פאנפיק שהוא לא על הארי פוטר!!!!!!!!
לא, ברצינות. קיים כזה דבר. והוא פה!!!! סופו של החלום – שם זמני פאנדום: הסיפור שאינו נגמר. דירוג: G דמויות: הקיסרית הילדותית. בטא: לאו המותק. מילים: 482 תודות מיוחדות: בקה. תהנו! הקיסרית הילדותית שכבה על מיטתה בקצה קצהו של מגדל השן שלה, היא הביטה סביבה בעולמה הקטן והגדול בו זמנית, העולם ללא הגבולות של פנטזיה. בזה הרגע הילד החדש, הילד שנתן לה את השם הנוכחי, אחד מתוך מיני רבים של שמות שהוענקו לה במהלך השנים, עזב את פנטזיה לעולמו שלו, לחייו שלו. במובנים מסויימים היא קינאה בו. הוא יכול היה לעזוב. היא לעולם כלואה במקום זה, אבל כאשר הקנאה נבטה בלבה, מיד הופיע רגש נהדר אחר שחיסל את הקנאה. הרי זהו ביתה שלה, עולמה שלה, המשתנה ללא הרף, המתמלא כל כמה ימים, שבועות, חודשים, שנים, כל פעם שבני האדם חולמים, בדברים שונים ומשונים ונהדרים, שקשה לה אפילו לעקוב אחריהם. אבל היא אוהבת את כולם, ומכירה את כולם עד פיסת העשב האחרונה, ועד דרקון המזל המרחף לו בשמי פנטזיה. היא אהבה גם את הזקן, המשמש כמשלים לה, העוזר לה לקיים את פנטזיה כמו שהיא, תוחם את גבולותיה הלא קיימים. הקיסרית הילדותית - או בשמה כיום ירח כסוף - עד הפעם הבאה - נאחזה במדליון שעל חזה, שני נחשים אוחזים זה בזנבו של זה, האורין, ונאנחה אנחה עייפה. היא בת מאות מיליוני שנים, אולי יותר, מאז שבני האדם התחילו לדמיין, לספר סיפורים, ליצור דתות ופולחנים, לשבת מסביב לאש ולרקום סיפורים העוברים מאב לבן, דרך סיפורי התנ"ך, מחזות, מספרי סיפורים ואפילו סרטים. כן, הקיסרית הילדותית אהבה אפילו סרטים. היא לא הפלתה בין מבקריה השונים, למרות שהמבקר האהוב עליה היה ילד בשם ג'ון רונלד רעואל טולקין. הוא יצר למענה נופים שאף אחד לא יצר למענה עד היום. הקיסרית הילדותית הייתה מוקפת במשרתיה הנאמנים, הבלתי נראים, המסורים. היא הסתכלה סביבה, והחוותה לאחד, שניגש מיד. עוד מחוות ראש, והוא ושאר משרתיה הפכו לכדורי אור בוהקים שעלו למעלה ונחו, אחד אחרי השני, על צווארה של הקיסרית - כמו שרשרת. היא קמה ממיטתה, והתחילה ללכת במדרגות הארמון. משרתיה הנראים הביטו בה, כאילו ניסו לעצרה, אבל לאחר רגע הם נעמדו במקומם בדממה. כאשר הגיעה לדלתות ארמונה, היא פתחה אותן בנגיעה קלה, ויצאה החוצה, יחפה. היא החלה לצעוד לאט לאט על השביל שהחל להיווצר מולה, וכאשר הגיעה לסופו, דלת המתינה לה. היא פתחה את הדלת, ועברה את הסף. הגיע הזמן לחזור הביתה. ~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~ בעליית גג קטנה בעיר רחוקה, נפתחה הדלת הנעולה, ונערה כבת 12 נכנסה לחדר, כשלצווארה שרשרת יהלומים בוהקים. היא סקרה בעיניה את החדר הקטן; את השטיח שנפרס על הרצפה, את הנרות החצי דולקים, ואת התיק המוטל בפינת החדר. היא הסתכלה על השעון הקבוע בקיר, וראתה שזו שעת בוקר מוקדמת. עיניה המשיכו לנדוד ונעצרו על ספר גדול המונח על השטיח. היא ניגשה אליו, וסגרה אותו בחבטה, כאשר החלק הקדמי שלו נחשף, יחד עם עיטורו המיוחד; שני נחשים האוחזים זה בזנבו של זה, ומעליו כתוב באותיות זהב: "הסיפור שאינו נגמר".
