פאנפיק בלי שם

[Underdark]

פאנפיק בלי שם

או לפחות התחלה של פאנפיק סתם מעניין אותי לשמוע את דעתכם קבלו בקובץ

 

[Underdark]

למי שרוצה

לא בקובץ אבל כמחובן עדיף בקובץ פרטים. פאנדום ה"פ שיפ אולי בהמשך תקופה כמה שנים אחרי שהארי סיים את הוגוורטס פרק ראשון לבנתיים: ג'ון סקרלט ישב בביתו הבטוח שבקליפורניה אוכל את ארוחת הבוקר. זה היה הזמן בו השכנה הזקנה שלו היתה באה לבקר אותו בקביעות ולשתות איתו קפה, היא נהגה לבוא בדיוק בשעה 8:00 בלי להקדים או לאחר. הוא שמע את צפצוץ החדשות בבית שממול וחיכה אולי פעימת לב עד שקול הדפיקות המתמידות הגיע לאוזניו. טוק. טוק. טוק. הוא מלמל משהו כאילו לעצמו ואז קרא בקול רם שמא לא תשמע, "כן סבתא, תכנסי. פתוח." לבית נכנסה אישה זקנה שהייתה נראית בסביבות ה 80-70 שלה, כל הפנים שלה מלאות קמטים. השיער שנשאר לה היה קצוץ כמו מודה ישנה לבנות-עשרה. היא לבשה חלוק אפרפר שנראה היה כאילו הועבר כמה דורות בירושה. "ג'וני! איך עבר עליך הלילה? ראית כבר חדשות?" קולה הנעים בדר"כ אם כי כבר נשמע קצת חלוד הפעם היה נשמע מבוהל והיסטרי במקצת. "לא", הוא אמר בקול מבולבל. "מה היה בחדשות?" "מה לא שמעת?! זה כבר קרה אתמול בלילה!" הודיעה קסרה. "אולי פשוט תגידי כבר, מה קרה?" האיץ בה ג'ון. "אני אומרת אני אומרת על מה כל העצבים?" קסרה משכה באפה בחוסר שביעות רצון. "אמרו אתמול בחדשות." היא פתחה בנימה מודאגת, "שכונות שלמות בלונדון הוחרבו בגלל תאונה של זיקוקים צבעוניים שנורו בטעות. המוני הרוגים ופצועים" היא הוסיפה. "חוסר אחריות שכזה... החשמל נותק. תמונות לווין משם לא מגיעות. עדי ראיה שברחו מלונדון סיפרו את זה. בנתיים אין לנו שום קשר עם לונדון או מישהו בעיר."היא אמרה, מצקצקת בלשונה. לרגע ג'וני נראה מבוהל אבל הבעה זאת נעלמה במהירות "בכל מקרה, ג'וני" היא נראתה נסערת במיוחד "אתה חייב לי טובה אתה זוכר? הבטחת לי שתעשה משהו בתמורה" ג'ון לא זכר אבל לא היה לו אכפת הוא רצה לשמוע מה בפי קסרה. והיא לא חכתה לתשובה אלא המשיכה במהירות. "אחותי שם בלונדון אני אתן לך כתובת אתה חייב לטוס ולבדוק מה איתה." "עוד כמה ימים והכל יסתדר" אמר ג'ון בנחת "אין שום צורך שהוא בעולם להלחיץ את עצמנו" "אבל היא אשה מבוגרת" התקיפה מיד קסרה "והיא גרה באזור שזה קרה חייבים לראות אם קרה לה משהו!". "ומה עם העבודה שלי"? שאל ג'ון "המפעל ליצור טלפונים גם ככה מפסיד גם בלי שאני אקח חופש מתי שרק בא לי." "אם הוא מפסיד בכל מקרה" אמרה קסרה בנימה ניצחת "אתה יכול לקחת חופש כי זה לא ישנה". אבל ג'ון פסק: "אני לא הולך ללונדון. נקודה. אני מוכן לברר מכאן מה איתה אבל לבריטניה אני לא אסע." קסרה הביטה בו במבט שכמעט ערער לו את החלטתו אבל הוא היה נחוש לעמוד על שלו הפעם, המבט שלה היה כ"כ מאוכזב שזה ממש כאב לו להגיד את זה, אבל הוא ידע שזאת החלטה נכונה. ככה הוא לא יסכן את החיים שלו. רק ככה יש לו סיכוי להישאר בחיים. הוא קם ממקומו "קסרה, תה כרגיל? בלי סוכר?" אחרי כמה שניות של שתיקה היא ענתה לו "כן. כמו תמיד" הם ישבו ושתו כל אחד בשקט. אחרי כמה דקות קסרה קמה ופנתה אל הדלת "תודה." ג'ון ענה "אין בעד מה, אני אבוא כרגיל ב-16:00 טוב?" "כן, ג'וני. בטח" היא פתחה את הדלת