גם כותבת. את מודעת. את מבינה עם מה את מתמודדת ואיך. זה לא חוסר אונים, אור. זה אומץ.
מחבקת חזק. אכתוב עוד מאוחר יותר.
 
חסרת אונים זה צעד 1

של מכורים אנונימיים לסוגיהם השונים. מה שזה אומר זה שלמרות שאני כותבת ומודעת עד כאב לעצמי ולהתנהגות ולמחלה שלי, אני עדיין, עם כל החכמה והמודעות, לא מצליחה לשנות את זה בכוחות עצמי. וכאן מגיעים הצעדים הבאים של ללמוד לבקש עזרה ולבטוח באנשים ובכוח עליון, שאותו אני עדיין מנסה להגדיר לעצמי. אני יודעת שהוא כאן אתי, לפעמים גם מרגישה אותו, אבל אין לי כוח לתרגל את הצעדים על בסיס יומיומי. גם קשה מאוד לעשות אותם לבד ואני כרגע לא יכולה ללכת לקבוצות. תודה רבה שאת מעודדת אותי
.
 

levshavur

New member
לאור

שלום לך
אני הייתי בOA ועשיתי את הצעדים. אם את צריכה עזרה אשמח לעשות את זה
איתך בפרטי, אם את רוצה, רק תגידי (חוץ מיזה הייתה לי בעבר מאמנת אכילה בOA
אז אני יודעת במה זה כרוך...)
אל תישברי, יכול להיות טוב יותר...
לבשה.
 
אני כותבת לך כל הזמן

שאני מאוד מאמינה שיכול להיות לך אחרת, ושהיה לך אחרת בעבר.
ואני יודעת שגם את רואה וזוכרת את זה- כמו שכתבת.
אבל ההודעה הזו גורמת לי לרצות לנער אותך,
שצריך גם לעשות מעשים.
ובאמת, אני יודעת שזה נראה עכשיו בלתי אפשרי,
אבל זו לא דרך חדשה, זו דרך שכבר עשית-
אולי זה רק עוד יותר מסתכל, ללכת באותה הדרך מחדש,
אבל גם יש בזה משהו בטוח ומרגיע יותר.

אז אם פתחת את ההודעה בשלב 1, אני חושבת שזה הזמן להתקדם לשלבים הבאים...
את יודעת מה עושה לך טוב. את יודעת מה עוזר לך לאזן את עצמך.
תכיני לך רשימה של הדברים האלו ותבני תכנית שבועית שבה נמצאים כמה שיותר מהם.

גם אנחנו כאן לעזור לך, בכל דרך שתרצי.
 

someone343

New member


קראתי את הכל
ולא מצאתי את המילים הנכון
אבל
מחבקת אותך חזק
 

levshavur

New member
אור יקרה

שלום לך
כל כך עצוב לקרוא את מה שאת כותבת במיוחד שזה זמן של חג שאמור להיות שמח.
מה שעלה לראש שלי כשקראתי זה הפיזמון של שיר של אהוד בנאי שנקרא הילד בן 30 :
מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת לפני שתשכיביני לישון וספרי לי על הילד שהייתי איך אהבתי את הגשם הראשון...(אני מקווה שזכרתי נכון את המילים) אם יש את השיר ביוטיוב אשמח אם מישהי פה תשים את הקישור...
אני חושבת שאת פשוט צמאה לחום ואהבה אנושיים וזה צורך מובן וחיוני ואם מישהו יוכל לחבק אותך פיזית או נפשית זה יעשה לך המון טוב.
אני שולחת לך חיבוק גדול שיעטוף את כולך ותדעי שאני אוהבת אותך כמו שאת, עם המשקל, עם הקשיים
הלב שלך טוב ולא באמת חשוב איך נראה המבחוץ מה שחשוב זה הבפנים ...תנסי להפנים את זה: את יקרה ואהובה כמו שאת...
לבשה.
 
למעלה