לא, ברצינות. קיים כזה דבר. והוא פה!!!! סופו של החלום – שם זמני פאנדום: הסיפור שאינו נגמר. דירוג: G דמויות: הקיסרית הילדותית. בטא: לאו המותק. מילים: 482 תודות מיוחדות: בקה. תהנו! הקיסרית הילדותית שכבה על מיטתה בקצה קצהו של מגדל השן שלה, היא הביטה סביבה בעולמה הקטן והגדול בו זמנית, העולם ללא הגבולות של פנטזיה. בזה הרגע הילד החדש, הילד שנתן לה את השם הנוכחי, אחד מתוך מיני רבים של שמות שהוענקו לה במהלך השנים, עזב את פנטזיה לעולמו שלו, לחייו שלו. במובנים מסויימים היא קינאה בו. הוא יכול היה לעזוב. היא לעולם כלואה במקום זה, אבל כאשר הקנאה נבטה בלבה, מיד הופיע רגש נהדר אחר שחיסל את הקנאה. הרי זהו ביתה שלה, עולמה שלה, המשתנה ללא הרף, המתמלא כל כמה ימים, שבועות, חודשים, שנים, כל פעם שבני האדם חולמים, בדברים שונים ומשונים ונהדרים, שקשה לה אפילו לעקוב אחריהם. אבל היא אוהבת את כולם, ומכירה את כולם עד פיסת העשב האחרונה, ועד דרקון המזל המרחף לו בשמי פנטזיה. היא אהבה גם את הזקן, המשמש כמשלים לה, העוזר לה לקיים את פנטזיה כמו שהיא, תוחם את גבולותיה הלא קיימים. הקיסרית הילדותית - או בשמה כיום ירח כסוף - עד הפעם הבאה - נאחזה במדליון שעל חזה, שני נחשים אוחזים זה בזנבו של זה, האורין, ונאנחה אנחה עייפה. היא בת מאות מיליוני שנים, אולי יותר, מאז שבני האדם התחילו לדמיין, לספר סיפורים, ליצור דתות ופולחנים, לשבת מסביב לאש ולרקום סיפורים העוברים מאב לבן, דרך סיפורי התנ"ך, מחזות, מספרי סיפורים ואפילו סרטים. כן, הקיסרית הילדותית אהבה אפילו סרטים. היא לא הפלתה בין מבקריה השונים, למרות שהמבקר האהוב עליה היה ילד בשם ג'ון רונלד רעואל טולקין. הוא יצר למענה נופים שאף אחד לא יצר למענה עד היום. הקיסרית הילדותית הייתה מוקפת במשרתיה הנאמנים, הבלתי נראים, המסורים. היא הסתכלה סביבה, והחוותה לאחד, שניגש מיד. עוד מחוות ראש, והוא ושאר משרתיה הפכו לכדורי אור בוהקים שעלו למעלה ונחו, אחד אחרי השני, על צווארה של הקיסרית - כמו שרשרת. היא קמה ממיטתה, והתחילה ללכת במדרגות הארמון. משרתיה הנראים הביטו בה, כאילו ניסו לעצרה, אבל לאחר רגע הם נעמדו במקומם בדממה. כאשר הגיעה לדלתות ארמונה, היא פתחה אותן בנגיעה קלה, ויצאה החוצה, יחפה. היא החלה לצעוד לאט לאט על השביל שהחל להיווצר מולה, וכאשר הגיעה לסופו, דלת המתינה לה. היא פתחה את הדלת, ועברה את הסף. הגיע הזמן לחזור הביתה. ~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~ בעליית גג קטנה בעיר רחוקה, נפתחה הדלת הנעולה, ונערה כבת 12 נכנסה לחדר, כשלצווארה שרשרת יהלומים בוהקים. היא סקרה בעיניה את החדר הקטן; את השטיח שנפרס על הרצפה, את הנרות החצי דולקים, ואת התיק המוטל בפינת החדר. היא הסתכלה על השעון הקבוע בקיר, וראתה שזו שעת בוקר מוקדמת. עיניה המשיכו לנדוד ונעצרו על ספר גדול המונח על השטיח. היא ניגשה אליו, וסגרה אותו בחבטה, כאשר החלק הקדמי שלו נחשף, יחד עם עיטורו המיוחד; שני נחשים האוחזים זה בזנבו של זה, ומעליו כתוב באותיות זהב: "הסיפור שאינו נגמר".