יצאה מהבית וסגרה אותה בשקט. ג'ון הסתכל אחריה אל הדלת. וחשב לעצמו 'מה אני יכול לעשות? ברגע שאני אציג את כף רגלי בבריטניה יהרגו אותי', לא אין מצב. לבריטניה אני לא חוזר. שום מפעל ושום טלפונים. ג'ון נשאר בבית. מעיין באי אלו רשומות או ספרים. בסך הכל היו לו בבית שני חדרים. חדר אחד קטן לשינה עמוס בספרים. וחדש שני שכלל מטבחון ספה טלוויזיה ועוד כמה חפצי בית בסיסים. חזות מוגלגית ביותר. הוא נמנם על הספר שהוא היה באמצע קריאה בו. הוא התחיל להיזכר בימים עברו... בהוגוורטס... לפני שהוא הגר לאמריקה. בלי התייעשות עם אף אחד, כמובן. הוא פשוט עשה את הצעד הזה. זה היה בסוף למודי ההילאות שלו כשהארי הבין שהוא לא יוכל להישאר בטוח בגבולות בריטניה אחרי שהוא כבר סבל ממוות של כמה מחבריו הקרובים יותר. הרמיוני היתה זאת שקלטה שהוא הולך לעשות משהו אבל היא חשבה בכיוון שונה לגמרי. "הארי! אל תעשה את זה, אתה יודע שאולי לא תצא מזה בחיים. גם ככה קשה לי בלי רון אחרי שאתה יודע מי רצח אותו". הארי ראה דמעות מתחילות לבצבץ בעיניה של הרמיוני. לא היה לא יותר כוח לזה. הוא רצה לעזוב את הכל, להתפטר מהעולם. למה הכל חייב להיות על הכתפיים שלו? למה דווקא הוא? הוא חזר לביתו שבקליפורניה מעיף את המחשבות שלו ומנסה להתעלם מקול קטן שהיה קבור במשך שנים עמוק בתוכו שאמר לו שהוא צריך לחזור לבדוק מה שלום כולם. אבל את ההחלטה שלו הוא כבר עשה. כאן וולדמורט לא יוכל לפגוע בו. ג'ון ניסה ללא הצלחה לרכז את תשומת הלב שלו בספרו המשעמם 'סופרים מִסְפַּרים' ספר משמים על ראיית חשבון מוגלגית. הוא היה חייב לשמר את התדמית שפיתח לעצמו במשך 10-5 השנים שחי בקליפורניה: אדם לא-יוצלח שחי בפשטות ובצניעות ברחוב צדדי שבקנור סיטי. תוך כדי ניסיון למצוא עבודה שולית כדי לא למשוך תשומת לב הוא נתקל מדי פעם בקהילת הקוסמים המפותחת שבמקום. הוא כמעט התפתה לחבור אליהם בתור קוסם אבל הצליח לא להכנע לגחמותיו. כמובן. הוא שינה את המראה הכללי שלו בעזרת כמה קסמי הסוואה פשוטים, ועוד כמה פרטים בעזרת תכשירים מוגלגים. לא היה סיכוי שמישהו יזהה אותו. הוא היה בטוח בכך אבל בכל זאת חי בפחד תמידי שזה יקרה יום אחד. צלצול הפלאפון העיר אותו מהרהוריו לקח לו שתי דקות למצוא אותו ועד אז המטלפן חסר הסבלנות כבר ניתק. המספר לא היה מזוהה אבל זה לא הטריד את ג'ון. הוא עדיין לא הספיק לחזור לספה, לַספר, להרהורים לפני ששמע דפיקות עזות בדלת. הוא הסתכל על הדלת בעוד הדפיקות ממשיכות ותהה מי זה יכול להיות בשעה כזאת כשהוא אמור להיות בעבודה. הוא קם והציץ בעיינית וראה אדם מזדקן שלא נראה מזיק ועם זאת נראה מאוד מוכר. האדם נראה מותש ועייף. ג'ון חשב שלא יהיה זה מנומס לדחות אותו על סף הדלת ביום גשום כזה ולא להציע לו לשתות משהו אז הוא פתח את הדלת לרווחה ואמר "הכנס בוא שב ותשתה משהו. עם מי יש לי הכבוד?" האיש התיישב הוריד את מעילו ותלה אותו על הדלת. הוא התבונן בביתו של ג'ון במבט מסוקרן. "כן?" אמר ג'ון שחזר עם כוס קפה חמה "אפשר לעזור לך במשהו?" האיש פתח את פיו ואמר שנימת צחוק עצוב "פעם היית זהיר יותר, הארי." הארי פתח את פיו ובהה באיש. האיש החזיר לו מבט. "איך איך-? מ-מי אתה?" הצליח הארי לחלץ בסופו של דבר מבין שפתותיו.

 

[Underdark]

המשך

כ"כ מהר שכחת אותי הארי? נעים לשוב ולהיפגש הארי או שאתה מעדיף - ג'ון? רמוס לופין." "פרו-פרופסור?" הארי לחש "פרופסור לופין? זה אתה?" והארי ניגש לחבק אותו בחום, "כמה שנים!" "כבר הרבה זמן לא פרופסור אבל עדיין לופין. בהחלט." לופין חייך אל הארי בחזרה. הארי שם לב שהיה משהו עצוב בחיוך הזה. "הארי," אמר לופין "אני משער שאתה יודע למה אני כאן. רק שלשה אנשים נוספים יודעים מיהו ג'ון סקרלט ככל שידוע לנו. כאן המקום להגיד שמגיע לך קס"ם על הסתתרות וחשאיות בהילאות." "פרופסור – " פתח הארי, אבל לופין קטע אותו. "תקשיב לי שנייה הארי זקוקים לך. עד עכשיו כל השנים האלו הגנתי אליך בפני חבריך שרצו לדעת מה איתך ומה קרה לך ולא אמרתי להם. איך אני גיליתי זה כבר סיפור אחר... עכשיו הכל השתנה." לופין עשה אתנחתא, הארי ציפה לגרוע מכל "הארי, דמבלדור נפצע מאוד קשה." הארי הרגיש איך הקור והפחד מזדחל לו לכל אברי הגוף ומשתק אותם אחד אחד כמו ממש כמו קסם שיתוק. דמבלדור? לא ייתכן? המערכה אבודה. אין יותר מה לעשות. הארי שמע טריקת דלת לפני ששקע לתוך הספה, לא רואה דבר ממה שלפניו. הוא לא שמע את קריאותיו של לופין, "הארי, הארי!" כעבור זמן הוא התחיל לשמוע לחשושים עצבניים ומישהו הביא לו כוס חמה של נוזל סמיך והשקה אותו בו. לאט לאט הארי חזר לעצמו. הוא ראה את לופין יושב לידו על הספה ומחזיק בידו כוס חצי ריקה. "איפה הייתי? הארי, עד כמה אתה מעודכן במה שהולך לפני מה שאני הצלחתי להבחין אתה עוד קצת מתעדכן במה שהולך בעולם שלנו לא? מישהי באזור טורחת לעדכן אותך פחות או יותר לא?" "אולי בלי שאני שם לב" מלמל הארי בפה חצי צוחק חצי בוכה. "ומה עם קסרה מונשט?" שאל לופין בענייניות. "מה איתה?" השיב הארי עוד חצי מעורפל "אתה באמת אאוט" הוא שמע קול ממלמל מאחוריו ואומר "לא זיהית אותה? היא דודה שלי, האחות הגדולה של אמא היא הייתה אצלנו בחופשת חג המולד בשנה השישית שלך בהוגוורטס והיא הייתה גם במפקדה של המסדר בתחילת השנה החמישית." הארי הסתכל מאחוריו סוף-סוף וראה את הפנים של ג'יני מציצות מאחורי הספה. "ג'יני" הוא אמר באיטיות, אבל היא הטיחה בו בלי משים "לברוח ככה אחרי שרון מת? כאילו שבכלל לא אכפת לך מהמשפחה? רק למען הביטחון הפרטי שלך? אתה יודע שכולם תלויים בקרב שלך עם זה שאין לנקוב בשמו, ואתה מסתתר ודוחה אותו ככה נותן לכולם למות בינתיים" קולה נשבר פתאום והיא פרצה בבכי "אתה לא יודע כמה הם הספיקו לרצוח. כולם מתו. כולם מתים." הארי ניגש אליה וביד מגושמת ולא מנוסה ליטף את שערה. "ג'יני," הוא ניסה להתחיל "ג'יני," אבל לא היה לו מה לומר. הוא ידע שלא הייתה לו את הזכות להתייאש, להרים ידים אבל מה לעשות שגם לו נמאס מכל המתים מסביבו? היא דחתה אותו ממנה בעדינות אבל בתקיפות. לופין לקח את העניינים בידים והתחיל לספר להארי בקצרה את כל מה שקרה בעולם הקוסמים בשנים האחרונות. על כמה המצב אבוד ורק דמבלדור הוא נישאר אופטימי. "ודמבלדור... הוא כמובן יודע מה אתך הוא רק... איך אפשר לומר? אוהב אותך יותר מכדי שיהיה לו אכפת משאר העולם. הוא כל הזמן בא בתואנות שצריך לתת לך זמן של מנוחה לפני הקרב ועוד כל מיני תירוצים שונים שאף אחד מלבד מולי לא הסכים איתו על כך. לא הארי, גם אני לא. אני ושב שדחייה רק תוכל להזיק ולהפוך אותך לשאנן. תראה אותך כבר עכשיו אפילו את הנביא היומי אתה לא מקבל כדי לראות מה קורה." לופין הפסיק לרגע משטף דיבורו והארי הצליח להחדיר איזו מילה, משהו בסגנון של להיראות כמו מוגל אמיתי או משהו אבל אף אחד לא התייחס. לופין המשיך, "בכל מקרה אתמול כנראה עשרות אוכלי מוות תקפו מקומות שונים בלונדון, בעיקר אזורים של מוגלגים אבל גם אזורים ממשלתיים כמו גרינגוטס, הקדוש מנגו ומשרד הקסמים. זה היה נראה למוגלגים כמו זיקוקים," הוא הוסיף במרירות. "דמבלדור שהיה כמובן בהוגוורטס באותו הזמן רתח הלך לשם בשביל לעזור אבל בשובו להוגוורטס חיכתה לו מלכודת והוא נפצע קשה. קשה מאוד.הארי, אנחנו חייבים מפקד אחר, לפחות בינתיים. אני מניח שתרצה קצת זמן קודם לבקר את דמבלדור, הוא בקדוש מנגו אבל בשעה 11:00 נפגשים ב-איפה סיכמנו ג'יני?" "בבקתה של האגריד" "טוב אני מניח שאני אוכל להגיע" אמר הארי בהיסוס. הוא עדיין לא התאושש מההלם. "רק כמה שאלות לא קשורות בסדר?" "שתי דקות" הפטירה ג'יני. הארי הסתכל עליה מעוצבן קצת. "פרופסור, איך גילית שאני כאן?" שאל הארי ישירות. "אתה בטח זוכר את המראה הישנה של סיריוס?" אמר לופין. והארי נזכר שהוא שבר אותה בשנתו החמישית ואח"כ הצטער כשהיה צריך לאסוף את כל שברי הזכוכית כדי לעשות קסם 'רפראו'. הוא השתמש במראה הזאת עכשיו סתם בתור מראה רגילה תלויה אצלו במקלחת. "כן" "אז סיריוס שכח, או שפשוט לא רצה, להזכיר שיש עוד יכולות למראה הזאת. סיריוס נתן לך את החלק של ג'יימס והוריש לי את החלק שלו." הארי הנהן בהבנה. "ומה איתך ג'יני?" הפנה הארי את מבטו לג'יני, ולראשונה שם לב עד כמה היא גדלה. הוא הסתכל בעיניה. "אני תמיד ידעתי שאתה כאן. עכשיו עקבתי אחרי רמוס שיצא מהר מהפגישה שלנו. ידעתי לאן הוא ילך" אמרה ולא הוסיפה. הארי נאנח, "בסדר אני אהיה שם ב-11:00. יש לי ¾ שעה נכון?" "טוב, נתראה" אמר לופין וניסה להתעתק. הוא גילה שהוא לא יכול והסתכל על הארי במבט שואל. הארי החזיר לו מבט והצביע על הדלת. לופין יצא. "באמת הפכת לפארנואיד" אמר קול מאחוריו. הוא קפץ לשמע הקול. ג'יני צחקקה . "גם אני פורשת הארי אז ביי" "ביי" "הא והארי , תוריד את הפרצוף הזה אתה בקושי נראה כמו עצמך ככה." אחרי שכולם הלכו הארי הלך למראה והסתכל על עצמו. 'אני באמת לא נראה כמו עצמי,' חשב. והתחרט על זה.

 

[J Halliwell]

שאלה...

קראת את הספר השישי או לא. כי אם כן אז אני יכול להעיר אם לא אז כדי שאני אחכה קצת.

 

[Underdark]

המ

לא אבל אתה יכול להעיר אני יודעת פחות או יותר מה הולך שם חוץ מזה שהפנפיק לא אמור להיות קשור לספר השישי.

 

[J Halliwell]

אוקיי סבבה

אם לא מתחשבים בשישי אז זה פנפיק ממש סבבה. פשוט סוף הספר נותן הרגשה מותחת כזאת שהארי קיבל החלטה לצאת נגד וולדמורט ולפי הפנפיק שלך הוא ברח ואני חייב להגיד שאם או בלי הספר השישי זה הפריע לי קצת כי לא תיארתי לעצמי את הארי בורח מכולם, ונותן לחברים שלו למות. אבל בעיקרון, סבבה

 

[חי כייף]

זה פיק פשוט מדהים

 

[הרמיוניDanger]

מחשבה בזמן הקריאה,

זה אומר שלופין יכול היה לקראות את הארי מתקלח דרך המראה?

או בעצם, מה זה אומר?

איך היא עזרה לו לאתר אותו (עם לא ע"י היכולת המקורית שלה)

 

[Underdark]

תאמת

לופין לא אמר להארי איך זה עובד נכון? אז אף אחד מאתנו לא יודע עדיין. כשהוא יגיד אז נדע.. אבל לא קודם. P-:

 

[Lady_Voldemort]

../images/Emo77.gif../images/Emo6.gif

 

[Aragollum]

../images/Emo7.gif

את כבר אדומה ולא כחולה

 

[12111 מיכל]

מקסים../images/Emo99.gif

 

[jack potter]

../images/Emo45.gif פאנפיק מדהים!! ../images/Emo45.gif

אוי, סיפור מושלם! טוב, אני לא אדבר יותר מדי כי אני יכול לחשוף מעט ספוילרים (

), אבל עוד לפני שקראתי תגובות הבנתי שלא קראת ת'ספר השישי! אבל אם נעזוב את זה בצד, מ-ד-ה-י-ם!

פיק מקורי וממש יפה! כל הכבוד! יש המשך?

 

[Underdark]

בשביל שיהיה המשך...

צריך לכתוב אותו.. במקור היה לי רק את הרעיון הראשי אבל אני מאמינה שיהיה אפשר להמשיך אותו. כרגע בפורום פאנפיקים אמרו שעדיף להראות לבטא קודם. צודקים. מה שנכון נכון. השאלה היא האם אתם מעדיפים לחכות לבטא. לי אישית נראה שעדיף אבל לוידת..

 

[ToryMaster]

כן

אני אישית מוכנה להגיד לך שאם יש דבר שמעצבן אותי, זה מישהו שמפרסם פיק לא מבוטא.טרחת לקרוא את התקנון?

 

[Underdark]

אני מכירה את ה'חוקים'

לא נולדתי היום.. אבל לא יודעת מה קרה סתם איבדתי את עצמי

 

[ToryMaster]

לא

כי אם היית טורחת לעשות את זה, היית יודעת שיש לנו כמה חוקים בנוגע לפרסום פאנפיקים.

 

[Underdark]

אוקי

*נכנעת* אני אחזור כשיהיה מבוטא עם כל מה שצריך (או שגם בעצם כתיבת ההודעה הזאת אני עוברת איכשהו על תקנון הפורום בלי לשים לב?) well...

 

[jack potter]

אפשר להיות בטא? ../images/Emo9.gif

אם תסכים, אני אהיה מאושר! ו... יו, יעל, אין לך מושג מה הלך לי עכשיו בנוגע אלייך... אני אדבר איתך אח"כ...

 

[ברווז אמבטיה מגלומן]

אני לא חושבת שכדאי שתבטא.

בטא צריך להיות מעולה בלשון. להבחין בטעויות דקדוק, ובשגיאות כתיב. ואתה כותב בשגיאות כתיב בעצמך!